מילד ש"היה צריך להיות שחקן" – לפעיל חמאס: משפחת המחבל מי-ם מדברת

אנחנו הולכים ברגל במחנה הפליטים עאידה, שבקצה הצפוני של בית לחם, בצמוד לגדר ההפרדה ובסמוך לקבר רחל, ניתן להבחין בכתובת הגרפיטי "דולת מוחיים עאידה" - מדינת מחנה הפליטים עאידה - המדגישה את נבדלות הפליטים מ"שאר העולם". בכל כמה מטרים מתנוססות תמונות של ה"שהיד" עבד אל-חמיד אבו סרור, בן 19, שביצע את הפיגוע באוטובוס בירושלים בשבוע שעבר, ובמהלכו מת.

אבו סרור, צעיר נאה, נראה בפוסטרים כשהוא לובש חולצה בהירה של ארמאני, לא פחות. הכרזות, ברובן, אינן נושאות סמל מזהה של ארגון מסוים, אולי כסוג של מחאה על הודעת חמאס כי המחבל היה אחד מאנשיהם. למרות זאת, בסוכת האבלים שבמרכז הנוער של עאידה מופיעים שלטים רבים של חמאס, כמו גם דגלים ירוקים של הארגון לצדם של דגלי פתח צהובים. "השהיד הגיבור" מוצג במקום לצד שהידים מפורסמים אחרים. בזמן ביקורנו בעאידה, פרסמה אתמול הזרוע הצבאית של חמאס קטע וידאו קצר, שבו מופיע אבו סרור, לבוש מדי הארגון וקורא הודעה במהלך ביקור בסוכת אבלים של בן משפחה אחר, סרור אבו סרור, שנהרג במחנה הפליטים לפני כמה חודשים.

הסרטון לא פורסם במקרה. מיד לאחר שנודעה זהותו של אבו סרור ונפתחה סוכת האבלים, הופיעו באזור הישיבה של הגברים רעולי פנים של חמאס. הם גורשו מהמקום בידי בני משפחה זועמים שלא אהבו את "ניצול ההזדמנות" מצד הארגון. ואולם, למחרת שבו רעולי הפנים לבקר באזור ישיבת הנשים, נישקו את ראשה של האם, "אום אחמד", ויצאו מהמקום במהירות. עוד באותו לילה נעצרו כמה מהם בידי מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית. עם זאת, חמאס סירב להתקפל, ובכיר הארגון ברצועת עזה, איסמעיל הנייה, התקשר למשפחה ודבריו הועברו בשידור חי לבאי סוכת האבלים. פרסום הסרטון של אבו סרור במדי חמאס נועד להעביר מסר, שלפיו הצעיר חובב בגדי היוקרה, שבא ממשפחה אמידה ומכובדת, היה אחד מאנשי הארגון.

לקריאה נוספת:
המחבל מהפיגוע באוטובוס איים: "אל תדאגו, היום שלהם יגיע"
לא עוד "מחבל בודד": מה תהיה תגובת ישראל לפיגוע של חמאס?
הותר לפרסום: תשתית חמאס אחראית לפיגוע באוטובוס בירושלים

צריך לומר, במחנה עאידה פועל "מטה הגדה" של הזרוע הצבאית של חמאס, המנסה לגייס ולהפעיל תשתיות חדשות בגדה המערבית. לפחות שניים מבני המחנה, הפעילים בארגון, שוחררו בעסקת גלעד שליט וגורשו לעזה. כשיצאה ההודעה של חמאס על כך שאבו סרור הוא אחד מאנשיו, מיד יצאו מאות צעירים מתושבי המחנה בתהלוכות שמחה ותמיכה בחמאס, ונשים מבוגרות השליכו ממתקים לכל עבר לאות שמחה. עם זאת, לא ברור אם זוהי גם עמדת משפחתו של אבו סרור.

