שר החוץ הבא של מדינת ישראל? ההימור הגדול של הרצוג

אחד אחרי השני, יצאו אמש (חמישי) חברי הכנסת של מפלגת העבודה נגד המגעים להצטרפות לממשלה. שלי יחימוביץ', אראל מרגלית, סתיו שפיר וגם יואל חסון מ"התנועה", השותפה לרשימת המחנה הציוני, פרסמו הודעות בנושא. הפוסט שפרסם יו"ר האופוזיציה והמפלגה, יצחק הרצוג, בעמוד הפייסבוק שלו בניסיון להדוף את הביקורת הותיר אחריו יותר שאלות מתשובות.

השאלה הגדולה ביותר היא מה בעצם תשיג מפלגת העבודה באמצעות כניסה לממשלה. הרצוג עצמו כנראה ימונה לשר החוץ, תפקיד שיוסיף ניסיון מדיני לביוגרפיה שלו, אבל לא הוכיח את עצמו עד היום כמקפצה לעמדת ראש הממשלה. המפלגה תקבל כמה תיקים נוספים, ואולי אפילו אחד או שניים על חשבון הבית היהודי, כמו תיק החקלאות, למשל, שנמצא כיום בידי נציג המתנחלים אורי אריאל ויוכל לעבור לידי שר שיפנה משאבים להתיישבות החקלאית בעוטף עזה, במקום למאחזים בשומרון.

עוד בוואלה! NEWS:
חברי המפלגה נגד הרצוג: "הדיון על הצטרפות לממשלה מסריח מעסקנות עלובה"
הרצוג על הצטרפות לממשלה: "אם תגיע הצעה הולמת, נשקול ברצינות"
מלכוד יעלון: סמן הממלכתיות בממשלת הימין, הוא גם המושמץ ביותר בה

אבל מעבר להישגים אישיים וסקטוריאליים, האם כניסה של הרצוג לממשלת נתניהו – בשעה שהבית היהודי נשארת בממשלה, ונתניהו נותר מחויב לעמדות הנציות שהוא מביע ללא הפסקה מאז הבחירות האחרונות – יכולה להוביל לשינוי כיוון של ממש במדינת ישראל? למפלגת העבודה יש אמנם 19 מנדטים, לצד חמישה נוספים ששייכים ל"תנועה" של ציפי לבני, מה שיהפוך אותה מיד לשותפה הגדולה ביותר של הליכוד בקואליציה. הבעיה היא שהגודל במקרה הזה הוא אשליה: בכל מקרה של עימות בין נתניהו להרצוג, ראש הממשלה ידע שהוא יכול לוותר על העבודה – ועדיין לשמור על הרוב המזערי של 61 חברי כנסת שיש לו מאז הבחירות.

נתניהו מדבר בשנה האחרונה כאילו נאום בר אילן שלו משנת 2009, בו הכריז על תמיכתו בשתי מדינות לשני עמים, מעולם לא התקיים. הוא טאטא מתחת לשטיח גם את הסכמותיו מרחיקות הלכת בשיחות שקיים בשנת 2014 עם שר החוץ האמריקני ג'ון קרי. הרצוג אמנם הכריז לאחרונה שפתרון שתי המדינות "לא רלוונטי בעת הזו", אבל הוא עדיין סבור – ויהיה חייב לספק קבלות לחברי מפלגתו בעניין הזה – שישראל צריכה לנקוט צעדים לשימור הפתרון הזה כאופציה עתידית. לא ברור איך כל הדברים האלה משתלבים.

הצעדים שיידרשו ברורים היטב להרצוג וגם לנתניהו. הבנייה בהתנחלויות תצטרך להיות מוגבלת, על סף הקפאה – דבר שלטענת מנהיגי המתנחלים, לא יהיה שונה במיוחד ממה שקורה היום, תחת ממשלה ימנית מובהקת, אלא שהוא יהפוך לרשמי ומוכרז. ישראל תצטרך להעמיד פנים, אם לא יותר מכך, שהיא מוכנה לבחון ברצינות "מהלכי שלום אזוריים", כולל יוזמת השלום הצרפתית הנוכחית, שזוכה להתנגדות מוחלטת מצד הממשלה בירושלים.

