במשך כמעט שנתיים, לפני פרוץ "אינתיפאדת היחידים", השמיעו כל הגורמים במערכת הביטחון בישראל אזהרות חוזרות ונשנות כי ללא אופק מדיני לפלסטינים וללא שינוי משמעותי במדיניות הננקטת כלפיהם אנו הולכים לקראת פיצוץ. אף אחד לא יכול היה לומר מה יהיה טיבו של העימות ועד כמה יהיה אלים. עם זאת, בין 2013 ל-2015 נרשם קונצנזוס של ממש בין שב"כ, אמ"ן, פיקוד המרכז, מתאם פעולות הממשלה בשטחים וכל מי שהייתה לו נגיעה לפלסטינים כי אלה יהיו פני הדברים.
פעם אחר פעם היו התרעות ופעם אחר פעם התעלמו מהן מקבלי ההחלטות. גם אנחנו, העיתונאים לענייני ערבים שהיינו בשטח ופגשנו את הפלסטינים ביום יום, ראינו את הענן השחור והקודר שהתנשא מעל הגדה המערבית. הכתובת הייתה על כל קיר, הן של מחנות הפליטים, הכפרים והערים, והן בפייסבוק.
ואז זה החל. "ההתפרצות" (היבה בערבית), "אינתיפאדת אל-קודס", "גל הטרור", "אינתיפאדת היחידים" - כל הכינויים הללו שנדרשו כדי לתאר את התופעה הבלתי נתפסת של מאות צעירים וצעירות שמבקשים להרוג יהודים גם במחיר מותם: עם סכינים, עם מכוניות וכמובן עם רובים מאולתרים. קצת פחות מפתיעה הייתה תגובתם של מקבלי ההחלטות בישראל, שהתעלמו מכל ההתראות והאזהרות שהונחו בפניהם בדבר הפיצוץ הקרב ובא; שהתעלמו מפני האזהרות שלא לשחק באש בהר הבית והגדילו לעשות ואפשרו לשר נכבד לעלות למתחם בערב ראש השנה.
עוד בוואלה! NEWS:
"זה חגי - אבל הוא איננו": ההתמודדות של משפחת הפצוע האנוש מצוק איתן
דאעש מנסה למוטט את עיראק: עשרות הרוגים במתקפה על קבר שיעי
צעיר חשוד שניסה לחטוף כלי רכב בעמק הירדן - ונורה בקיבוץ
מבחינת מקבלי ההחלטות היה כאן אשם אחד ויחיד - אבו מאזן ועמו הרשות הפלסטינית. עבורם, הפלסטינים היו המסיתים, המדיחים לאלימות וכאן זה החל ונגמר. בציבור הישראלי כמו גם רבים בתקשורת אימצו בחום את הנרטיב הזה, שעסק רק באחריות של הצד הפלסטיני (והייתה בשפע) ובכך שבעצם "אין מה לעשות". כלומר, מדובר בגזרה משמיים שנחתה עלינו כתוצאה מהקיצוניות האסלאמית, וכפי שהפלסטינים ביקשו לטבוח בנו בתרפ"ט, כך הם מבקשים כעת. וכפי שאנשי דאעש שמו לעצמם כמטרה לשחוט כופרים, כך גם הפלסטינים רוצים לשחוט יהודים. כלומר, זה כבר אינו קשור לרשות הפלסטינית, או לאבו מאזן, זה המצב הנתון: אנחנו צריכים להגן על עצמנו מפני האסלאם המשחר לטרוף אותנו.
טענה אחרת שנשמעת כעת בימין היא ש"התקווה למדינה פלסטינית היא זו שגורמת לפיגועים". החולשה המרכזית בטיעון הזה, כמו גם קודמיו, קשורה בניסיון להסביר מה בדיוק קרה בשנים שבהן הייתה לפלסטינים תקווה למדינה: 2007 עד 2013. מה בדיוק קרה באותה תקופה לאותם קיצונים? כיצד זה שדווקא בשנים ההן האלימות פחתה? נכון, היו פיגועים, אולם רף האלימות העיד על ירידה מתמדת בניסיונות ובמוטיבציה להוציא אותם לפועל.
האם דווקא באותן שנים של "תקווה מדינית", כשראש הממשלה דאז אהוד אולמרט ניהל משא ומתן עם אבו מאזן, הזרימה ישראל סמי הרגעה למי השתייה של הפלסטינים באופן שגרם להם להפסיק לבצע פיגועים? או אולי היו אלה הפלסטינים עצמם שהחליטו לפרוש לסדנאות ויפאסנה במקום לרצוח יהודים? התשובה כנראה ברורה יותר מדי מכדי שמישהו בימין ירצה לשמוע אותה. אובדן התקווה למדינה, הייאוש מישראל, מהרשות הפלסטינית עצמה, מההתנחלויות, וכן, גם ההצלחה של דאעש ודומיו לצד ההקצנה הדתית, גרמו לטירוף שעמו אנו מתמודדים כעת.
מה לא עושים כדי לחמוק מדיון רציני בסוגיות הללו. לפתע נמצאה הסיבה: הפייסבוק. אאורקה! סגור את הפייסבוק בגזרת חברון, ולא יהיו עוד פיגועים. הטיעון הזה שנשמע לאחרונה מפי לפחות שניים משרי הממשלה צריך היה להעליב כל אזרח בישראל. האם לא היו כאן אינתיפאדות בתקופות שקדמו לרשתות החברתיות? האם אותו מחבל שרצח את הלל יפה אריאל הושפע רק מהפייסבוק או שמא יותר מכל דבר מבת משפחתו שעשתה שבוע לפני כן פיגוע דריסה בחברון?
הוא לא היה צריך זאת כדי לקבל השראה. הוא יכול היה לקבל אותה בסוכת האבלים, במסגד, במועדון הביליארד בכפרו בני נעים ובעוד אינספור מקומות. מה יותר פשוט מלבוא ולומר לציבור "בואו נסגור לערבים את הפייסבוק ופתרנו את הבעיה".
האינתיפאדה הזו או איך שלא נקרא לה כנראה שלא תיפסק לחלוטין בקרוב, גם אם יסגרו את הפייסבוק ויגרשו משפחות של מחבלים לרצועת עזה. בוודאי שללא פתרון עומק לסוגיות כמו עתיד השטחים ואופק מדיני וכלכלי נהיה עדים לעליות וירידות ברף האלימות, עם ימים שקטים ואולי גם שבועות, עד להתפרצות הבאה, או כפי שאוהבים לכנות זאת בתקשורת "גל" נוסף, לפחות עד לשינוי דרמטי יותר.
רבים מקרב צעירי השטחים מייחלים לעזיבתו של אבו מאזן. כך גם פוליטיקאים בישראל. בתוך הממשלה בירושלים יש מי שרוצה להאמין שאפשר יהיה להמליך כאן מלך חדש - יש לדוגמה שר בולט שהיה רוצה לראות את מוחמד דחלאן תופס פיקוד, אחרים מפנטזים על סלאם פיאד. נוספים, ימניים עוד יותר, רוצים לראות את הרשות הפלסטינית מתפרקת ואת ישראל תופסת פיקוד בשטחים. הבעיה שלאחר לכתו של אבו מאזן נהיה כנראה עדים למציאות אלימה ומדממת עוד יותר, שתגרום לפחות לישראל להתגעגע אליו.