11 הערות לסיכום עונת הפריימריז

בסוף, בקו הסיום, זה ייגמר כנראה בדיוק כמו שזה התחיל. לפני 14 חודשים, זמן שנדמה עתה כנצח, השיקה הילרי קלינטון את הקמפיין שלה. אז נאמר שבסבירות כמעט מוחלטת, היא תהיה המועמדת הדמוקרטית לנשיאות; ובסבירות גבוהה מאוד, גם הנשיאה הנבחרת הראשונה של ארה"ב.

ובכן, גם אחרי המסע המטורף שעברנו מאז, זה לא השתנה. בסבירות גבוהה מאוד, קלינטון היא שתישא את נאום הניצחון בנובמבר הקרוב. בדיוק כמו מסע ברכבת הרים: בסוף כל הפיתולים, הטוויסטים, העליות המותחות, הירידות המבהילות ורגעי הבחילה, מגיעים לאותה נקודה ממש. אותו שער מתכת קטנטן. אותו נער מחוצ'קן בכובע קסקט, שפותח וסוגר אותו.

זו תהיה בחירה היסטורית, לא רק בגלל המגדר וניתוץ שכבת הזכוכית האחרונה בתקרה המפורסמת; אלא כי המפלגה הדמוקרטית תזכה לכהונה שלישית רצופה בבית הלבן, בפעם הראשונה מאז 1940 (פרנקלין דלנו רוזוולט). זה יקבע את העובדה שהמפלגה הזו, כיום, חזקה יותר משמעותית מהרפובליקנית, בפוליטיקה האמריקאית. נקודת הפתיחה שלה, ה"benchmark", פשוט גבוהה בהרבה. גם מבחינת הדמוגרפיה החדשה של ארה"ב, וגם מבחינת המתמטיקה של המחוזות והמדינות.

עוד בוואלה! NEWS:
קלינטון הכריזה על מועמדותה לנשיאות: "טראמפ רוצה לנצח עם פחד"
יו"ר בית הנבחרים נגד טראמפ: "דבריו על השופט המקסיקני - גזענות לשמה"
לא ממהרת לחגוג: הלילה המפתיע של קלינטון - שחוששת מהפסד מביך

העלייה של טראמפ בחודש האחרון, עד כדי פער של שני אחוזים בלבד מקלינטון בממוצע הסקרים הארציים, הייתה צפויה. המומנטום אצלו. הוא כבר הוכרז כמועמד. רוב הרוטנים, הבוכים והנוהים במפלגה הרפובליקנית, יישרו קו, בפה מלא או בחריקת שיניים. היא עוד נאבקה קשות מול סנדרס. אבל כך היה גם המצב של ג'ון מקיין ב-2008. היה לו מומנטום, בסקרים הוא נצמד - ולעתים הוביל - על אובמה, שעדיין נאבק בואכה חודש יוני באחת, הילרי קלינטון, שלא מיהרה לוותר.

קשה לראות מצב שבו דונלד טראמפ יכול לנצח. נכון, היא פגיעה יותר ממנו. ולשניהם יש רייטינג שלילי משמעותי בדעת הקהל, מצב חסר תקדים בהיסטוריה הפוליטית האמריקאית (לפחות מאז שעושים סקרים כאלה. ממוצע הרייטינג השלילי של הרפובליקאי נע בין 55%-58%, של הדמוקרטית בין 52%-55%. כנראה שעד הרגע האחרון, הבחירות האלה יהיו על "את מי את/ה שונא יותר". סקר שנערך לא מזמן, הראה נתון מדהים בהקשר הזה. 47% מבוחרי טראמפ אמרו שהם מצביעים לו כדי לעצור את קלינטון. ו-46% מבוחרי קלינטון אמרו שהם מצביעים לה, כדי לעצור את טראמפ. האחוז שענה בתשובה "מצביע לו/לה כי אני מסכים עם עמדותיו/ה", היה נמוך בהרבה אצל שני הצדדים.

קלינטון תעלה הילוך מול טראמפ, כמו שראינו בשבוע שעבר, אבל אסטרטגיית הבסיס תישאר דומה: תיחזוק קואליציית המיעוטים והמגזרים, שבאמצעותה ניצח ברק אובמה. נשים, ליברלים, היספנים, שחורים. ועדיין יש לה עבודה ניכרת לעשות שם. מדברים על אחוזי ההתנגדות בקרב הנשים לטראמפ (כ-70% רייטינג שלילי), אבל שוכחים לדבר על אחוזי ההתנגדות בקרב גברים לקלינטון (אותו הדבר, כ-70% רייטינג שלילי); או על העובדה שגם בקרב הנשים בציבור הכללי, קלינטון נמצאת בגירעון מבחינה תדמיתית.

