נמאס לכם לשמוע על סלב או פוליטיקאי? לקרוא עוד כתבה על טייקונים? אז החלטנו להביא את הסיפורים שלכם למרכז הבמה. אנשים מכל הארץ, ישראלים, ששיתפו אותנו במשהו על החיים שלהם - על האכזבות שלהם ועל רגעי האושר.
הסיפורים שלהם כאן לפניכם:
אנשי יפו
"נולדתי ב-1953 בכניסה לנמל יפו ומאז אני כאן. אבא שלי היה דייג ובמקום ללכת לבית ספר הייתי יוצא איתו לים, להביא פרנסה, וככה המשכתי עם זה עד היום. גם הבן שלי, אחרי שגמר כיתה ח', בא לעבוד איתי.
"לא כל אחד יכול להיות דייג. אתה צריך להיוולד עם זה. קודם כל, צריך לגור קרוב למים ודבר שני - ההורים שלך צריכים להיות דייגים, כי זה משהו תורשתי. אם ההורים שלך לא היו דייגים, אתה לא תוכל להיות.
"בשביל דייג, ברגע שתפסת כמות רצינית של דגים אין הנאה יותר גדולה מזה. אתה הולך כמו טווס, שזה לא יאומן. אבל לפעמים אתה יוצא לים ולא מצליח להביא מספיק אפילו בשביל לכסות את הדלק של הסולר ואז רואים את הדייג גמור. אבל גם אם תגיד לדייג: 'במקום 100 שקל ליום בדיג תרוויח 700 שקל בעבודה אחרת', הוא לא ילך. ככה זה, זאת הדרך שלו, זה ממש בתוך הדם.
"אני זוכר שבתקופה שהייתי ילד ביפו לא היה הבדל בין ערבים ויהודים וכולנו חיינו ביחד. הם היו צוללנים ברמה גבוהה מאד והיהודים ממש לא, אז אם היתה נתקעת לנו הרשת חבר ערבי היה צולל ועוזר לנו לשחרר אותה. היום זה כבר לא ככה. עדיין יש לי חברים ערבים, אבל אין את כל האחווה שהיתה. עכשיו אם איזה ילד זורק אבן ביפו ישר הרחובות הופכים להיות כמו רוח רפאים, אף אחד לא מגיע מהפחד".
אני מתחיל לעבוד כל יום כבר ברבע לשש בבוקר. אנחנו מייצרים בחנות בערך 40 זוגות נעלים ביום, אבל פעם היינו עושים גם 200, לפני התחרות עם סין וכל זה. אני עושה את העיצובים בעצמי, בעזרת ידע שצברתי עם השנים ולוקח השראה מקטלוגים וביקור בתערוכות, בעיקר בטורקיה. פעם איטליה היתה מעצמה בתחום, אבל היום אפילו האיטלקים מציגים את הדגמים בטורקיה.
"אני איש של נעליים ובגלל זה היו לי הרבה היתקלויות - כי אני מסתכל לאנשים על הרגליים כל הזמן. זה קורה לי באופן טבעי אבל כבר היו גברים שאמרו לי "מה אתה מסתכל לאשתי ברגליים?
"החנות קיימת מ-1954 כשאבא שלי הקים אותה. הוא עלה מזמיר בטורקיה בקום המדינה ועבד אצל משפחת מיקולנסקי, שהיו להן הרבה חנויות לייצור ומכירת נעלים. אחרי שהשתחררתי מהצבא ב-70' אבא שלי אמר לי להתחיל לעבוד כשוליה ליוצר נעליים. אחרי שנתיים ככה התחלתי לעבוד אצל אבא שלי ואחרי שנתיים נוספות כבר לי היה שוליה משלי. לצערי לא כל הילדים שלי המשיכו בעסק. הבן הקטן הוא רואה חשבון ומרצה באוניברסיטה, הבת גננת ורק הגדול איתי. כל עוד כוחי במותני אני אמשיך לעבוד ואז הוא ימשיך בחנות ואז נראה אם גם הבנות שלו ירצו להיכנס לעסק".
אנחנו היהודים כאילו 'אהבת לרעך כמוך'. פעם היו אנשים כמו סבא שלי, שבאמת אהבו, היום הכול זה כסף. יש אחים אחיות שההורים מתו ופתאום הם מתחילים קרבות ירושה, זה לא מדבר עם זה וזה לא מדבר עם זה. אם הייתי יכול לחיות בהר בלי הרבה אנשים הייתי מבסוט, ככה אין צרות ובעיות. אחותי גרה בקיבוץ ויש לה שקט, שלווה. הלוואי שאני יכולתי לגור בקיבוץ אבל מה, יש לי פרצוף של קיבוץ? אני גרתי בעיר. לא יקבלו אותי לשם.
"אמא שלי נפטרה כשהיינו ילדים בערך בני שש, אני עברתי לסבתא והאחים שלי הלכו לקיבוץ. סבתא אמרה לי - לא יצא ממך כלום בקיבוץ, בוא לעבוד וככה גדלתי ביפו. אבא שלי היה רפד וראה שלא יצא ממני משהו בבית ספר והוא לימד אותי את המקצוע. מגיל בר מצווה עבדתי אצלו בחופשים ובגיל 15 כבר התחלתי ממש לעבוד. בתקופה ההיא זה לא כמו היום, לא היה מודעות לקטע של לימודים. אבל גם יש כאלה שלמדו ויושבים בסוף בבית, אז אני למדתי מקצוע. זה גם מה שעושה לי כיף, העבודה, והכי אני אוהב למכור.