"ביום שזה קרה לא חשדתי בכלל שזה הוא", סיפרה אמו של אבו סרור, אום אחמד. "לא דמיינתי בכלל שזה עבד שלי. הוא כל כך לא כזה. אתה לא מבין", אמרה בחיוך. "הייתה לו חשיבה פשוטה, ילדותית. הוא היה יושב ומספר לי סיפור שלם, ומסיים אותו, ואני הייתי משתכנעת, ואז הייתי מגלה שהוא עובד עליי. אפילו הייתי אומרת לו 'אתה צריך להיות שחקן'. אפילו אבא שלו, יומיים לפני האירוע אמר לי 'הבן שלך הזה, מתי הוא הולך להתבגר?'", הוסיפה. היא החזיקה בידיה את האחות הקטנה של המחבל, פעוטה בת שנתיים, ולשתיהן אותן עיניים כחולות. היא ישבה ליד בעלה, אבו אחמד, כשמסביבם בנותיהם וכמה בני דודים הלבושים בחולצות שעליהן תמונתו של "השהיד".

האם התנהגה ונראתה שונה מהמצופה במחנה פליטים כמו עאידה. היא ישבה באותו חדר שבו יושבים הגברים, אירוע נדיר ויוצא דופן בשטחים, בוודאי כשמדובר במשפחה במחנה פליטים שבנה זוהה כאיש חמאס. היא הייתה לבושה בסגנון מודרני, ללא כיסוי ראש, והיא עובדת כמורה לשפה הערבית באחד מבתי הספר של בית לחם. אביה נהרג ב-1981 בהפצצה של חיל האוויר הישראלי על עמדות של החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין. היא עצמה נולדה בסוריה ועברה לבית לחם בתחילת שנות ה-90.

"חלפו השעות. התקשרתי אליו שוב ושוב, והטלפון היה סגור", סיפרה על יום הפיגוע. "ועדיין, כבר קרו לא מעט פעמים שהטלפון שלו לא היה איתו או שהוא השאיר אותו סגור". כשכלי התקשורת הישראליים דיווחו על התעלומה סביב זהותו של הפצוע, התחיל האב לחשוד. "למחרת הלכתי ביוזמתי למשרדים של המנגנונים שלנו ומילאתי טופס שהבן שלי נעדר", אמר אבו אחמד. "אני עצמי דיווחתי על היעדרותו. הישראלים לא ידעו אז והיו מבולבלים. אני העברתי את המידע על כך שהוא נעדר ואחר כך זיהיתי את הגופה שלו".

"עד עכשיו משהו בסיפור הזה לא מסתדר לי", הוסיף האב. "הבן שלי? עבד? שיעשה כזה דבר? הוא חי אצלי, איתי. חיינו בפתיחות. לא הייתה בו שום תוקפנות או אלימות. הוא נחשב אהוב על כל הסובבים אותו. תמיד היה תחת העיניים שלי. תמיד דיברתי איתו, 'לאן אתה הולך? מתי אתה בא?'. אני עד עכשיו לא מאמין שזה קרה. זה לא מייצג את האישיות של עבד. לא מאמין שהוא בכלל יכול היה לעשות כזה דבר. לא מצליח להבין".

אבל חמאס פרסם הודעת נטילת אחריות.

"את זה תשאל את חמאס", השיב האב בניסיון להתחמק מהנושא. "אם אני הייתי יודע שזה מה שהוא מתכנן לעשות, הייתי אוזק אותו ומחביא אותו מתחת לאדמה. לתת לו להרוג ילד קטן? בחיים לא. זה לא ילד שמסוגל היה לפגוע בחפים מפשע, וזה מה שאני לא מבין. אני לא חינכתי אותו מעולם ככה. אבל אתה יודע מי אשם בכך? רק אתם הישראלים. הובלתם דור שלם לכך. אתם והממשלה שלכם".

אתה לא פוחד על הבית שלך? הרי הצבא יבוא ויהרוס אותו.

"בבקשה, שיבואו. נבנה בתוך חודשיים 20 בתים. הלך לי דבר חשוב בהרבה מהבית. הרבה יותר יקר ממנו, וזה הבן שלי. אז מה אכפת לי עכשיו מהבית? אתם היהודים צריכים להבין משהו: עבד אל-חמיד לא בא ממשפחה ענייה. הוא בא ממשפחה אמידה, ממצב כלכלי טוב, הייתה לו מכונית משלו. משפחה עם נכסים וממון. היום כל בית פלסטיני יקבל אותנו בברכה. אנחנו נבנה בית מפואר הרבה יותר אם יהרסו לנו את בית המשפחה. זה בית מתורבת, עם נימוסים, עם כבוד, עם השכלה, שמתנגד לאלימות", אמר.

