נמאס לכם לשמוע על סלב או פוליטיקאי? לקרוא עוד כתבה על טייקונים? אז החלטנו להביא את הסיפורים שלכם למרכז הבמה. אנשים מכל הארץ, ישראלים, ששיתפו אותנו במשהו על החיים שלהם - על האכזבות שלהם ועל רגעי האושר.
הסיפורים שלהם כאן לפניכם:
אנשי פארק הירקון
" אני בוחן מה מעסיק לי את הראש ומה לא ומתי אין לי מחשבות בכלל"
"אני אדם שאוהב לעשות רעש מצד אחד ומצד שני חשוב לי השקט שלי. בצד של הרעש יש הרבה אקשן, אדרנלין, לפגוש אנשים ולצאת לרקוד, כל מיני דברים כאלה. אבל אני גם מרגיש שנשאבתי למקום של לחפש שקט.
"אני עושה מדיטציה כל יום, בדרך כלל בבוקר. ראיתי שמדיטציה עוזרת לי להיות מרוכז יותר במהלך היום ולפעמים גם סתם בשביל לנוח ולא לעשות שום דבר מיוחד. מבחינתי זה קצת כמו ללכת לחוף הים ולהשתזף, זה מנקה לי את הראש. במדיטציה אני בוחן מה מעסיק לי את הראש ומה לא ומתי אין לי מחשבות בכלל. אני מצליח גם להגיע לרגעים בלי מחשבה, שזה כמו שיש עננים בשמיים ופתאום הם צלולים.
"אני זמר, שר הרבה מוזיקה קלאסית ועכשיו אני חוזר לעשות יותר מוזיקת פופ וגם מקליט מוזיקה משלי. שרתי במקהלה והבנתי שאני רוצה לעסוק בזה בחיים ועשיתי תואר בנגינה באקדמיה למוזיקה בירושלים. אני גם מלמד ילדים מוזיקה ומנגן בפסנתר וגיטרה".
"החלום שלי זה לבנות מקום לנוער בסיכון"
התחלתי ללמוד רכיבה טיפולית לפני קצת יותר משנה. משך אותי הסוסים, מילדות אני רוכבת על סוסים במושב בשביל הכיף וגם האנשים והשילוב ביניהם. כמובן שרציתי גם לעבוד עם נוער בסיכון שזו האוכלוסיה שאני הכי אוהבת. המשיכה לנוער בסיכון התחילה בצבא, הייתי מפקדת של חיילי מקא"ם בחוות השומר. הייתי בשוק בהתחלה. באתי מבית שהוא קצת בועה ורודה ופתאום אני פוגשת אנשים שעברו הרבה בחיים והם סובבו אותי על האצבע הקטנה. האמנתי לכל דבר שהם אמרו והיה לי ממש קשה לקלוט מה הולך מסביבי, אבל השתפשפתי ועכשיו אני מתה עליהם.
"היה לי חייל שממש התעקשתי איתו על המון דברים. באיזשהו שלב הוא אמר לי: "את לא מבינה שכולם ויתרו עלי? אמא שלי ויתרה עלי, המורים, כולם. שחררי ממני. חבל על הזמן שלך". אמרתי לו שאני לא יודעת מה קרה בעבר שלו, אבל אני לא מוותרת לו וכדאי שהוא ימשיך לרוץ. הוא פשוט התחיל לבכות ואמר שאף פעם אף אחד לא האמין בו כל כך ונתן לו את ההרגשה שהוא שווה משהו. הבנתי שהדרך הכי טובה להתחבר אליהם זה פשוט לדבר איתם בגובה העיניים.
"החלום שלי זה לבנות מקום לנוער בסיכון, איזה כפר עם גישה חינוכית מעניינת יותר".
"שלוש שנים מתייצבת כאן בשעה שש בבוקר, חמש פעמים בשבוע"
הגעתי לחתירה בטעות. הייתי רצה בפארק ומישהו שעובד איתי באוניברסיטה אמר לי שלרוץ זה לא מספיק, כי חייבים לעשות ספורט בשביל כל הגוף. החתירה עובדת על כל השרירים לב-ריאה, רגליים, כתפיים, בטן פשוט הכול. מאז אני כבר שלוש שנים מתייצבת כאן בשעה שש בבוקר, חמש פעמים בשבוע.
"אנחנו עושים מה שנקרא "חתירה אקדמית", ספורט שהתחיל בלונדון כשקבוצות של סטודנטים מאוניברסיטאות ייל ואוקספורד היו חותרות על התמזה. בגלל זה היא נחשבת ספורט אלטיסטי אבל הוא מתאים לכולם. יש צעירים ממני שחותרים כבר 30 שנה ואפילו אנשים בני 87 שלא מוותרים. זה נראה כאילו החתירה מאריכה חיים.
