איוב האשקלוני: בין החיים למוות, אפי מור מסרב להיכנע

אחרי ששניים מבניו מתו בנסיבות טרגיות, ובעוד רעייתו מתמודדת עם מחלת סרטן קשה, קצין המשטרה הבכיר שנכנס לאחרונה ללשכת ראש העירייה נחוש לקיים את הצוואה הלא כתובה שהותירו לו בניו. בריאיון מיוחד לוואלה! NEWS אמר: "האבל תמיד יישאר, אבל החי יגבר על המת"

כתב: יניר יגנה, עריכה: אביב אברמוביץ', צילום וידאו: שי מכלוף, צילומי סטילס: באדיבות המשפחה, עריכת וידאו: שניר דבוש

"יש שני מצבים שאחד כמוני נמצא בהם, חי-מת ומת-חי", סיפר אפי מור, שסיפורו הטראגי מזכיר את זה של איוב המקראי. מור איבד את שני בניו, ליאור ורועי, באותן הנסיבות בהפרש של 16 שנים. רעייתו יפה מתמודדת ב-15 השנים האחרונות עם מחלת הסרטן, ועברה לא פחות מתשעה ניתוחים. כראש עיריית אשקלון בפועל, הוא לא נותן לעצמו להישבר ולשקוע. אחרי כל נפילה, הוא קם ומציב לעצמו יעדים חדשים.

"אני שואל למה זה קרה לי, למה זה חוזר?", תהה, "למה כל כמה שנים אנחנו נכנסים לבעיה, לטרגדיה? אבל אני במקביל ממשיך לעבוד, לחיות". לדבריו, "האבל יישאר תמיד, זה ילווה אותי לאורך כל החיים, אבל החי יגבר על המת. ככה אני רוצה להוביל את משפחתי ואת עצמי. צריך תמיד שהחי יהיה יותר גבוה. אני חושב שאני מצליח".

(תוכן מקודם)

לא רק בזמן הקורונה: השירות הרפואי שעוזר לחולי לב

בשיתוף שחל
לכתבה המלאה
"אף אחד לא יכול לקחת את הזכויות של איתמר כראש עיר". מור (צילום: שי מכלוף)

מאחורי החזות הקשוחה של קצין המשטרה הבכיר בדימוס, מסתתר לב שבור של אדם שנאלץ להתמודד עם מותם של שניים מילדיו בנסיבות טרגיות ועם מחלה קשה של רעייתו. מור מעביר את זמנו בין בתי החולים לבניין העירייה. לפני כשלושה חודשים, הוא נכנס לנעליו של ראש העירייה איתמר שמעוני, שהורחק מתפקידו במסגרת החקירה נגדו בחשד לאונס ולעבירות שוחד.

"אף אחד לא יכול לקחת את הזכויות של איתמר כראש עיר", הבהיר. "לא ראיתי מנהל, מנהיג, שמצליח להוביל מספר פרויקטים רב כזה במכה אחת. אני חושב שצריך לתת לרשויות החוק לבצע את העבודה ובסוף אם יהיה כתב אישום – יש בית משפט. הוא יקבע ובהתאם לכך נפעל".

אפי שואף להיות ראש עיריית אשקלון בעתיד, אבל אם שמעוני יחזור, ברור לו שהוא יניח את המפתחות וישוב לכהן כסגנו. "לכל אחד מאיתנו יש שאיפות", הודה, וסיפר כי חשש בתחילה, כשהוזמן על ידי שמעוני להיכנס לפוליטיקה. היום ברור לו ולמשפחה שהיה זה הצעד הנכון. "אני נשאר עד שאיתמר יחזור", אמר. "אני מקווה שהוא יחזור, ואם הוא לא יחזור, אני אמשיך הלאה".