אבל טראמפ לא יוכל להמשיך להיות טראמפ, ועדיין לנצח. בעוד שקלינטון ניפצה תקרת זכוכית מגדרית, טראמפ טיפס גבוה אמנם – אבל מתקשה לנפץ את תקרת הזכוכית הטראמפית. תקרית השופט ממוצא מקסיקני הוכיחה את זה. כך גם ההערה המיותרת על בחור שחור שנכח בעצרת שלו. בן קרסון חזר להסתייג ממנו השבוע. מרקו רוביו נגעל. פול ריאן, שכבר התרצה בלית ברירה ותמך בו – חזר לתקוף אותו. הלילה, טראמפ נאם מפרומפטר, בניגוד להרגלו. מנסה לשמור על עצמו מעצמו.

מועמד שהסתכסך באופן כל כך קשה עם הקהילה הלטינית ולא מצליח להיגמל מההרגל הזה, לא יצליח לכבוש את הבית הלבן. זהו המיעוט הגדול ביותר בארה"ב, ולא פחות חשוב – מיעוט שהופך מעורב פוליטית הרבה יותר מבעבר. בקליפורניה, למשל, המדינה שחתמה את עונת הפריימריז, עלה רישום הבוחרים הלטינים בקרוב ל-100% (!) בתוך ארבע שנים בלבד. נכון לעכשיו, טראמפ מביא קצת יותר מעשרים אחוזים בקרב כלל הלטינים בארה"ב, קלינטון יותר משישים. הוא יצטרך הרבה יותר כדי לנצח באמת. גם אם יקבל רוב היסטורי בקרב הקהל הלבן, זה פשוט לא יביא אותו לשם. ב-2012, לדוגמה, זכה מיט רומני באחוז גבוה יותר בקרב הלבנים, מאשר רונלד רייגן במערכות הבחירות בהן התמודד. כזכור, זה לא הביא לו לניצחון.

גם בקרב הלבנים, טראמפ מביא לפילוג חסר תקדים. כך למשל, 65% מהלבנים ללא השכלה אקדמית תומכים בו, אבל רק 45% מאלה שיש להם השכלה כזו. זה הפער הגדול ביותר בתוך הקהל הזה, מזה כארבעים שנה. בקרב הנשים הלבנות, טראמפ מוביל בהפרש קל, באזור השלושה אחוזים בממוצע. רומני הוביל על אובמה במגזר הזה ב-14%.

אז קלינטון ניצחה הלילה ניצחון מרשים. אבל הוא הגיע, למעשה, אחרי שהוכרזה כבר כמועמדת. אחרי שניסתה שוב להנדס היטב את השבוע, עם תמונת ניצחון מוקפדת, הגיעה המציאות וגנבה ממנה את זה. ניצחונה הוכרז אתמול, בהודעה אפרורית של סוכנות AP, ובתום סיבובי בחירות זניחים בשתי טריטוריות אמריקאיות מרוחקות (פורטו ריקו ואיי הבתולה), מה שהפך את רגע הניצחון שלה לאנטי קליימקס. ואנטי קליימקס הוא התיאור ההולם לכל מסע הבחירות שלה עד כה.

ועדיין, היא ניצחה בזכות ולא בחסד. באופן אותנטי וסוחף, ולא בתרגילים פרוצדורליים ובאמצעות צירי על. בינה לבין סנדרס יש פער של יותר משלושה מיליון קולות. ב-2008, לשם השוואה, היא ואובמה סיימו בתיקו מבחינת הקולות. כ-17 מיליון לכל אחד. סנדרס אמנם ניצח ב-22 התמודדויות עד כה, מספר שאיש לא חזה בתחילה, אבל קלינטון ניצחה ביותר. ולא פחות חשוב – גם כמעט בכל המדינות הגדולות שבהן נערכו פריימריס. ההישג שלו אדיר, מפתיע, אבל הוא לא הופך את הניצחון שלה ללא משכנע.

