מלכוד יעלון: סמן הממלכתיות בממשלת הימין, הוא גם המושמץ ביותר בה

(צה"ל חשף מנהרת טרור חדשה בעזה; יעלון: "לא נירתע")

ביום העצמאות ה-68 למדינת ישראל, הממלכתיות הישראלית נמצאת בשפל. אולי לא שפל חסר תקדים – אבל שפל רציני ביותר. הממשלה מתנהלת מטוקבק לציוץ, מפוסט מתלהם בפייסבוק לספין רדוד בעיתונות. בתוך המדמנה הזו, מי שהפך בעל כורחו לסמן האחרון של הממלכתיות סביב שולחן הקבינט, הוא שר הביטחון משה יעלון.

יש משהו בלתי נתפס בכך שיעלון נמצא בשבועות האחרונים תחת מתקפה קשה מימין, וזוכה לחיבוק מהוסס מהמרכז והשמאל. זה בלתי נתפס לא בגלל היותו של יעלון רמטכ"ל לשעבר, מפקד סיירת מטכ"ל בדימוס ומחסל מחבלים עם קבלות. הרי היו לא מעט גנרלים עטורי שבחים לאורך השנים שסומנו כאויבים ובוגדים על ידי הימין הקיצוני – אחד מהם אפילו נרצח בידי מתנקש. זה לא לב העניין.

גם העובדה שיעלון הוא שר הביטחון מטעם הליכוד לא באמת מסבירה עד כמה ההתנפלות עליו הזויה. ראינו בשנים האחרונות מה גורלם בליכוד של אנשים לא מתלהמים, כמו דן מרידור שעזב את המפלגה, בני בגין שנזקק לשריון כדי להיכנס לכנסת ולא זכה לכהן כשר למרות הבטחה של נתניהו בנושא, אבי דיכטר שבקושי השתחל לרשימה, וכדומה.

עוד בוואלה! NEWS:
בנט בביקורת מרומזת על אלוף גולן: להפסיק את פסטיבל ההלקאה העצמית
נתניהו חשף: "איימנו על מצרים שנשלח כוח צה"ל לחילוץ אנשי השגרירות"
נתניהו בטקס מצטייני הנשיא: "צריך לחדש את המצעדים הצבאיים"

מה שקורה עם יעלון מדהים ממש, מסיבה הרבה יותר פשוטה: יעלון הוא לא רק רמטכ"ל לשעבר ואיש ליכוד בהווה. הוא בעיקר ימני, מאוד ימני. הוא שר הביטחון הכי ימני שכיהן בממשלות ישראל מזה שלושה עשורים, למעט אולי משה ארנס (שאר המכהנים בתפקיד היו אהוד ברק, עמיר פרץ, שאול מופז, בנימין בן-אליעזר, איציק מרדכי, יצחק רבין). הוא הדובר הטוב ביותר של הימין הישראלי כיום בכל הקשור להתנגדות להקמת מדינה פלסטינית – ובניגוד לשרים אחרים בממשלה, בנושא הזה הוא לא רק מדבר.

עד כמה יעלון ימני? אפשר להיזכר בהתנגדות שלו כרמטכ"ל לתכנית ההתנתקות, שהייתה בין הסיבות לסיומה המוקדם של כהונתו. זאת, בשעה שמירי רגב, שרת הפופוליזם וההתלהמות, שקראה השבוע לפטר את סגן הרמטכ"ל יאיר גולן, דבררה את המהלך מתחילתו ועד סופו. אבל האמת שבמקרה של יעלון, אין צורך ללכת אחורה כל כך רחוק. מספיק להסתכל על מה שהתרחש לפני שנתיים בלבד, במהלך שיחות השלום שניהל שר החוץ האמריקני ג'ון קרי.

האמריקנים סבלו מלא מעט כאבי ראש במהלך אותו משא ומתן. נתניהו עשה להם את המוות מצד אחד, ואבו מאזן הוציא להם את המיץ מצד שני. נפתלי בנט השמיע איומים מהיציע, ומתנגדיו של אבו מאזן בפתח תקפו מן הצד השני. ברקע היה כמובן גם חמאס, שאיים לפוצץ את המגעים באמצעות אלימות, והעיתונאים, שאיימו לפוצץ אותם באמצעות הדלפות.

