פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בני ערובה בלב המדבר: ניצולי העינויים בסיני "התחננו למות"

      הרגע שבו ז' נחטף עבור כופר היה הרגע שבו חייו נלקחו ממנו. אחרי כחודשיים נוראים במחנות העינויים, הוא היה מאושר כשהתכוננו לקבור אותו בחיים – כי לכמה שעות הוא לא הוכה או הוצלף. למרות היחס המחפיר לניצולים, עבור ז' "ישראל היא גן עדן ביחס למה שראיתי"

      בני ערובה בלב המדבר: ניצולי העינויים בסיני "התחננו למות"
      עריכה: ניר חן

      "כשרק הגעתי לישראל, אמרו לי שהגעתי באופן לא חוקי. שאלו אותי, 'למה באת לישראל?'. אמרתי שהביאו אותי לישראל, שנחטפתי. אמרו לי 'אין דבר כזה. באת לכאן לעבוד'" – כך סיפר לוואלה! NEWS ז', בן 31, מאסמרה, בירת אריתריאה, שנחטף בשנת 2012 בדרכו לסודאן ונלקח למחנות העינויים בסיני. במשך שלושה חודשים, עד לאותו רגע שבו הוא חצה את הגבול באישון לילה ונעצר על ידי כוחות הצבא, ז' הוחזק על ידי המבריחים הבדואים בחצי האי, תחת עינויים קשים ובדרישה לתשלום כופר של יותר מ-30 אלף דולרים.

      הוא זוכר היטב את המבריחים שלידיהם נקלע, בני שבט רשיידה, שנודעו בשימוש בשיטות עינויים אכזריות, כולל אונס, שריפה, מניעת שינה, חשמול, הצלפות ותלייה, כלפי אלפי החטופים שעברו תחת ידיהם בשנים האחרונות. לדבריו, במחנות העינויים בסיני "הרבה התחננו למות, זה היה משהו טוב. אם מישהו מת - הם בכו לא כי הוא מת, אלא כי זה לא הם, מי שמת היה בר מזל".

      עבדות מודרנית - פרויקט מיוחד לחג החירות:
      "פרעונים מודרנים": מיליונים ברחבי העולם חיים בתנאי עבדות
      "לא הפסקנו עד שהם ירדו מהאי": כך שחררנו את העבדים שהאכילו אתכם

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      ז', שחי כיום בתל אביב, נחטף בסוף פברואר 2012, זמן קצר לאחר שיאה של תעשיית החטיפות וההברחות בחצי האי. הידיעות הראשונות על המתרחש בסיני התקבלו לאחר ש"המוקד לפליטים ולמהגרים" איתר עוד בשנת 2009 נשים מבקשות מקלט בכלא, שסיפרו כי נאנסו ונאלצו לשלם תמורת השחרור שלהן. "לא ברור איך זה התחיל", סיפרה סיגל רוזן, רכזת מדיניות ציבורית במוקד. "אולי כי המבריחים הם אותם מבריחים שהיו מבריחים את הנשים ממדינות חבר העמים (למטרות זנות בשנות ה-90, ע"מ). הם נהגו לאנוס אותן, והם פשוט עשו אותו דבר לאריתריאיות".

      משם התפתחו דרישות הכופר ה"צנועות" יחסית בשלבים הראשונים, בסכומים שנאמדו בשנת 2010 בכ-3,000 דולרים. עם השנים, הסכומים גדלו עד ל-40 ו-50 אלף דולרים, ובמקרים מסוימים אף יותר. בשנת 2011 הגיעה התופעה לשיאה, והחל משנת 2012 – כשההגעה לישראל הייתה מסובכת יותר – החלה מגמה של שחרור השורדים בקהיר. על פי ההערכות, 7,000-8,000 בני אדם נחטפו למחנות בסיני, וכ-4,000 מהם נמצאים כיום בישראל. רק כ-300 הוכרו באופן רשמי.

      ז' הוא דוגמה לאחד מאותם רבים שכבר בשנים 2012-2011 הגיעו לישראל לא מבחירה. להערכתה של מרון אסטפנוס, פעילת זכויות אדם ועיתונאית אריתראית שמתגוררת בשבדיה, כ-80% מהאריתראים שהגיעו לישראל דרך המחנות בסיני נחטפו בדרך ונמכרו לבדואים, וכלל לא התכוונו להגיע למדינה. "כבר בשנים האלה, כמעט כל מי שראיינו בכלא לא בחר להגיע לישראל", הבהירה רוזן. "לפני כן, נחטפו אנשים שהיו בדרך לישראל, והחל מ-2011 רוב האנשים בכלל לא התכוונו להגיע לישראל, אלא נחטפו ממחנות פליטים באתיופיה ובסודאן. בכלל לא הייתה להם כוונה להגיע אלינו".