"אני מנהלת המחקר והפיתוח באוניברסיטה הפתוחה ויועצת באיחוד האירופי לענייני מחקר. אני גם עושה דוקטורט שני שעוסק באספנים של אומנות. תמיד כותבים על האומנות עצמה והאומנים ולא על מי שרוכש את היצירות ומחזיק כלכלית את כל התחום הזה. אני חוקרת מי הם היו עוד מהתקופה שלפני קום המדינה. מסתבר שלא כולם היו עשירים וחלקם אספו שקל לשקל וכך במקום לקנות ספה נניח, הם היו קונים אומנות. זה בא ממקום מאד ערכי של לתמוך במדינה ובציירים הישראלים. הם עובדים מתשוקה מאד עמוקה וזה סקרן אותי למרות שאני לא אוספת בכלל".
"ספורט זה משהו שטבוע לי בדם"
"אפשר להגיד שספורט זה משהו שטבוע לי בדם. התחלתי מכדורסל כשהייתי בת שש ופרשתי מהתחום בגיל 22 ואיכשהוא התגלגלתי לתחרויות ועשיתי איש ברזל וטריאתלון. החלטתי לעשות טריאתלון אחרי ששעמם אותי סתם לרוץ בלי מטרה כל יום ואופניים זה משהו שעושים עם חברים ויש לזה את הפן החברתי וכשמשלבים ביניהם יוצא טריאתלון. החלק הכי קשה בתחרות זה השניות האחרונות כשכבר רואים את קו הסיום ואז פשוט נותנים הכול.
"החוויה הכי עוצמתית שלי בספורט היתה כשסיימתי איש ברזל באוסטריה אחרי 12 שעות של פעילות. זה היה ממש אמוציונלי, כשחציתי את קו הסיום לא הפסקתי לבכות 40 דקות. אבל יום אחרי אתה מאושר ומרגישים על גג העולם. כאילו את על מגדל השן שלך וכולם פה בכדור הארץ בחייהם הרגילים".
"שיעור שלם על גזענות למדנו על זה דרך 'לה פמיליה'"
אני מורה בחינוך המיוחד בתיכון בקריית אונו. עשיתי מסלול הסבת אקדמאים אז זה חדש בשבילי, אחרי שהתלבטתי והתבשלתי עם זה הרבה זמן. למדתי תואר בחינוך אחרי צבא כדי לסמן וי, אבל לא התפרנסתי מזה כי פשוט אי אפשר, אז עבדתי תקופה ארוכה מאד בעולם הרכב. אבל אחרי שהפכתי בעצמי לאמא וראיתי את הקשיים בלימודים שיש לילדים, החלטתי שאני בעצמי אעשה את זה ואז אולי תהיה לי טיפת השפעה בחלקת אלוהים הקטנה שלי.
"בכיתה שלי אני מקבלת את התלמידים ונותנת להם הכלה מלאה, בלי שפיטה בכלל. עיקר הכיתה שלי מורכבת מבנים ואני מנסה לדבר לעולם שלהם, בעיקר דרך כדורגל. כל הנושא של אזרחות ומשטרים אני הכנסתי השנה דרך כדורגל והם יודעים אותו מעולה. נניח קרל מרקס והסוצאליזם זה "הפועל" והמדים של מכבי בכחול-צהוב בגלל הטלאי הצהוב בשואה. שיעור שלם עשינו על גזענות ולמדנו על זה דרך "לה פמיליה".
"אני גם מדברת איתם הרבה על ספורט ואיך הוא תורם לנו כי אין להם מספיק מודעות לנושא. יש לי ילד בי"ב שתמיד מבריז. כשזה קורה אני שולחת לו הודעת "וואטסאפ" או מתקשרת אליו ואומרת : "אני רק רוצה לוודא שאתה בדרך לאיזה משחק חשוב ובגלל זה לא הגעת. אם אתה בדרך למשחק זה בסדר העיקר שתתנהג יפה".
"בשנות ה-50 הירקון עוד היה מקום נקי"
"המקום שאני הכי אוהב בעולם זה הירקון. אפשר להגיד שנולדתי כאן ומגיל אפס ההורים שלי היו לוקחים אותי לטייל פה בעגלה. כשהיו לוקחים אותי לפה בילדות זה היה סוג של בילוי. היינו עושים שיט בירקון שזו היתה אטרקציה בלתי רגילה בזמנו. אז זה היה הסוף של תל אביב והכול היה תעלת ביוב ואיפה שרמת אביב היה שדה קוצים וקצת פרדסים וזהו. מי שמכיר קצת את ההיסטוריה בשנות ה-50 זוכר שזה עוד היה מקום נקי אבל אחרי שהקימו את המוביל הארצי הפסיקו להזרים מים נקיים לירקון וזה הפך לתעלת ביוב למשך 20 שנה לפחות.
"אני גר בבני ברק וכאדם דתי אז מבחינת יהדות, אווירה ושבת זה מקום טוב לחיות בו. אבל מבחינת איכות חיים, ניקיון והתנהלות מוניציפאלית זה לא הכוס קפה שלי. שלושת הילדים שלי גרים בשומרון ולא עברנו איתם בגלל אישתי, היא מאד שמרנית ואוהבת את המקום שלה. אם כי אנחנו נמצאים שם לפחות פעמיים בשבוע, לבלות עם הנכדים. אני מקדיש להם הרבה זמן והם מחזיקים אותי יפה. אני מביא אותם גם לפה לפעמים ואנחנו רוכבים ביחד".