מי שלא מנציח את הניצולים המזרחיים – תורם להכחשת השואה

צריך להגיד את האמת. למדינה לא ממש אכפת מניצולי השואה. צריך להגיד את האמת הכואבת יותר – המדינה אפילו מחכה שכולם כבר ימותו ויורידו מעליה את הנטל הזה. כאילו אומרת, "תמותו כבר כדי שנוכל רק לשחק אותה שאנחנו זוכרים ומכבדים". יותר קל לדבר מאשר לעשות. הכי קלישאה בעולם.

הנתונים על ניצולי השואה אמורים לזעזע אותנו ואנחנו כבר התרגלנו. חוץ מכמה טיפולים קוסמטיים, אין ממש שינוי מהותי. האמת עדיין מכוערת. נשארו ממש שרידים אחרונים ועדיין המדינה לא דואגת שלפחות בערוב ימיהם הניצולים יחיו בכבוד. השנים האחרונות שלהם אמורות להיות מכובדות מבחינתו והן בדיוק ההפך. בושה.

למדינה אין מה לדאוג. זה יקרה בסוף. אין סוף אחר. כולם מתים ואיש לא חי לנצח. אחר כך נשכח. בטוח שנשכח. כל מפעלי ההנצחה הם מאבקים שיישארו מאובקים.

יום השואה תשע"ו | פרויקט מיוחד
סגן הרמטכ"ל: "מפחיד לזהות תהליכים מגרמניה בקרבנו"
נתניהו ביד ושם: "אנשי אליטות באירופה מפיצים את הנגיף האנטישמי"
צריך ללמד על 6 מיליון הנרצחים – אבל גם עלינו, השורדים

בדרך כלל אני אדם אופטימי. לא במקרה הזה. סיפורי השואה הולכים ודועכים. נדמה ששמענו כבר הכל וכמה שזה לא נכון. רק לאחרונה התוודעתי בעוונותיי לסיפור המדהים של המתאגרף ויקטור "יונג" פרץ. סבתא שלי ג'ולי ז"ל היא ממשפחת פרץ. יש סיכוי שהמתאגרף הטוניסאי האגדי הזה שנרצח על ידי הנאצים אפילו קשור אלי.

החלק של יהודי צפון אפריקה בסיפור השואה עדיין לא ממש סופר ולא ממש ידוע. רק לאחרונה אשתי גילתה שאבא שלה היה ילד כשהנאצים הגיעו לטוניס והוא בעצם ניצול שואה. הוא לא אוהב לדבר על זה. הוא גם לא מעוניין לפעול בנושא. אשתי אפילו התנגדה שאכתוב על זה. אני יכול להבין אותם. יש ניצולי שואה מזרחיים שרואים את ניצולי השואה מאירופה ומבינים שזה חסר סיכוי. הם יעברו את זה לבד ובשקט. אפילו בלי שירי זיכרון ביום השואה. למרות שבשנים האחרונות נעשו מהלכים להנצחת השואה שעברה על יהודי המזרח ואפילו לתשלומי פיצויים, בזיכרון הקולקטיבי, הם בקושי קיימים.

הסיפור של ויקטור "יונג" פרץ הונצח בסרט צרפתי ואפילו נחנך אולם ספורט על שמו בנתניה. אין יותר מדי מה להתרשם. ויקטור פרץ הוא סיפור יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. הסרט עליו צולם בכלל בצרפת. שם זכרו אותו ורק לאחר מכן נזכרו בו בישראל, המדינה שאמורה לזכור אותו ואפילו להתגאות בו. ניצולי שואה מצפון אפריקה ובכלל מזרחיים, עדיין צריכים לשכנע שהם גם חלק מהסיפור הטראגי הזה. בישראל מוסיפים להם טרגדיה על טרגדיה.

זה רק נדמה שנעשים ונעשו מהלכים להנצחת השואה. זה לא יחזיק מעמד. בעוד חמישים שנה אפשר יהיה בקלות להכחיש שהיא באמת התרחשה. הסיפור על מדינה נאורה כמו גרמניה שהלכה שבי אחרי מטורף גזען שהוביל לרציחת מיליוני אנשים ולפתיחת מלחמה עם העולם, ישמע הזוי בסדר גודל של יציאת מצרים. סרט בדיוני מהאסכולה של סטיבן ספילברג. כבר היום יש מכחישי שואה. ספרים נכתבים בנושא. בעוד חמישים שנה גם הסרטים שצולמו לא יעזרו כדי להוכיח את קיום השואה. גם לא הסרט שספילברג עשה על אוסקר שינדלר. אפשר כבר לדמיין את מכחישי השואה טוענים שספילברג היה במאי של סרטים בדיוניים ו"רשימת שינדלר" הוא אחד מהם. לכן אני סקפטי. לכן כואב לי שהסיפור לא מסופר במלואו.

אם עכשיו לא מספרים אותו, בעתיד זה יהיה כמעט בלתי אפשרי. איך יזכרו את ניצולי השואה לאחר מותם, אם שוכחים
אותם כשהם עדיין בחיים?

חגי אוזן הוא ממייסדי תנועת "תור הזהב"