      "גם אם ההורים שלי ישיגו את הכסף, אין להם למי לתת אותו"

      ז', בוגר תואר ראשון בפסיכולוגיה, ביקש להגיע לשגרירות האמריקנית בחרטום, בירת סודאן, על מנת להגיש אשרה ללימודים לתואר השני בארצות הברית. זאת כיוון שהשגרירות באסמרה אינה פועלת באופן מלא. הוא נעצר בגבול על ידי משמר הגבול הסודאני, שהפנה אותו למחנה הפליטים שגרב. "הם תפסו אותי ואמרו שייקחו אותי למחנה פליטים", סיפר. אלא שבדומה לדיווחים רבים שהצטברו בשנים האחרונות, גם במקרה זה השוטרים והחיילים שיתפו פעולה עם המבריחים הבדואים.

      במהרה הבין שהמבריחים שלידיהם נקלע מתכוונים לקחת אותו לסיני – ולא לחרטום, כפי שקיווה. לדבריו של ז', "מבריחים צריכים כסף כדי לקחת אותך למקום שאתה צריך להגיע אליו. לא שמעתי על מבריחים שלוקחים אותך למקום שלא רצית". תוך מכות נמרצות, בעיקר ברגליו – "כדי שלא אוכל לברוח" – ואיומי מוות בירי ובעריפת ראשו, ניסה מתורגמן אריתראי שעבד עם המבריחים "לשכנע" את ז' להגיע לסיני. בסופו של דבר, לדבריו, "לא הייתה לי ברירה".

      מ', מבקש מקלט סודאני בן 22, שהוחזק במחנות העינויים בסיני בשנת 2012 (מערכת וואלה! NEWS , תמר ערב, המוקד לפליטים ולמהגרים)
      "היינו מתקשרים אחד לשני, לשמוע מי בחיים, מי מת". מ', מבקש מקלט סודאני בן 22, שהוחזק במחנות העינויים בסיני בשנת 2012 (צילום: תמר ערב, המוקד לפליטים ולמהגרים)

      הוא נלקח לעיר הסודאנית קסלה והושם בבית קטן, שם פגש אריתראי נוסף, שדווקא קיווה להגיע לישראל ולהתאחד עם קרובי משפחתו. "אמרתי לו שאנחנו צריכים לפרוץ את הדלת ולברוח. 'נגיע למחנה הפליטים, ומשם תלך לישראל אם אתה רוצה'", סיפר ז'. "הייתה לי שעה לשכנע אותו. בסוף הוא הסכים, אך כשהתחלנו לפרוץ את הדלת, הם בדיוק הגיעו".

      יחד עם 33 קורבנות עתידיים נוספים, הם הוסעו במשך כשבוע, עד שהגיעו לסיני. חלקם התכוונו להגיע לישראל והיו מוכנים לתשלום הכופר הצפוי, של כ-3,000 דולרים. כשהגיעו למחנה הראשון בסיני, דרשו המבריחים מכל אחד מהם להתקשר לבני משפחתו ולדאוג לתשלום הכסף – שצמח ל-3,750 דולרים. הסבירו להם כי הייתה תקלה באחד מכלי הרכב, ועליהם לכסות את עלות התיקון.

      אלא שאת הכופר היה ניתן לשלם רק בתל אביב או בערב הסעודית, שם היו למבריחים סוכנים. "לא היה לנו אף אחד בישראל", סיפר ז'. "גם אם ההורים שלי ישיגו את הכסף, אין להם למי לתת אותו". לאחר עשרה ימים, שבהם הוכו החטופים באופן רצוף ונמנע מהם מזון ושתייה במשך רוב הימים, אמו של ז' הצליחה למצוא מכרה של המשפחה בתל אביב. אלא שזו הבינה כי ז' חטוף במחנות בסיני. "היא לא רצתה לשלם להם", סיפר. "היא ידעה שהם יבקשו עוד כסף" – ממנו ומחטופים רבים נוספים.