"הנכדים מוסיפים שמחה לבית, אבל הם יושבים על העצב שבלב"

"אני רגיש מאוד", הבהיר מור, "הטרגדיה שעברתי, קשה לתאר אותה. כל לילה כשאני הולך לישון מתחילות המחשבות - עד שאתה נרדם. בבוקר, הכאב חוזר, יושב לך כאן בלב". לדבריו, העבודה מצליחה להשכיח ממנו לכמה רגעים את המועקה הקשה. "למדתי לאורך כל חיי שאני צריך להתגבר על בעיות", הוסיף מור. "צריך להמשיך את חיי השגרה. אם אתה חי, אבל אתה כל הזמן חושב על המוות, בסוף תשקע ותהיה במוות. אם אתה מת, או חושב שאתה מת, אבל רוצה לחיות, אתה בסוף תישאר חי".

אותו לילה לפני 16 שנים שינה את חייו. מור היה אז סגן מפקד מרחב נגב במשטרה. כשהגיע הביתה ופשט את המדים, "שמעתי דפיקה בדלת, פתחתי – וחשכו עיניי". הקצינים שהגיעו לבית המשפחה מסרו לו את הבשורה המרה, בנו ליאור, שהיה מפקד פלוגה, שם קץ לחייו. "אני מכיר את זה, קצין העיר, רופא, כומתה אדומה – ואז הם מבשרים", נזכר. "ההלם חזק. יפה הייתה בחתונה. הלכתי לאולם יחד איתם, אמרתי לה לרדת, והודעתי לה. זה היה קשה מאוד. זה היה כמו רעם ביום בהיר".

"שמעתי דפיקה בדלת, פתחתי – וחשכו עיניי". אפי, יפה ושלושת הילדים (צילום: באדיבות המצולמים)

בימי שישי, כשחבריו יושבים בבית הקפה או נחים בבית עם המשפחה, מור מגיע באופן קבוע לבית העלמין בעיר, יושב ליד הקבר של בנו ומספר לו על השבוע שעבר. לפני כחודש וחצי – וכחודשיים לאחר מינויו לראשות העירייה בפועל – הצטרף לקבר של ליאור גם קברו הטרי של בנו השני, רועי. "ככל שעובר הזמן הכאב הוא גדול יותר", סיפר מור. "חברים שלו התחתנו, הביאו ילדים. המשפחה המורחבת התחתנה. אתה שמח, אבל תמיד חושב, אם הוא היה חי המשפחה הייתה יותר גדולה, היו יותר נכדים".

"לאורך כל השנים הוא משך את הכאב של ליאור. הוא תמיד ניסה לאזן, אבל בסוף כנראה שלא הצליח לעמוד בזה"

"זה תופס אותך חזק", הוסיף. "זה היה עוצמתי וחזק, כי זו הייתה הטרגדיה הראשונה". מור סיפר כי ליאור היה "בחור פרפקציוניסט שאהב את החיים. החיות שלו הייתה מדהימה". לאחר מותו, "היה לי מאוד קשה. זה מכניס אותך לפרופורציות. מאוד דאגתי למשפחה, איפה הם כל הזמן". רועי, לדברי אביו, דומה לליאור באופי, "הנתינה, האהבה לאנשים, הרצון לחיות".

"לאורך כל השנים הוא משך את הכאב של ליאור", סיפר. "ברגע שליאור הלך הוא היה שונה. התמונה הייתה איתו בחדר כל הזמן. המוות שלו היכה בו חזק, וזה הוביל אותו להמון מחשבות. מצד אחד עצב חזק, ומצד שני הרצון לחיות. תמיד ניסה לאזן, אבל בסוף כנראה שלא הצליח לעמוד בזה.

"כל שבת היינו יושבים בשולחן, היינו חמישה, אני, יפה ושלושת הילדים", נזכר מור. "היה רעש בבית, הייתה המון שמחה. היום עצוב לי מאוד, הבית שקט. יש שלושה נכדים שמוסיפים הרבה שמחה לבית, מדהימים, מקסימים, שעושים טוב על הלב. אבל הם יושבים על העצב שבלב. אין נחמה, זה אובדן שקשה לי להסביר. משהו נגדע".