את נאום הניצחון שלה נשאה בברוקלין, מקום הולדתו של ברני סנדרס. כמה סמלי, ככה כואב לקשיש הרושף. היום ומחר יגיע השלב הקשה ביותר בקמפיין מהסוג הזה. כמעט כל עובדי המטה של הסנאטור מורמונט יפוטרו. הוא עצמו ימשיך להיאבק, ועל כך בהמשך. בינתיים, קלינטון יכולה להודות – גם אם רק בינה לבין עצמה – שמה שקרה לה עם סנדרס הוא לא בהכרח רע. הוא הפך אותה למועמדת טובה יותר. כבר לא קיסרית מפלגתית, טכנוקרטית ומנומנמת, שהנתינים סוחבים כברירת מחדל בדרך לכיבוש הבירה. אלא מועמדת רעבה, עירנית, גמישה ופקחית יותר.

סנדרס גילה לבסוף את מגבלות העצמאות. הוא קיבל כשני שליש מקולות העצמאיים שבאו להצביע בפריימריז הדמוקרטיים, אבל רק שליש מאלה שרשומים כחברי המפלגה. בסוף, סנדרס מתמודד בתוך המפלגה, ולא כמועמד עצמאי. והמפלגה הדמוקרטית חזקה ויציבה. היא אינה קן הצרעות מוכה המחלות, שלתוכו פרץ בסערה דונלד טראמפ ופירק את מלכיו ומנגנוניו במיומנות של הודיני.

הניצחון בקליפורניה, המדינה הגדולה ביותר במירוץ, הוא יותר מאקורד סיום מתוק למסע המר שעברה קלינטון. סנדרס השקיע שם חודשיים של עבודה מאומצת ומשאבים אדירים. בשבועיים האחרונים שרץ שם ברצף, כיתת את רגליו וחרך את גרונו. בקו הסיום, היה נראה שזה עובד עבורו. פער של כ-12%-15% לפני חודשיים לטובתה, הצטמצם לכשני אחוזים בלבד בממוצע. אי אפשר היה לחזות באמת מה יקרה בבחירות הלילה, אחרי שבהודעה על ניצחונה יום קודם הפכה המערכה הזו למיותרת, הלכה למעשה. אבל מה שכן קרה, צריך לעודד את קלינטון. האחוז העצום שקיבלה, וגם המספר האבסולוטי של הקולות (בחישוב על פי הקצב הנוכחי, נכון לזמן כתיבת שורות אלה, היא יכולה להגיע לכ-2.5 מיליון קולות שם), עשוי להמחיש גם את הדינמיקה של המשך הדרך: הדמוקרטים מבינים שהיא המועמדת, ומעכשיו יחזקו ולא יחלישו אותה. קלינטון צפויה לזכות לעדנה שטראמפ זכה לה בחודש האחרון, ולקבל סוף סוף טעימה מהממתק הפוליטי החמקמק הזה, שנקרא "מומנטום".

המדינה הזו, שדווקא הוציאה מתוכה את שני הנשיאים הרפובליקנים השמרנים ביותר מחצי המאה האחרונה (ניקסון ורייגן), היא הממלכה של המפלגה הדמוקרטית. ליברלית, מעורבת, מגוונת גזעית. קלינטון ניצחה שם את אובמה ב-2008 בפער של שמונה אחוזים, אחרי שכבר היה ברור למדי שהוא יהיה המועמד. אבל מיד אחר כך, בדיוק אתמול לפני שמונה שנים, הודתה בהפסדה, התייצבה לצידו והפכה לחיילת ממושמעת ונאמנה.

וזה הזמן של אובמה להחזיר את הטובה. במפלגה הדמוקרטית ממתינים לשמוע את הצהרת התמיכה הסופית והנלהבת שלו בה. כעת נערכות שיחות מאחורי הקלעים על תיזמון האירוע הזה, והאופי שאותו יישא. אובמה, למרות שאישית אינו מחבב את קלינטון בלשון המעטה, יעשה זאת בחפץ לב. משימתו האחרונה והחשובה ביותר היא לעצור את דונלד טראמפ. כעת הוא ייקח את התפקיד של מאחד המפלגה הדמוקרטית, וזה חשוב לקלינטון יותר מכל דבר אחר בתקופה הקרובה.

כי למרות כל המהמורות בשמונה השנים האחרונות. למרות הטינה העזה שמופנית אליו מקרב חלק מהאמריקאים; למרות כשלונות. למרות החודשים האחרונים, שמגמגמים מבחינת תוצאות כלכליות, אובמה הוא הפוליטיקאי הפופולרי והחזק ביותר באמריקה. שירת הברבור שלו נישאת רמה וצלולה. סקרי האהדה שלו מפתיעים לטובה, לאורך כל החודשים האחרונים. אולי זה סנטימנט כן ורציונלי מצד האמריקאים כלפיו, ואולי זו תסמונת "סיר בשר" מוקדמת, שגורמת לאמריקאים כבר להתגעגע, בעיקר לאור הטרפת שאיפיינה את עונת הפריימריס הזו, וחוסר האהדה לשני המועמדים שצלחו אותה. בכל מקרה, הוא קלף מנצח.

אובמה שוחח הלילה ארוכות עם סנדרס בטלפון. מנסה לשכנעו להודות כבר לעזאזל בהפסד ולאחד את השורות. מחר ייפגש איתו בבית הלבן, יפגין כלפיו כבוד. נאום האי-הפסד העקשני של סנדרס הנודניק לא ריצה ודאי את הנשיא, אבל סימני השיחה איתו ניכרו בשוליו. המסר החשוב ביותר מצד סנדרס לתומכיו, בהקשר הזה, היה: 'בכל מקרה, לא ניתן לטראמפ לנצח'. כלומר – אעשה לקלינטון את המוות עד הוועידה, אבל בסוף אלך בתלם. אני לא אהיה זה שחתום כאחראי על ניצחון טראמפ.

אבל סנדרס עוד לא מתרצה, כאמור. הוא באמת לא סובל את קלינטון, וודאי שאינו סומך עליה או מאמין לה. כמות הצירים שהשיג נותנת לו מקום והשפעה בוועדות ובמנגנונים שינהלו את הוועידה הדמוקרטית, בסוף חודש יולי בפילדלפיה. לכן הוא נוקט כעת בטקטיקת משא ומתן עיקשת. הוא רוצה אקזיט מכובד, על הסטארט אפ הפוליטי האדיר שפיתח בשנה האחרונה. קלינטון כבר הלכה לקראתו משמעותית. הרטוריקה שלה, לפרקים, הפכה כמעט זהה לשלו. השבירה שלה שמאלה ניכרה היטב. אבל לסנדרס זה לא מספיק. עם מועמד אחר, היה משלים כנראה ביתר קלות. לא עם קלינטון. הוא רוצה התחייבויות ברורות יותר. במצע המפלגה וגם בשטח. ברור לו שאת המועמדות לסגן נשיא לא יקבל, אבל (כמו שכבר רמזה אשתו לאחרונה), הוא רוצה להשפיע עליה. ואולי, בכל זאת, גם לקבל תפקיד. מזכיר האוצר, או מינוי מיוחד כ"צאר כלכלי".

לא בטוח שיקבל את מבוקשו בדמות מועמד לסגנות שיתאים לו. קלינטון מבינה שסיפור סנדרס גמור והיכולת שלו לפגוע בה הולכת ומצטמצמת ככל שנוקפות הדקות בדרך להצבעה בנובמבר. הצעירים הנלהבים, שנעו בכמויות אדירות לקלפי עבורו (סנדרס זכה לרוב של יותר מ-70% בקרב מצביעים עד גיל 30), יישרו בסוף קו. רובם המכריע ודאי שלא יילך עם טראמפ.

קלינטון, כשמרנית, תבחר מועמד ראוי לסגנות, שיהווה באופן מסוים השלמה לאופיה. חביב על הבריות, אבל גם אחראי ומנוסה. מועמדים לנשיאות כבר לא בוחרים מועמד לסגנות על פי רצון לזכות באלקטורים של מדינה מתנדנדת, כמו במקרים קודמים בעבר. הם בוחרים על פי הזהות, האופי, הייצוג החברתי. ב-2008, לאובמה היו 30 שמות ברשימה הראשונית של המועמדים לתפקיד. ובסוף, בעוד שמקיין הלך על אלמנט ההפתעה שינסה להביא לו יתרון באמצעות מגדר – ובחר בקומדיה הטרגית שנקראת שרה פיילין; אובמה הלך על אינסטינקט כן ואותנטי. הוא מינה את ג'ו ביידן, אדם שיכול להחליף אותו - באמת – ביום אחד בתפקיד, במידה ויקרה הרע מכל. הוא ודאי שלא עשה זאת בשביל האלקטורים (3) של דלאוור, מדינתו של ביידן.

סנדרס ידע לתרגם באופן מושלם פוטנציאל לממשות. הוא איחד את שאריות תנועת Occupy Wall Street, את האגף הפרוגרסיבי והסוציאליסטי של המפלגה. הוא מינף את הפופולריות של בת דמותו, הסנאטורית הפופולרית אליזבת וורן שהחליטה לבסוף לא להתמודד, ולקח את אוהדיה. הוא ניצל את הפקפוק שאותה וורן הטילה בקלינטון בסוף 2015. זה מומש כתנועה פוליטית אדירה, סוחפת.