      "אם מישהו נרדם, שורפים אותו"

      הניסיון לשרוד במחנות העינויים לא היה קל, ו-ז' סיפר כי בשלב מסוים הם גילו את מספרי הטלפון של המכשירים שבאמצעותם נדרשו חבריהם במחנות אחרים להתקשר למשפחותיהם. "היינו מתקשרים אחד לשני, לשמוע מי בחיים, מי מת, איך מטפלים בהם", סיפר. "הם אומרים שאתה חייב להתקשר להורים כל דקה. אי אפשר להתקשר לאימא כל דקה, אבל אפשר להתקשר לאחרים ולהגיד למבריחים שאתה מתקשר לאימא, אך חייבים גם להמציא סיפורים".

      מבקשי מקלט במרפאת "רופאים לזכויות אדם", יפו, 23 בפברואר 2011 (AP)
      "פשוט לא שואלים את השאלות". מבקשי מקלט במרפאת "רופאים לזכויות אדם", יפו, 2011 (צילום: אי-פי)

      לאחר תקופה נוספת, ז' הועבר עם 20 חטופים למחנה נוסף, לאחר שלא הצליחו לגייס את הכסף הדרוש או סירבו לשלם. שם העבירו החטופים יותר מ-30 ימים בעיניים מכוסות ותוך מניעת שינה. "אם מישהו נרדם, הם שורפים אותו", שחזר ז'. "היה אסור לנו לדבר כל הזמן הזה. הדבר היחיד שאמרנו היה 'מעלם, ג'ועאני' – היינו חייבים לקרוא להם בתואר הכבוד 'מעלם', וג'ועאני זה 'אני רעב' בערבית. אלה הדברים היחידים שאמרנו, אחרי 48 שעות, אם לא קיבלנו לחם. בכל הזמן הזה, לא דיברנו עם המשפחה, כי לא הסכמנו לשלם".

      "ביום ה-17, אחרי חמישה ימים שלא קיבלנו אוכל, התמוטטתי", סיפר. "היו חייבים להכות אותי. אמרו לי לקום. לא הייתי מסוגל. הייתי חולה, הייתי מסריח, ולקחו אותי למקום שבו זרקו את מי שמת". לאחר שלושה ימים התכוננו לקבור את ז' כי חשבו שהוא מת. "זה היה מעולה, ישנתי סוף סוף", הוסיף. אלא כשגילו שהוא בחיים, "הם היו בהלם. הביאו לי אוכל ואמרו לי לאכול, אבל לא אכלתי או שתיתי כבר חמישה-שישה ימים ולא הצלחתי לבלוע כלום. לאחד מהם היה מקל גדול והוא התחיל להכות אותי. בגלל שהוא הכריח אותי, למרות הכאב, הצלחתי לבלוע חצי מהלחם".

      ד', מבקש מקלט אריתראי בן 22, שהיה כבול וחושמל במחנה עינויים בסיני, 2011 (מערכת וואלה! NEWS , סיגל רוזן, המוקד לפליטים ולמהגרים)
      "אנשים מגיעים במצבי חירום לבתי חולים". ד', מבקש מקלט אריתראי בן 22, שהיה כבול וחושמל במחנה עינויים בסיני, 2011 (צילום: ד', מבקש מקלט אריתראי בן 22, שהיה כבול וחושמל במחנה עינויים בסיני, 2011)

      כשבוע וחצי לאחר מכן, הם הועברו למחנה אחר. "לא היה מתורגמן והתחלתי להבין ערבית, זה טוב, יכולנו לשקר", שחזר. "הם היו נועלים אותנו ויוצאים, והיו הכאות כל שלוש שעות בערך". אחרי יותר מ-40 ימים שלא שוחח עמם, ז' התקשר להוריו, שלדבריו, "רק ציפו לרגע שבו יודיעו להם שאני מת". בשלב זה, כל קרובי המשפחה כבר ידעו על מה שעלה בגורלו, והתגייסו במהרה לאסוף את הכסף באמצעות הלוואות, מכירות רכוש – וגם תרומה קטנה מכמה אנשים שראו את ההודעה שפרסם אחיו של ז' בפייסבוק, בבקשה לסיוע.

      ב-4 ביוני לפנות בוקר, הגיע "הבוס", מעלם חאלד, שכבר נתקל ב-ז' בעבר ורחש לו כבוד במידת מה. מעלם חאלד הציע "לעשות לו טובה", והוא דרש את שחרורו של חטוף נוסף שלא היה מסוגל לשלם. לאחר שעברו יחד את הגבול, הם נאספו על ידי חיילים ישראלים, ונלקחו לכלא סהרונים. במהלך שהותו בכלא, הוא סייע למבקשי המקלט לתרגם את דבריהם לאנגלית עבור הנציגות סוכנות האו"ם לפליטים, UNHCR, ודרך כך התוודע למסלול להכרה בו כקורבן סחר ועבדות.