"אני חוזר. יהיה מה שיהיה"

למרות החוויות הקשות שעבר, מור ממשיך לקום בכל בוקר ומגיע לעבודה, שמאפשרת לו לרגע למצוא נחמה ומפלט מהאבל. "העירייה זה תא משפחתי", סיפר. "יש פה אנשים מדהימים. אתה יוצא מהתא המשפחתי החם, שבו אתה נמצא במצב בעייתי, ואתה מגיע למשפחה גדולה ושמחה". הוא הוסיף: "אני בוכה המון, בעיקר בלילות. אני רגיש מאוד למשפחה, אבל בעבודה אני חזק".

אני מסתכל על הילדים, על השמחה. הייתה לי דמעה של התרגשות". מור (צילום: שי מכלוף)

לדבריו, "בכל יום שאני מגיע לעבודה, אני פשוט חי את העבודה ונושם אותה, פחות חושב. המחשבות מגיעות כשמגיעים לבית בלילות, בחגים, בשבתות. עולות המון שאלות שאין עליהן תשובות. אם אני ממשיך בזה אז אני שוקע. העבודה היא מקום החיות שלי". מור הוסיף כי "העבודה היא חלק דומיננטי מהחיות של המשפחה".

אחרי השבעה, סיפר מור, "ההחלטה הנפשית שלי הייתה: אני חוזר. יהיה מה שיהיה. בעיקר בסיטואציה שנוצרה, שאין ראש עיר. אני מרגיש את כובד המשקל, את כובד האחריות". הוא הבהיר כי "לאורך כל חיי, הקשיים חיזקו אותי. ככל שקשה לי יותר, אני מרגיש שאני מתחזק בכיוון העבודה.

"אני יכול לראות הרבה תופעות של חיות, להסתכל ולהתרגש מזה", אמר. "הייתי בסיור בקייטנות, אני מסתכל על הילדים, על העיניים, על השמחה. הייתה לי דמעה של התרגשות, של המשך החיות. אנשים צריכים לדעת להמשיך לחיות". לדבריו, "ערך החיים הוא עליון. צריך לשמור ולשמר אותו". במסגרת תפקידו, נחשף מור לעשייה הקהילתית של תושבי העיר, והוא גם זכה לגלות כי בנו רועי היה מסייע בעצמו לכמה משפחות בעיר.

"יפה היא העוגן של הבית"

כמה דקות לפני תחילת הריאיון, יפה מתקשרת מבית החולים, ומבקשת: "אל תשכח לקנות את הבשרים לחול המועד, הנכדים באים". מור מחייך. היא מחזקת אותו והוא אותה. "אם אני שוקע, כולם שוקעים איתי", סיפר. "אני מנסה תמיד לחשוב - הרי אני מכיר טוב את שני ילדיי שהלכו - הם היו רוצים שנחיה טוב. הם תמיד דאגו לנו. אני מנסה לחשוב מה ליאור ורועי היו רוצים בשבילנו. הם היו רוצים שנהיה מאושרים".

מור מתאר זאת כ"צוואה לא כתובה" מבניו, "שאנחנו כמשפחה מקיימים אותה". הוא סיפר כי הם נשואים כבר 45 שנים, ויפה "היא עמוד השדרה של הבית. היא העוגן החזק. ברגע שקרה מה שקרה, אני מצדיע לה שבעתיים, אני מעריך אותה. היא אישה מדהימה". לדבריו, "עם כל הבעיה והטיפולים, ההקרנות, הכימותרפיה, הכריתה, היא חושבת על המשפחה. בלעדיה לא תהיה משפחה". הוא הוסיף: "לכן אני שומר עליה, שתמשיך הלאה. אני מעריך מאוד את יכולותיה להמשיך לחיות. כשאתה מדבר על ערך החיים, זה משהו שטבוע בה".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully