נמאס לכם לשמוע על סלב או פוליטיקאי? לקרוא עוד כתבה על טייקונים? אז החלטנו להביא את הסיפורים שלכם למרכז הבמה. אנשים מכל הארץ, ישראלים, ששיתפו אותנו במשהו על החיים שלהם - על האכזבות שלהם ועל רגעי האושר.
הסיפורים שלהם כאן לפניכם:
תושבי העיר רחובות
"מה שגורם לי לחייך זה הילדים"
"כשבאנו עולים חדשים שמו אותנו בקריית עקרון ועד היום אני שם. למרות שאני כבר זקנה בת 80 מה שגורם לי לחייך זה הילדים. ברוך השם שיהיו כולם בריאים. יש לי שלוש בנות ושישה בנים והם בסדר גמור, שמים לב אלי, דואגים. אין לי טענות אליהם תודה לאל.
"אני לא מרגישה טוב וכואבות לי הרגליים, כשהייתי צעירה עבדתי בחקלאות פה ברחובות בפרדסים. בגלל זה הרגליים והגב כואבים. אבל צריך לצאת לעשות קניות... מה לעשות? יש לי בבית עוד שני רווקים אבל הם עובדים, חוץ מזה אני גם רוצה לצאת... לראות בני אדם וזה..."
"מ-4 בבוקר אנחנו לא אוכלים, אבל הבשר לא מגרה אותנו"
"הקו חלוקה של המשאית שלנו של הבשר זה ראשון לציון-נס ציונה-רחובות, אבל יש עוד עשרים משאיות, שעובדות כל יום ממטולה עד אילת. כל יום אנחנו 10 שעות על הכביש, ב-3 וחצי בבוקר אנחנו יוצאים מהבית בדיר אל אסד ובערך ב-1 בצהרים חוזרים. אנחנו מעבירים את הנסיעות בכיף, צחוקים, יש שירים, יש מזגן. אנחנו שומעים מוזיקה ערבית וגם מזרחית ישראלית.
"אנחנו עכשיו בתקופת הרמאדן, אבל עובדים כרגיל, כי צריך לפרנס את הילדים שלנו. מ-4 בבוקר אנחנו לא אוכלים, אבל הבשר לא מגרה אותנו, מגיל אפס אנחנו שומרים אז כבר התרגלנו. הרמאדן זה חלק מהחיים שלנו.
"התקופות שישראלים קונים הכי הרבה בשר זה דווקא לא יום העצמאות, אלא פסח. אז אנחנו עובדים הכי קשה, מחלקים בשר בלי סוף. לישראלים יש טעם חבל על הזמן בבשר וגם לערבים. אנשים פה יודעים לבשל אותו כמו שצריך".
"כפו עלי להיות דתי ולא רציתי"
"את הקעקוע עשיתי בגיל 15 והמשמעות שלו זה שרק אני יכול לשנות את הגורל שלי. הבנתי שכל דבר רע שקורה בחיים שלי אני יכול לשנות אותו. נגיד כשהייתי ילד - כפו עלי להיות דתי ולא רציתי, זה לא בא לי בצורה טובה אלא בכפייה ולא מאהבה. הציגו לי פנים אחרות לדת, ידעו רק להפחיד אותי. החלטתי לצאת מהדת וללכת לבית ספר חילוני וככה אני אגיע למטרה ולחלומות שאני באמת רוצה להגשים.
"היציאה מהדת היתה קשה, לאבא זה היה בעייתי מאד. אני חושב שרוב התלמידים שהיו איתי בבית הספר הדתי-חרדי הפכו כמעט כולם לחילונים. אני חושב שזה בגלל שהמורים נתנו לדת את הפנים שלהם ולא הראו לנו את הצדדים האחרים. הראו לנו שצריך לבוא לתורה מאהבה ועשו דברים מגעילים. למשל להפחיד אותך ולדבר על גיהנום או להשתמש אפילו באלימות. אתה מרגיש שאתה לא רוצה להיות במקום הזה, כי מתייחסים אליך חרא ואם אין דרך ארץ - אז מה שווה התורה?".
"אזרחים מקפיצים משטרה על כל שטות"
"אני 18 שנים נהג מונית. התחלתי ישר אחרי שהשתחררתי מהצבא. אבא שלי היה נהג מונית ואמתי - נזרום איתו. בצבא הייתי ביחידה קרבית, צנחנים, ולקראת הסוף עשיתי הסבה לנהג.
"בצבא שירתתי בדרום ואני זוכר שהיה חום אימים שם. נשלחנו לרפיח. היה שם בלאגן ומהומות. אני זוכר שנסעתי בג'יפ המאובטח ומכל כיוון זורקים עלינו אבנים ובקט"בים ומה לא. היה זעם אדיר של העם הפלסטיני אבל לא פחדתי. הייתי עם החבר'ה שלי והיינו מאומנים. אני לא זוכר שפחדנו אף פעם. רפיח של לפני 20 שנים הייתה גיהנום. הכל שם זבל, עוני, חמורים ועגלות. בתור בן 18 שנכנס לשם ראיתי את זה כחוויה, אתגר.
"היום אני מתנדב במשטרת ישראל ואני אוהב את זה. יש הרבה הרבה אקשן. אני בסיור פעם בשבוע ואני יכול לספר שאזרחים מקפיצים משטרה על כל שטות. בן אדם עוצר שניה את האוטו כדי להתפנות כבר יש קריאות במוקד 100 שרכב חוסם את הכביש ואז כשבאמת צריך ניידת היא תפוסה".
"פיטרו אותי מבית האבות כי התלוננתי למשרד הבריאות"
"אני אוהבת לבוא לפה לשוק, כי האנשים כאן הם חברים שלי. אני גדלתי בארצות הברית, בניו יורק. הגעתי לארץ אחרי שהתגרשתי שם והתקשרתי לאבא שלי שגר בארץ והוא אמר לי לבוא לארץ. אז חזרתי, אני בת 30, על הספה של אבא, בקושי יודעת עברית ולאט לאט... אני שמחה שחזרתי בסוף, אני אוהבת את הארץ.
"עכשיו פיטרו אותי מהעבודה. עבדתי בבית אבות והתלוננתי למשרד הבריאות ולמשרד הרווחה על המקום. המנהלות גילו שזאת אני ועשו לי מין 'מפגש' והתחילו לשאול למה לא פניתי אליהן. אמרתי להן שאני לא סומכת עליהן כי הן לא עושות כלום. אז איך אפשר להישאר במקום כזה?
"הגעתי לבית האבות הסיעודי כי הוא קרוב לבית שלי ואני לומדת שם, אני רוצה להיות אחות גריאטרית. אז זאת עבודה סטודנטיאלית ובערב אני לומדת. העבודה קשה נפשית, אבל גדלתי עם סבא וסבתא אז זה משהו שנמצא בי".