      אף שאמור לשהות בסהרונים שלוש שנים, הוא שוחרר אחרי 24 ימים, כשהתברר שהוא עשוי להיות קורבן סחר. בחודש יוני 2014 הוא אכן הוכר רשמית. את השנה הראשונה שלו בישראל העביר באילת. "התחלתי עבודה בלילות כדי שאוכל לישון ביום, ואף אחד לא יראה אותי", סיפר. "הייתי הפסיכולוג של עצמי. בזמן שהייתי בעבודה, דיברתי עם עצמי. נתתי לעצמי אומץ".


      בשנת 2006 תוקן בישראל החוק למאבק בסחר בבני אדם, שהחידוש העיקרי בו היה החלת החוקים למניעת סחר בבני אדם גם על סחר למטרות עבודה בכפייה. עד אז, התייחס ספר החוקים לסחר למטרות זנות בלבד. כמו כן, החוק קבע מתן פיצויים לשורדי סחר. זאת, בעקבות כמה הופעות לא מחמיאות במיוחד של ישראל בדוחות השנתיים של מחלקת המדינה האמריקנית בנוגע לסחר בבני אדם.

      סיגל רוזן, רכזת מדיניות ציבורית ב"מוקד לפליטים ולמהגרים", הסבירה כי לקראת תיקון החוק, ניסו הארגונים להכניס תחת חסותו תופעה שהייתה אז נפוצה של עובדי סיעוד שהיו מקבלים אשרה לטיסה בלבד, אך לא חיכה להם מקום עבודה בישראל, כלומר הם הובאו על ידי חברות כוח האדם למטרות עמלות בלבד. "היום זה הכופר של האריתריאים", הבהירה, "אם היינו מצליחים ב-2006, היה ניתן להחיל את החוק על ניצולי עינויים אריתריאים. אבל לא הצלחנו, והחוק קובע במפורש שאדם צריך לעבוד או לספק שירותים כלשהם כדי להיות מוכר. גם אם אדם עונה במשך שנה שלמה בעינויים נוראיים, וגם אם הוא נקנה בכסף ונמכר בכסף, ונקנה ונמכר כמה פעמים במהלך התקופה - אם לא העבידו אותו, אז הוא לא קורבן עבדות".

      כלא סהרונים, יולי 2012 (יותם רונן)
      "נרדמנו בשמירה". כלא סהרונים, אליו נלקחו מי שחצו את הגבול המצרי (צילום: יותם רונן)

      "נרדמנו בשמירה", טענה רוזן, בהתייחסות להתנהלות הרשויות בשנים האחרונות. לדבריה, "גם את אותם ניצולי עינויים שאמורים להיות מוכרים כניצולי סחר ועבדות אנחנו לא מזהים, פשוט כי לא שואלים את השאלות". ואכן, מדוח שפרסם השבוע "המוקד לפליטים ולמהגרים", עולה כי מתוך 35 קורבנות עבדות מסיני שהוכרו בשנת 2015, כ-80% זוהו על ידי ארגוני זכויות האדם. כמו כן, ארבעה ניצולים מוכרים שוחררו בשנה האחרונה מהכלא, ושניים מהם היו כלואים יותר מארבע שנים.

      מתוך 1,996 נשים שהגיעו לישראל דרך סיני במהלך שנת 2011, רק 54 התלוננו בכלא סהרונים כי הותקפו מינית. אלא שבאותה השנה, המרפאה הפתוחה של "רופאים לזכויות אדם" הפנתה 1,585 נשים לטיפול גניקולוגי וסייעה בביצוע 21 הפלות. לטענת הארגון, אף שלא כל מבקשת מקלט שנזקקה לטיפול גניקולוגי היא בהכרח ניצולת אונס, "הפער האדיר בין מספר ניצולות האונס שאותרו וזוהו על ידי רשויות מדינת ישראל בכלא לבין אלו שאותרו וזוהו על ידי 'רופאים לזכויות אדם', מבהיר עד כמה כשלה המערכת באותה שנה בזיהוי ניצולי סחר ועבדות".