אבל הגורם שהסב לאמריקנים את הנזק הכבד ביותר היה יעלון. ג'ון קרי מינה את הגנרל ג'ון אלן, יוצא המארינס, להכין תכנית ביטחונית מעמיקה ליום שאחרי נסיגה ישראלית מהשטחים. התכנית הזו הייתה היהלום שבכתר של מאמצי קרי: היא נועדה להוכיח לציבור בישראל שאפשר לסגת מהשטחים ולשמור על הביטחון בו-זמנית. האמריקנים הציעו לישראל את הציוד החדשני ביותר, ואת ערובות הביטחון החזקות ביותר שאפשר להעלות על הדעת. בכירים בצה"ל שנחשפו לתכנית חשבו שהיא ראויה. גם נתניהו לא פסל אותה על הסף, אבל אז הגיע יעלון.

הוא הגדיר את התכנית של אלן הזויה ומנותקת מהמציאות הביטחונית. את שר החוץ קרי תיאר כ"משיחי ואובססיבי". בשיחות עם כתבים ומקורבים, התפלא יעלון על האמריקנים: "הם חושבים שירשימו אותנו בטכנולוגיה שלהם, כאילו אנחנו חבורת ילידים. הם הרי יודעים שישראל היא מעצמה טכנולוגית". כאשר דבריו של יעלון דלפו לתקשורת, המהלך של ג'ון אלן התפרק לרסיסים. ובהיעדר תכנית ביטחונית שתהיה מקובלת על ישראל, אפשר היה להמשיך את השיחות של קרי עד למועד סיומן באפריל 2014 – אבל כולם הבינו ששום דבר כבר לא ייצא מהן.

יעלון שילם מחיר על האמירות השערורייתיות שלו נגד קרי והתכנית האמריקנית. כאשר ביקר בוושינגטון כמה חודשים אחר כך, בכירי הממשל האמריקני החרימו את ביקורו, ואף דאגו להדליף שקודמו בתפקיד, אהוד ברק, קיבל פגישה עם סגן הנשיא ג'ו ביידן כשהגיע לוושינגטון זמן קצר קודם לכן כאזרח פרטי. יעלון התנצל והתפתל קצת, אבל האמריקנים לא התרצו. הבכיר היחיד ששומר איתו על קשר כלשהו כעת הוא שר ההגנה, אשטון קרטר, שמיודד איתו זה שנים, עוד לפני ששניהם מונו לתפקידים מקבילים.

לכאורה, ההתנגדות העקבית של יעלון לנסיגות מהשטחים, אמורה הייתה להפוך אותו לגיבור הימין הישראלי. בנימין נתניהו, להבדיל, הסכים במהלך אותן שיחות עם קרי להקמת מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 1967. העובדה הזו פורסמה פעמים רבות בכלי תקשורת מובילים בארץ ובעולם. היא זכתה לאחרונה לאישור מפיו של ד"ר ערן לרמן, בכיר לשעבר במועצה לביטחון לאומי של נתניהו, שאמר בראיון לעיתון הימני "מקור ראשון" כי הפרסומים בנושא היו מדויקים.

ההתנגדות של יעלון להקמת מדינה פלסטינית אפקטיבית הרבה יותר מזו של פוליטיקאים אחרים בימין, כי היא מבוססת כמעט אך ורק על שיקולי ביטחון. לעולם אין סבלנות לטיעונים דתיים על קדושת האדמה, ובוודאי שלא לטיעונים גזעניים נגד ערבים, שהפכו לנחלתם של פוליטיקאים רבים בימין הישראלי. אבל כאשר שר הביטחון הישראלי, בעצמו רמטכ"ל לשעבר, מסביר שהקמת מדינה פלסטינית בעשורים הקרובים תהווה סכנה ליציבות ולביטחון באזור, גם הספקנים הגדולים ביותר נאלצים להאזין לדבריו ברצינות.