העניין הזה הומחש גם בשורה התחתונה, בדולרים. סנדרס וקלינטון גייסו והוציאו אותו סכום כמעט בסוף הדרך. יותר מ-200 מיליון דולר כל אחד. אבל לדולרים של סנדרס, שרובם באו מתרומות פרטיות וקטנות, היה ניחוח רענן של מהפכה. אלה של קלינטון הדיפו מצחנת וול סטריט. קרב הדולרים הזה הוא סמל למאבק התת קרקעי בין האמריקות השונות של שנת 2016.

טראמפ מבוהל. ביממה האחרונה ניסה להתנצל ללא התנצלות על סיפור השופט. אבל הסיפור הזה הוא המחשה לא רק לאישיותו הגזענית, האלימה והמסיתה. צריך לזכור על מה אותו משפט מתנהל: על מעשה הנוכלות שנקרא "אוניברסיטת טראמפ", שכל אמריקאי צריך להכיר. דרכו, אפשר להבין באיזה רמאי ושרלטן מדובר. הנדבך ההיקפי של תקרית השופט, הוא זריקת זרקור על הסיפור הזה, שעלול לפגוע בטראמפ בקרב כל אמריקאי הגון, ששונא שתאגידים גדולים מרמים אותו וגונבים את כספו, שהורווח בעמל רב וביושר.

בינתיים, טראמפ מבטיח אפיזודה חדשה ומפוארת במתקפתו על הקלינטונים. הלילה, הבטיח שביום שני הקרוב (ערב יום הולדתו השבעים, אגב), יישא נאום מיוחד על הקלינטונים, שבו יספר מעללים ממעללים, ישנים כחדשים, מסמרי שיער ומעוררי פלצות. חלק ניכר מההבטחה ימומש כנראה בדמות ציטוטים מספר שייצא בקרוב, ובו מספר ראש השירות החשאי בתקופת ביל קלינטון על הגברת הראשונה כאז כאישיות נוראית. מישהי "שהטילה פחד" (כך בציטוטים הראשונים שיצאו) על צוות הבית הלבן; שגרמה לכך ש"כולם חיו באימה לאור הצרחות והגסויות כנגד בעלה".

אולי זה יהיה אפקטיבי – שכן חלקים ניכרים בציבור רק רוצים עוד סיבות כדי לשנוא את קלינטון, ואולי – להערכתי – לא. אמריקה היא אומה הגיונית. ברוב המקרים היא נוטה קשב – בסוף הדרך ולמרות סנטימנטים רגעיים – לקמפיינים החיוביים דווקא. מסכת השקרים האלימה והמוטרפת של המועמד בעל שיער הזהב-חלודה לא תספיק לו בחמשת החודשים שנותרו. הוא צריך להוציא קלפים חדשים, שונים לגמרי, משרוולו הצעקני.

והנה עוד משהו שיכול לתת זריקת עידוד לקלינטון. בשקט בשקט, הופכת המפלגה הליברטריאנית האזוטרית, לסיפור בבחירות האלה. זהו גוף זערורי, בעל עמדות קיצוניות לשני הצדדים (מחד, ביטול של כל זרועות הממשל הפדרלי כמעט, קיצוץ חד במיסים ומתן חירות למדינות; מאידך, הכרה בנישואים חד מיניים, לגליזציה לסמים ולפורנוגרפיה, ועוד ועוד.). המועמד של המפלגה הזו לנשיאות השנה הוא גארי ג'ונסון, לשעבר מושלה הרפובליקני של ניו מקסיקו. מועמדם לסגנות הנשיא הוא וויליאם וולד, לשעבר המושל הרפובליקני של מסצ'וסטס. מאז 1948, לא רצו שני מושלים (באף מפלגה) יחד לבית הלבן.
באחד הסקרים האחרונים שנערכו, השניים מביאים כבר 11%. נתון מדהים. 15%, למשל, כבר מכריחים את רשתות השידור לכלול אותם בעימותים הנשיאותיים. וגם אם לא יגיעו לנתונים האלה, במדינות מסוימות – בעזרת אחוזים בודדים ומצביעים רפובליקנים ששונאים את טראמפ, הם יכולים להיות המכשול בין הטייקון בעל הפה הגדול, לבין איסוף האלקטורים שיביאו אותו לבית הלבן.

רותם דנון הוא עורך מגזין ליברל
theliberal.co.il