      "עד היום אני לא מאמין שאני חי"

      ס', אזרח אריתריאה שהגיע לישראל בספטמבר 2011, נכלא בסהרונים למשך שלוש שנים וחצי, עד שפגשה אותו אלכסנדרה גנור-רוט, עובדת שטח של "המוקד לפליטים ולמהגרים", שהבינה מעדותו כי הוא ניצול סחר. ס' מתאר דברים דומים לאלה של ז'. גם הוא הועבר מקסלה לסיני ברכבי שטח עמוסים. "הייתה אלימות מאוד קשה בסיני", סיפר. "כל בוקר היו מבקשים מאיתנו להתקשר בשביל הכסף".

      "הבתים היו באזור מבודד, אף אחד לא יכול היה לראות או לשמוע", הוסיף. "בגלל כל העינויים והמכות שקיבלתי נהייתי מאוד חולה, כל הגוף שלי התנפח, גם הפה. לא הצלחתי לדבר. כל הידיים שלי היו פצועות, נראיתי מגעיל. נגעלתי מאיך שנראיתי".

      ס' היה בסיני כבר שבעה חודשים כשהעבירו אותו למחנה נוסף. "אנשים שהיו תקופה ארוכה בסיני, לא היה להם אף אחד שישלם כופר עבור השחרור שלהם. הם עונו קשות והרביצו להם תקופה ארוכה. כל פעם שהגיעה קבוצה חדשה, היו לוקחים אותם ומרביצים להם עד שהם היו מאבדים הכרה, כדי שהחדשים יפחדו וישלמו להם את הכסף מהר". לדבריו, "הם השתמשו גם בי. עד היום אני לא מאמין שאני חי".

      סחר בבני אדם (עיבוד תמונה)

      לבסוף ס' נשלח לישראל עם קבוצה ששילמה, ובגבול נאסף על ידי חיילים ישראלים. במשך שלוש השנים שלאחר מכן, לא סיפר ס' לאף אחד על מה שקרה. לו. בדצמבר 2015, הוכר ס' כניצול סחר, ושוחרר מסהרונים לאחר ארבע שנים וחודשיים. הוא הועבר למקלט לניצולי סחר ועבדות, וקיבל את סל שירותי השיקום שלו זכאים הניצולים המוכרים.

      "ניצולי המחנות פשוט לא מסוגלים לחזור לכלא"

      כיום קיימים שני מקלטים לניצולי סחר ועבדות, אחד לגברים ואחד לנשים, שבכל אחד מהם 35 מקומות. במקלטים ניתנים שירותי רפואה, שירותים פסיכולוגיים, סיוע באיתור מקום תעסוקה, מקלט ומזון. על פי נתוני המוקד, בשנת 2010 נקלטו רק שישה גברים חמש נשים מקרב שורדי המחנות בסיני במקלטים, ואילו בשנים 2015-2012 נקלטו בממוצע 25 גברים ו-24 נשים בכל שנה. כמו כן, 104 ניצולי סחר מוכרים מטופלים על ידי המרכז לשורדי סחר של מסיל"ה, תחת עיריית תל אביב-יפו.

      חלק משורדי מחנות העינויים חיים עם קשיים רבים, שנובעים מהטראומה שהם סוחבים עמם. רבים מתקשים להירדם – ולכן מתקשים לנהל אורח חיים מסודר – וחווים מצוקה במצבים שעשויים להזכיר להם את שעברו בסיני, כמו צפיפות, ריחות מסוימים או אנשים אחרים שעברו איתם את המחנות. "אנחנו בהחלט רואים בקרב ניצולי מחנות העינויים אחוז גבוה יותר של אנשים שפשוט לא מסוגלים לחזור לכלא", סיפרה רוזן, בהתייחסות לזימונים הרבים למתקן השהייה "חולות".

      רכב של צבא מצרים בגבול הצפוני של חצי האי סיני, 2 ביולי 2015 (AP)
      הרשויות שיתפו פעולה? כוחות של צבא מצרים בצפון חצי האי סיני (צילום: אי-פי)

      במסגרת בקשת חופש מידע שהגיש "המוקד לפליטים ולמהגרים", התברר כי יותר מ-12 אלף מבקשי מקלט זומנו לחולות – שמכיל רק מעט יותר מ-3,300 מקומות – בשנת 2015. בכל אחד מהחודשים ספטמבר, אוקטובר ונובמבר זומנו יותר מ-3,000 אנשים. "הרבה אנשים לא התייצבו", המשיכה רוזן. "הרבה פעמים הם לא מסוגלים להסביר את זה לא לנו ולא לעצמם, אלא הם פשוט לא מסוגלים. חלק מסבירים את זה בכך שהם חייבים המון כסף. הם לא יכולים להרשות את זה לעצמם. איך יסתכלו עליהם כל אותם האנשים שפדו אותם, כשהם הולכים עכשיו לשבת בחולות במקום לעבוד ולהחזיר להם? עניין נוסף זה הקושי לחזור למקום סגור".

