הסיבה לגניזת תיק החקירה תשפיע על שובו של שופט לכס שיפוט

היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, בישר שלשום (רביעי) על גניזת תיק החקירה שבו נחשד שופט בית המשפט השלום בפלילים, משום שלא נמצאו ראיות מספיקות. במאמרי הקודם מעל דפים אלה, שכותרתו "האם שופט ראוי להנות מחזקת החפות?", הבעתי את דעתי כי התיק צפוי להיגנז בסופו של יום, וכך היה. הרת העולם היום הינה, האם ישוב השופט לכס השיפוט? יש להניח כי חוות דעת של היועץ המשפטי, שהונחה על שולחנה של נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, תכתיב את התוצאה.

ככלל, הנהלת בתי המשפט משתדלת לכבס את כביסתה, ככל שהדבר קשור לשופטים, הרחק מעין הציבור. השאלה בהמשך כהונתו של שופט במקרים אלו, נעוצה במתווה גניזת התיק. ישנן שלוש עילות מרכזיות לגניזת תיק, פרקליט המדינה "נתן בהם סימנים":

הראשונה היא "חוסר עניין לציבור". משמעותה היא שקיימת תשתית ראייתית להעמדת חשוד לדין, אך אין עניין לציבור בכך. הציבור לשם כך מיוצג על ידי פרקליט בכיר. השימוש המפורסם בעילה זו נעשה על ידי היועץ המשפטי לממשלה דאז, יוסף חריש, בפרשת ויסות מניות הבנקים בשנת 1983, החלטה שלא עמדה במבחן בג"ץ.

השנייה היא "היעדר ראיות מספיקות". דהיינו, הראיות שלוקטו עמומות. הן אינן חד ערכיות וחסרה ראיית זהב שבכוחה לחבר בין לולאות הראיות העמומות.

השלישית היא "היעדר אשמה". על פי מבחנו של פרקליט המדינה, עילה זו שמורה למצב שבו הראיות שלוקטו אינן מותירות ספק באשר לחפותו של חשוד.

ההשלכה המידית הנגזרת מעילת הגניזה היא הרישום הפלילי. בעוד שהראשונה והשנייה זוכות לביטוי ברישום הפלילי המשטרתי, הרי שהשלישית נמחקת ממנו. הרישום משקף זיכוך שם החשוד ולכן אזרחים רבים משקיעים את מרצם ואונם בעררים נגד עילת הגניזה.

העילה הבעייתית היא השנייה – "היעדר ראיות מספיקות". זו מותירה עננה שחורה על ראש החשוד וצורבת את מצחו באות קין לעדי עד, שלא בצדק. שהרי, לו עמד חשוד בעילה זו לדין היה מזוכה ומצבו היה טוב יותר לעילא ולעילא, שהרי קלונו היה נמחק ממצחו.

כאן לכאורה ניצב השופט החשוד, ולכן נשאלת השאלה אם היועץ המשפטי "הוציא את הערמונים מהאש" והעביר, בנוסף לגניזת התיק, גם המלצה לנשיאת בית המשפט העליון כי השופט ראוי להמשיך בכהונתו, או שמא "הניח את הערמונים הלוהטים על סף דלתה" והותיר לה את מלאכת סיום הפרשה.

היועץ המשפטי מודע היטב למלאכתו ולנגזרת ממסקנתו. דרמה מעין זו התחוללה שעה שנחקר שופט בית המשפט העליון תחת אזהרה. פרקליט המדינה גנז את תיקו בשל "היעדר ראיות מספיקות", ואולם היועץ המשפטי לממשלה הפך את ההחלטה וגנזו מחוסר אשמה, דבר שסלל את שובו לכס השיפוטי הרם ביותר. באופן תאורטי, שמורה לשופט זכות ערר, אלא שזו ריקה מתוכן, שהלא מעל ליועץ המשפטי אין אלא מורא בג"ץ.

במקרה זה, העילה שנבחרה על ידי היועץ המשפטי לממשלה אינה משרתת את העניין הציבורי ובוודאי שלא את עניינו האישי של השופט. לכן, נדרש שינוי בעילת הגניזה הקיימת. לא פעם מחליט פרקליט בכיר כי מסד הראיות שהוצג בפניו אינו משכנע ואינו אמין, ומשכך אינו מעמיד חשוד לדין. במקרה שכזה, עילת הגניזה שתבחר היא "היעדר ראיות מספיקות". אין ספק כי עילה זו אינה משקפת את מצב התיק ואם זה המצב המאפיין את תיקו של השופט, עליו לשוב לאלתר לכס השיפוט, אחרת מדובר בעוול הזועק השמיימה. לדידי, גניזה בסיטואציה שכזו חייבת לגרור אחריה תוצאה של גניזה "מחוסר אשמה" ולהימחק ממחשבי המשטרה.

אין ספק שנחוצה ריוויזיה של ממש בעילות הגניזה המנדטוריות ויש להתאימן למצב היום, עידן ריבוי ערוצי התקשורת. כיום אנו רוויים מחשיפת חקירות על אף קיומם של צווי איסור פרסום. למשל, גם בפרשה זו קיים צו איסור פרסום. ואולם, צווי פרסום במקרים רבים הינם בבחינת "היכוכא והיטלולא", שהלא הם מאיצים את הפרסום ולא מדכאים אותו. אי לכך ראוי כי סיום הליך חקירתי יקבל ביטוי הולם ברישום המשטרתי ויבטא במדויק את מצבו המשפטי של חשוד, להבדיל ממאמר כזה או אחר הנותר "ברישומי" גוגל לעולמי עד, ולאו דווקא מבטא את המצב לאשורו.

במקרה זה נוצרה חזית אחידה בקרב שופטים, פרקליטים וסנגורים כי מדובר בשופט שקורץ מזן בעל יכולות מוכחות של ידע משפטי, מזג שיפוטי נוח וחוש צדק מפותח. הליך פלילי מטבעו רווי מתח לנהלו בשום שכל, בתבונה ובמקצועיות.

מסקנת היועץ המשפטי הביאה את סאגת השופט לסיומה והוא זכאי לשוב לכס השיפוט. על פי המצב החוקי, אין דרך להדיחו מכס השיפוט. כל שנותר הוא להמתין לעמדת נשיאת בית המשפט העליון והנהלת בתי המשפט ולהיווכח אם ימצא המודוס ויוונדי שיהפוך את "העקוב למישור".