שש שנים לאחר פרוץ המשבר בין אנקרה לירושלים, סוף כל סוף באה אתמול (שני) לסיומה הפארסה הטורקית הזאת, וקשה לתאר את המשבר הזה במילים אחרות. הטורקים היו אחראים ליצירתו, באמצעות שיגור המשט לחופי עזה בידיעה ברורה שהוא לא יגיע ליעדו ושעזה מקבלת אספקה מישראל, ובאותה תקופה גם באמצעות המנהרות ממצרים, הם היו אחראים לשימור המשבר במשך שנים על אף התנצלותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו במהלך ביקור נשיא ארצות הברית ברק אובמה, והם גם אלה שבסופו של דבר התקפלו מדרישתם העקרונית והחשובה ביותר להסיר את הסגר הימי על עזה.
נשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן וראש ממשלתו בינאלי יילדרים יטענו כנראה שהנה, בזכותם "נפרץ" המצור על עזה. ארדואן הודיע כי "כל הדרישות של אנקרה נענו", והטורקים כבר בישרו שבימים הקרובים יגיעו לנמל אשדוד ספינות מלאות לעייפה בסיוע הומניטרי. הבעיה היא שמדובר בספין, בקשקוש תקשורתי. כך או כך בכל יום עוגנות בנמל אשדוד ספינות מלאות סחורה המיועדת לעזה, שברובה אכן מגיעה לכתובתה.
עוד על הפיוס עם טורקיה:
"ישראל רוצחת": במטה הארגון שהוציא את המשט מתנגדים להסכם
חמאס עם הגב לקיר: ההשלכות של הסכם הפיוס עם טורקיה
"הסכם הבושה": ברצועת עזה מתנגדים לפיוס הישראלי-טורקי
אז מדוע בכל זאת התעכב כל כך ארדואן בהגעה להסכם הפיוס? לא ברור. אולי קיננה אצלו התקווה שמישהו בישראל יעניק לו סולם רחב יותר לרדת מהעץ שנקרא "הסרת המצור", או שייתכן שהשינוי בעמדותיו בא בעקבות ההבנה שעסקאות הגז האפשריות והתיירים הישראלים יסייעו למה שבאמת חשוב עבור טורקיה (רמז זאת לא עזה). בשורה התחתונה, אנקרה שבשליטת מפלגת "הצדק והפיתוח" המזוהה עם "האחים המוסלמים", שהייתה המשענת של חמאס, שאירחה את צמרת הארגון באיסטנבול ובאנקרה, שנשבעה פעם אחר פעם בשש השנים האחרונות שלא תסכים לפיוס כל עוד לא יוסר המצור, התקפלה מהדרישה הזאת והתגלתה כמשענת קנה רצוץ מבחינת חמאס.
כותרות אתרי החדשות הפלסטינים מספרות לא מעט בהקשר הזה. סוכנות הידיעות "מען" כתבה שהאינטרסים של טורקיה ושל ישראל גברו על העקרונות, "ואין נחמה לעזה". אחד מראשי חמאס בחו"ל, אוסמה חמדאן, אף טרח לספר בפייסבוק שלו מה דעתו על ההסכם: "לא נתנו את הסכמתנו להסכם הזה", אמר והוסיף כי מדובר בעניין פנים-טורקי בלבד. או במילים אחרות, פשוטות ולא עדינות, אחינו הטורקים בגדו בנו. אנקרה הייתה בעלת הברית החשובה ביותר של חמאס, אך בסופו של יום היא עזבה אותו לאנחות. נכון, אולי יהיו הקלות כאלה ואחרות ברצועה, אולי אפילו יוקם מתקן להתפלת מים ובית חולים חדש בעזה, אולם את כל אלה אפשר היה להשיג גם ללא הסכם פיוס עם ישראל. מערכת הביטחון בישראל ביקשה להעניק לעזה את המחוות הללו בכל מקרה מתוך רצון למנוע הסלמה נוספת ברצועה.
לפחות בשני דברים יוכלו ראשי חמאס להתנחם: האחד, נראה שפעילי חמאס לא יגורשו מאדמת טורקיה. זו נחמה של חלשים, וגם נחמה זו תהיה מוגבלת מאחר שהמודיעין הטורקי צפוי לפקח על פעילות חברי הזרוע הצבאית שם. השני, ההסכם בין אנקרה לירושלים יוכל לייצר מתווך חדש בין ישראל לחמאס, כשמצרים נחשבת זה זמן מה לבעלת ברית של הישראלים ורואה בחמאס ארגון עוין.
לאן כל זה יוביל את חמאס? ראשית, בתרחיש האופטימי, ייתכן שהסיוע ההומניטרי שיועבר לרצועה יפגע במוטיבציה של חמאס לצאת למלחמה נוספת נגד ישראל בקרוב. יתרה מכך, אולי דווקא ההבנה שטורקיה אינה עומדת לצדו תגרום לארגון לפנות בכל זאת לפיוס עם הרשות הפלסטינים ועם פתח. הבעיה היא שבמזרח התיכון התרחישים האופטימיים אינם מציאותיים במיוחד. אם הסטטוס קוו הנוכחי עם ישראל יישמר, וההקלות בכניסת סחורות לעזה יהיו זניחות מדי, ייתכן תהליך הפוך: לחץ יופעל בתוך הזרוע הצבאית של הארגון, הקרובה יותר לאיראן, לפעול צבאית נגד ישראל כדי לשנות את משוואת הסגר מן היסוד.