העובדה שבכירים רבים לשעבר במערכת הביטחון, בהם שרי ביטחון לשעבר כמו אהוד ברק ושאול מופז, הרמטכ"ל הקודם בני גנץ, כל ראשי המוסד והשב"כ לשעבר שעודם בחיים, ועשרות אלופים לשעבר בצה"ל, חושבים הפוך מיעלון, ידועה היטב בעולם. יעלון הוא אחד ה"ביטחוניסטים" הבכירים היחידים שמדבר נגד הקמת מדינה פלסטינית. במובן הזה, הוא נכס אדיר לימין הישראלי, כמעט חסר תחליף. אז איך בכל זאת הוא מוצא את עצמו לאחרונה תחת מתקפה דווקא מהציבור שאת האינטרסים שלו, כביכול, הוא מקדם?

הסיבה לכך פשוטה וכואבת: עבור רבים בימין הישראלי, שמירה על שלמות הארץ היא כיום עדיפות משנית בלבד. לפניה, בראש סולם העדיפויות, נמצאת השנאה. שנאה כלפי ערבים, כלפי שמאלנים, כלפי מי שמביעים ביקורת על ישראל בארץ ובעולם. שרים שלא עשו כלום ושום דבר בקריירה שלהם, אבל מעלים פוסטים תוקפניים לפייסבוק נגד "האליטות", "השמאלנים", או אבו מאזן ואובמה, הופכים לגיבורי הרחוב. לעומת זאת, יעלון, ששילם מחירים על עמדותיו הימניות, סופג קריאות לפיטורין מטוקבקיסטים מקצועיים כמו שמעון ריקלין.

יעלון לא נסחף בפסטיבל השנאה. הוא לא שונא אנשי שמאל – פשוט לא מסכים איתם. הוא לא שונא ערבים – פשוט חושב שאי אפשר כרגע להקים מדינה פלסטינית. הוא לא שונא את הממשל האמריקני, זה שמעביר לישראל כל שנה מיליארדי דולרים לתמיכה ביטחונית – פשוט חולק על המדיניות שלו. ולמרבה הצער, בדיוק בגלל הסיבות הללו, יותר ויותר אנשים במחנה שלו שונאים אותו שנאה עזה.

בסיטואציה ההזויה הזו, יעלון הפך פתאום ליקיר השמאל והמרכז בישראל. יו"ר האופוזיציה הרצוג משבח אותו מעל כל במה. קבוצה של 200 קצינים בכירים במילואים, שחולקים על יעלון לחלוטין בנושא המדיני, שולחים לו עצומת תמיכה. ההחלטה שלו בשבוע שעבר להפגין ממלכתיות ואחריות, ולתת גיבוי לאלוף יאיר גולן, גרמה לפרץ תמיכה כלפיו מצד השמאל שאף פוליטיקאי אחר לא חווה זה כמה שנים טובות. שר הביטחון הפך פתאום לתקווה הגדולה, אלא שאוהדיו החדשים של יעלון טועים בו. דעותיו הניציות לא השתנו והוא לא צפוי לשוב בקרוב לשורשיו הביוגרפיים במחנה השמאל.

יעלון מייצג זן מסוים מאוד של ימנים - אנשים שמאמינים בכל ליבם שישראל יכולה להמשיך לכבוש את הפלסטינים, ובאותה העת להמשיך להתקדם לעבר הפיכתה לחברת מופת יהודית-דמוקרטית, ברוח חזונו של הרצל. בקבוצה הזו אפשר למנות גם אנשים כמו ח"כ בני בגין, הנשיא ראובן ריבלין, מנהיג המתנחלים והקונסול המיועד בניו יורק, דני דיין, ועוד כמה צדיקים. אפשר לא להסכים איתם, אבל אי אפשר שלא להעריך אותם בעניין הזה.

הבעיה של יעלון, ושלהם, ושל כולנו, היא שביום העצמאות הזה, רגע לפני שנת היובל למלחמת ששת הימים, האג'נדה הזו נראית בלתי אפשרית למימוש. אין כמו המתקפה הקשה על יעלון עצמו כדי להמחיש זאת.