"הילדים שלי לא בעסק. הם מטיילים. אני לא חושב מה יהיה, אני חי את הרגע ומה שיהיה יהיה. לפני שנה בערך קיבלתי פריצת דיסק ושלושה חודשים הייתי במיטה ולא יכולתי לזוז. היינו צריכים לנסוע לבתי חולים ובלאגן. אז אפשר לדעת מה יהיה?"
"במקור אני מסקוטלנד, עליתי לפני כמעט 33 שנים לארץ. גדלתי בבית דתי והייתי במסגרות של תנועות נוער דתיות, אז תמיד שאפתי להגיע ארצה וכך עשיתי. החיים כיהודי בסקוטלנד הם כמו שאומרים "סבבה". לא היו בעיות בכלל מבחינת אנטישמיות, היו לנו רמת חיים טובה וחבר'ה טובים. למדתי בבית ספר מעורב, לא דתי, כי אין הרבה אפשרויות בגלאזגו שם גדלתי. ההבדל הכי גדול בין סקוטלנד לישראל זה ללא ספק מזג האוויר. אני איש של שלג וגשם ורוח וקור ופה זה הכי שונה שיש.
"אני מורה דרך וזאת הקריירה השנייה שלי. אני כימאי במקור ויום בהיר אחד אמרתי לעצמי 'חלאס, הגיע הזמן לעשות משהו אחר'. אז עשיתי קורס מורי דרך, שהוא מאד קשה ומאתגר. אחרי שנתיים שחורשים את הארץ מאילת ועד הגולן מקבלים תג והופכים למורה דרך מוסמך. אני יותר אוהב את זה מכימיה למרות שזה פחות כסף. אני מרגיש שהתפקיד שלי זה ציונות, כי הרבה פעמים לתיירים הנוצרים שמגיעים לפה אין שמץ של מושג עלינו ואני מרגיש שחובה עלי להסביר להם מה זה יהודי ולמה הגעתי לכאן ולמה זה חשוב".
"אני עולה חדשה, עליתי לארץ לבד לפני 9 שנים. אפשר להגיד שעליתי בגלל שברחתי, כי מאד קשה לחיות ברוסיה. מצד שני הייתי בת 16 אז פשוט אמרתי 'יאללה זורמים'. ליהודים קשה שם אבל אני לא נראית יהודיה, אז לא סבלתי יותר מדי. דווקא ברוסיה תמיד התגאיתי בזה שאני יהודיה ופתאום שבאתי לארץ אמרו לי: 'לא חמודה, את לא יהודיה'. אז אמרתי אני אוכיח להם שאני כן יהודיה והלכתי לצבא והתגיירתי וגם הקמתי בית בישראל.
"בעלי היה מנהל שלי בעבודה כשהייתי ברמנית ואנחנו כבר שנה וחצי נשואים. היינו שנה ביחד ודי מהר התחתנו. ברור שהוא התחיל איתי. הוא הזמין אותי לדייט ואז ידענו שזה זה. הוא לקח אותי לטורקיה לבקר את ההורים שלו, כי הוא גם עולה חדש, ושם הוא הציע לי נישואים. עשינו רכיבה על סוסים באי מאד יפה בשם בויוקאדה, ואז הוא לקח אותי לים והציע לי. ממש עשה הכול כמו שצריך. התחתנו בחתונה יהודית בארץ ובעזרת השם אנחנו מתכננים ילדים. אבל אני רק בת 25, עוד צעירה, אז יש זמן".
אני מנהלת ב"חצר הנשית", שזה חנות חברתית שבה אנחנו מוכרים יחסית בזול בגדים שתרמו מעצבים והרווחים מושקעים בהקמת בתים חמים לנערות בסיכון. הגעתי לזה דרך עסק לאופנה שהיה לי המון שנים ועזבתי אחרי שהתחלתי להתעניין בעשיה חברתית. התחלתי להפיק אירועים, שרובם היו לצורך גיוס כספים למטרות חברתיות - כמו הקמת בתי יתומים באפריקה ותמיכה במרכז לבריאות הנפש בכליל.
"מאז ומעולם אהבתי אופנה. אני זוכרת שממש בתור ילדה קטנה אהבתי בגדים ובעיקר שמלות. את העסק לאופנה "בלניקי" פתחתי ביחד עם אחותי הגדולה עידית ובעלה. טיילתי בעולם ארבע שנים וביום שנחתתי הם סיימו ללמוד בבצלאל ואמרו לי שהם רוצים לפתוח עסק ושנעשה את זה ביחד. נתנו הכול לעסק - כל אחד מאיתנו פתח את החיסכון, שם 100 אלף שקל כמעט וגם גרנו באותו בית ושם גם היה הסטודיו. היום כבר יש לנו שש חנויות כולל בחו"ל. תמיד האמנתי שהוא יצליח, גם ככה גיליתי את "חוק הכלים השלובים". כשאחד משלושתנו היה למטה ומשהו באמונה ירד אז השני או השלישי פתאום עלה וככה תמיד היה איזון ואמונה.
"אני מאמינה שבידנו לעשות את העולם טוב יותר. זה בידיים שלנו וזה בדברים הקטנים".