(בווידאו: הרב רצון ערוסי על ההחלטה לפיה נשים יוכלו להפעיל בית בושת יחד)
בהחלטה תקדימית, אפשר השבוע בית המשפט לעניינים מקומיים לכמה נשים להפעיל יחד בית בושת באופן חוקי. בהחלטתו, קבע בעצם בית המשפט כי הנשים שיצאו למאבק נגד סגירת בית הבושת שבו עבדו בתל אביב, כפי שנחשף בוואלה! NEWS, לא יצטרכו להעביר את עיסוקן לרחוב כפי שחששו. במילים אחרות, הן יוכלו להפעיל יחד בית בושת - אך ללא סרסור. בכך, בעצם נמנעת הפגיעה שהייתה עלולה להיגרם לכבוד האדם שלהן, ועל פי בית המשפט, הפגיעה בחופש העיסוק שלהן מצטמצמת ונותרת מידתית. הוצאת הסרסור מהתמונה אמורה לתרום לאוטונומיה של הנשים בעולם הזנות ולהגביר את יכולתן לבחור אם לספק שירותי מין.
בפסק הדין כתב השופט איתי הרמלין כי השתכנע שקיים חשש לכך שאם לא יוגבל השימוש בבית הבושת עצמו, ימשיכו לבצע בו עבירות של סרסרות למעשי זנות, החזקת מקום לשם זנות והשכרת מקום לשם זנות. כל אלו נחשבות לעבירות על פי חוק, בעוד שזנות אינה נחשבת לעבירה או לעבדות. עם זאת, ציין הרמלין כי סעיף החוק הנוגע להחזקת מקום לשם זנות לא ייאכף אם מדובר באישה העוסקת בזנות בדירתה, או אם העיסוק בזנות מתבצע במקום שנשכר לצורך כך על ידי כמה נשים במשותף, או אם אישה אחת הזמינה נשים נוספות שזה עיסוקן לחלוק עמה את החלל.
עוד בנושא:
החלטה תקדימית: כמה נשים יוכלו להפעיל יחד בית בושת באופן חוקי
רב בכיר על האישור להפעיל בית בושת: "זנות ויהדות לא הולכות יחד"
כאמור, בישראל הזנות מותרת ואינה נחשבת כעבדות. לפי החוק, מותר לאדם לעסוק בזנות ומותר לשלם עבור יחסי מין. עם זאת, כל פעולה אחרת סביב הנושא, כמו סרסרות והחזקת מקום לצרכי זנות, אסורה. הדבר מתבסס בין היתר על הלכת תורג'מן, פסק דין משנת 1965 שבו פירש השופט אגרנט את החוק האוסר על החזקת מקום לשם זנות כאוסר על נשים לעסוק בזנות בדירת מגוריהן. אגרנט כתב אז בפסק דינו כי "כל מדינה נאורה צריכה לחתור תמיד לקראת עקירה של הרע במידת האפשר מהשורש, וברור שגם למשפט הפלילי נועד תפקיד מסוים בהגשמת מטרה זו". במילים אחרות, אגרנט גרס כי עיסוקן של הנשים בזנות הוא חטא, ואילו השופט הרמלין ביקש להבהיר כי בהלכה שנקבעה ב-1965 המדינה מענישה נשים על עצם עיסוקן בתחום זה. כיום, להבדיל מהשקפתו של אגרנט, ההסתכלות על נשים בזנות היא יותר כעל קורבנות.
הפרקליטה דליה אברמוף, הממונה הארצית על אכיפת עבירות נלוות לזנות, טענה באחד הדיונים בתיק כי הפרקליטות אינה אוכפת עוד את החוק לפי הפרשנות שנתן השופט אגרנט בתיק תורג'מן. כלומר, ככלל, אין מעמידים עוד לדין אישה שמשתמשת בדירת מגוריה לצורך עיסוקה בזנות למעט במקרים של מטרד ממשי. מהנחיית פרקליט המדינה עולה בנוסף כי קיימת עדיפות נמוכה באכיפה, אם בכלל, נגד קבוצת נשים שהתאגדו (לא משפטית) לשכור לעצמן מקום משותף לשם עיסוק בזנות, או שאחת מהן שכרה את המקום והזמינה את חברותיה לחלוק אותו עמה.
העקרון שהנחה את השופט הרמלין היה כי כל עוד הזנות מותרת - חובתה של המדינה היא לצמצם את הפגיעה בנשים העוסקות בזנות. לשיטתו, דחיקתן של נשים בזנות לרחוב היא פגיעה בכבוד האדם שלהן ואין להשלים עמה. מכאן, שמתן פרשנות לחוק העונשין לפיה כל עיסוק בזנות בתוך מבנה מוליד עבירה היא פרשנות לא חוקתית שיש לדחות. בכך הוא התבסס על דבריה של אברמוף ועל הנחיות פרקליט המדינה, אך הגדיל ועשה בכך שקבע כי אין לאכוף כלל את מה שנמצא בעיניהם בעדיפות אכיפה נמוכה.
אם מאמצים את נקודת המבט לפיה השיקול המרכזי בתיקים מסוג זה הוא הגנה על האוטונומיה של נשים בזנות, הרי שסרסורים מגבילים אותה באופן ניכר. אם יש מי שמרוויח כלכלית מעיסוקה של אישה בזנות, הוא הופך בהכרח לבעל עניין בכך שהיא תמשיך לעסוק בכך, ובשל כך הוא צפוי לעודד, ללחוץ ואף לכפות על אישה שתתחיל למכור את גופה או שתמשיך לעשות זאת. כמו כן, עלול הסרסור להפעיל לחץ על אישה הנמצאת בזנות להגדיל את היקף פעילותה ואף לגזור עליה לעשות זאת בתנאים המעצימים את רווחיו הכלכליים. ברגע שהסרסור יוצא מהתמונה, אותה אישה תוכל עדיין להתפרנס ממה שכרגע נחשב חוקי, וחופש העיסוק שלה לא יפגע.