צעדים שמערכת הביטחון ביקשה בחודשים האחרונים לבצע בגדה המערבית ונפסלו בגלל שיקולים פוליטיים, יצטרכו להתבצע. הכותרת תהיה שישראל מבצעת "הקלות לצורך התנעת המשא ומתן" עם הרשות הפלסטינית.

האם כל זה יספיק כדי לרצות את המתנגדים במפלגת העבודה? כלל לא בטוח. זה יהיה שידור חוזר של מה שקרה בממשלות הקודמות של נתניהו, עם ציפי לבני ויאיר לפיד בשנים 2015-2013, ועם אהוד ברק בשנים 2012-2009. צעדים טקטיים שהתרחשו אז ולא מתרחשים כיום יחזרו שוב להתבצע. אבל פריצת דרך מדינית אמיתית, כזו שדורשת פשרה היסטורית של ממש מצד נתניהו, נראית בלתי אפשרית על פי ההתנהלות וההתבטאויות שלו בשנה החולפת.

הטיעון הנגדי של הרצוג צפוי להישמע בערך כך: מרגע שהעבודה נכנסת לממשלה, ייפתחו אפשרויות שלא קיימות כרגע. צעדים שנתניהו אפילו לא יכול להעלות על דעתו לבצע, בגלל התלות המוחלטת שלו בבית היהודי ובנצים של הליכוד, יהפכו פתאום לאפשריים. בנוסף, הרצוג מקווה שאם אורי אריאל יוזז אחר כבוד ממשרד החקלאות, הדבר יוביל לפרישה מהקואליציה שלו ושל ח"כ בצלאל סמוטריץ', שותפו לסיעת "תקומה". נפתלי בנט, בתסריט כזה, יהפוך למנהיג של סיעה קטנטנה בת שישה חברי כנסת – הקטנה ביותר בקואליציה. היכולת שלו להקשות ולאיים תהיה מוגבלת – לפחות מבחינה מתמטית.

הבעיה בתזה הזאת היא שיש יותר מדי דמיון בינה לבין מה שניסה לעשות שר החוץ האמריקני, ג'ון קרי, בשיחות השלום שקיים עם נתניהו ואבו מאזן בשנת 2014. קרי אמר לאנשיו כל העת שהחלק הקשה ביותר יהיה להתחיל את שיחות השלום. ברגע שהשיחות ייצאו לדרך, "הדינמיקה" של המו"מ תקבל חיים משל עצמה, ותכריח את נתניהו להגיע לרגע ההכרעה. על פי התכנית של קרי, נתניהו אמור היה באותו "רגע הכרעה" להוציא את בנט מהקואליציה שלו, להכניס במקומו את הרצוג – אז עם 15 מנדטים – וללכת למהלך שלום אמיץ שישנה את פניה של ישראל.

מה שקרה בפועל, כאשר נתניהו התקרב לרגע ההכרעה, הוא בדיוק הדבר ההפוך. אחרי שכבר נתן לקרי הסכמות עקרוניות על הכרה בגבולות 1967 כבסיס למדינה הפלסטינית העתידית, נתניהו עשה פניית פרסה ואחר כך חתך חזק לימין.

קרי לקח הימור ענק על נתניהו בהקשר הזה. הוא נכנס להרפתקה המזרח תיכונית הזו בניגוד לעמדתם של רבים מהמומחים במחלקת המדינה וללא כל התלהבות בבית הלבן. הוא האמין שיצליח להוכיח את טעותם של כל המבקרים והמתנגדים, ולהזיז את נתניהו למחוזות בהם כף רגלו מעולם לא דרכה.

אפשר להסתכל על המהלך שביצע בזמנו קרי מנקודת מבט צינית: האיש בסך הכול רצה לקבל פרס נובל לשלום. במקרה של הרצוג, ההקבלה ברורה: רבים טוענים שמעניינים אותו אך ורק הכבוד האישי, ההישרדות הפוליטית והשליטה במוקדי כוח מסוימים במדינה. אם נאמין להרצוג שהוא מציב לנגד עיניו גם מטרות אחרות, הוא עדיין יצטרך להסביר מה בדיוק גורם לו לחשוב שהן ברות השגה. אין שום דבר המצביע על כך שנתניהו השתנה מאז הפעם הקודמת שמישהו הימר עליו כך.

(עדכון ראשון: 23:45)