לדבריו, מעשיו של בנו משקפים את השוני בין הדור שלו לבין דור הצעירים הפלסטינים של היום. "אני הצעתי לו ללכת ללמוד בכל מקום שהוא רק רוצה, באירופה, במדינות ערביות. אבל הדור של היום הוא אחר", הסביר. "פעם אם אבא שלי היה אומר מילה, היינו מורידים כולנו את הראש בהכנעה ומצייתים. היום הדור החדש עושה מה שבראש שלו. אתם, הישראלים, צריכים לשאול את עצמכם מה גורם לילד כזה, והוא ילד, לרצות לעשות מעשה שכזה. ואני אומר לך - ישראל אחראית. היא זו שהביאה את הדור הזה לפעול ככה. לדור הזה אין עתיד, אין עבודה. אתם לוחצים עליהם ופוגעים בהם ויוצרים מצב של חוסר תקווה אצלם. ואתם הופכים את הדור הצעיר למה שהוא. הדור הבא, הילדים הקטנים, יהיה אפילו מסוכן עוד יותר. הנה, אתה יהודי ואנחנו מקבלים אותך בכבוד כאן. אז שיפסיקו לחשוב שאנחנו הפלסטינים אלימים".

אתה כועס?

"אני כועס כי איבדתי את בני. כשאדם מאבד כלב או חתול הוא עצוב וכועס, אז שאני לא אכעס? מה אתם חושבים שאנחנו חיות? בהמות? אנחנו בשר ודם, בני אדם. אני נגד פגיעה בכל אדם באשר הוא. לכל ילד ולכל אדם יש את הזכות לחיות. ואני אומר לך שוב - אם הייתי יודע שהוא מתכנן כזה דבר, הייתי עוצר בעדו".

הורי המחבל טוענים כי המשפחה הקרובה כלל לא ידעה על פעילותו בזרוע הצבאית של חמאס. עם זאת, משהו בדבריהם נראה מנוגד למחזות מסוכת האבלים של המחנה ולצהלולים שהשמיעו הנשים כשנכנסו רעולי הפנים מטעם הארגון למקום ונשקו לראשה של האם. ניכר כי קיים פער גדול בין עמדות המשפחה המוצגות לציבור ולאמצעי התקשורת, ובעיקר לרשתות הטלוויזיה הערביות, ובין הדברים הנשמעים בחדרי חדרים ומעשיה של המשפחה.

המשפחה אינה נראית או מדברת כמשפחה של חמאס. להיפך, היא מדגישה את הריחוק שלה מאלימות וממעשים כמו זה שעשה בנה. לראיה, במהלך כל הביקור נמצא בבית המשפחה ד', יהודי שנולד בארצות הברית והכיר את אבו סרור. "אין לנו בעיה עם היהודים", הסבירו לנו הורי המחבל שוב ושוב. ואולם, כמעט כל משפט שלהם משקף את הפער בין מראית עין זו לבין העובדה שבנם נחשב למחבל המתאבד הראשון זה שנים.

"זה היה אקט של הגנה עצמית", הסבירה אמו של המחבל. "אני כאדם נאור, קשה לי לעשות דבר כזה. אולי הייתי פועלת אחרת, אולי באמצעות העט, אולי בכתיבה, אבל כל אחד יש לו את דרך ההתנגדות שלו". כשעומתה עם העובדה שאפילו יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן גינה את הפיגוע, השיבה: "אבו מאזן לא מייצג מבחינתי את העם הפלסטיני. כשראש הממשלה שלכם מגבה את החייל שירה בפלסטיני בחברון, והראיס שלנו מגנה פעולה שלנו, אז מה אני אמורה לחשוב עליו?". האב סיכם בהערה סרקסטית ואמר "יאללה לקלבוש", ברמיזה לכך שמנגנוני הביטחון יגיעו בקרוב לעצור את בני המשפחה.