      לטענתה, "אם ישראל הייתה רק ממלאה אחר הוראות האמנה בדבר מעמדם של פליטים, כבר המצב היה נראה אחרת. כל אותם האנשים הם מבקשי מקלט, והיו זוכים לזכויות סוציאליות. הייתה להם גישה למערכת הבריאות. כל הדברים האלה זה לא רק עניין של יפי נפש, אלא גם מבחינה כלכלית, זה הכי משתלם. היום אנשים מגיעים במצבי חירום לבתי חולים. מוציאים עליהם סכומים אדירים, בזמן שבחלק מהמחלות או הפציעות היה אפשר לטפל בשלב מוקדם יותר ובעלות נמוכה יותר, אם היה ביטוח".

      "בגדנו בהם כל כך הרבה פעמים"

      פעילת זכויות האדם האריתראית מרון אסטפנוס מגישה תכנית ב"רדיו ארנה", שמשדר בלוויין לאריתריאה ולמזרח התיכון. אחרי שמאזין התקשר אליה וביקש עזרה עם אחיו שנמצא במחנות, היא פנתה לאותו אח, ומאז אותה שיחה, לדבריה, "זה הפך לדבר שהכי חשוב לי לעשות". בשיחה עם וואלה! NEWS, סיפרה על מאות השיחות שערכה עם אריתראים במחנות בסיני, ועל הליווי שלהם בסיני ולאחר שחרורם – במקרה הטוב.

      "בגדנו בהם כל כך הרבה פעמים", טענה. "כשהם היו בסיני לאף אחד לא היה אכפת. בישראל, החיים קשים ומעט מאוד זוכים להכרה. מי שנשאר במצרים נעצר וגורש חזרה לאריתריאה. חלקם ניסו לברוח שוב, ונחטפו פעמיים או שלוש". לדבריה, "קשה להם לדבר על הטראומה. בתרבות שלנו, אונס זה טאבו. הם לא רוצים לדבר על זה, בעיקר הגברים. זה עניין של הישרדות. הם לא במקום בטוח, הם לא יכולים לעבד את זה".

      "אני חושבת עליהם ואומרת, הם עברו הרבה דברים קשים, מי אני שאתלונן?", הוסיפה אסטפנוס. "הם חיים את זה על בסיס יומיומי. פעם הרגשתי אשמה כשהייתי אוכלת, כי אני מדברת עם אנשים שלא אכלו כבר כמה ימים". לטענתה, "הם אפריקנים, לכן לאף אחד לא באמת אכפת. אין כל הסבר אחר".

      מפגש של שורדי סחר ועבדות במחנות בסיני, צרפת, אפריל 2016 (באדיבות המצולמים)
      "פעם הרגשתי אשמה כשהייתי אוכלת". אסטפנוס (שנייה משמאל) במפגש עם ניצולי המחנות בצרפת, לפני כשבוע (צילום: באדיבות המצולמים)

      אסטפנוס סיפרה על אחד מהמקרים שהותיר בה את הרושם העז ביותר, של צעירה אריתראית שנחטפה לסיני יחד עם בנה, בן שנה. מכיוון שהוריה נהרגו במלחמת העצמאות של אריתריאה, לא היה מי שישלם עבורה כופר. "היא עונתה יותר מכל אחד אחר", סיפרה אסטפנוס. "בכל פעם שהיא עונתה, הבן שלה בכה. והם היו מענים אותה עוד יותר, כי רצו שהיא תשתיק אותו". לאחר חודשים ארוכים, שבמהלכם גם עינו את הילד, היא מתה ובנה נשאר עם הבדואים, עד שהצליחו להביא לשחרורו, והוא הועבר לישראל.

      היא סיפרה גם על מבקש מקלט שחי כיום בתל אביב. הוא נחטף עם שתי בנותיו, בנות 12 ו-14, ונאלץ לראות אותן עוברות אונס קבוצתי פעמים רבות. לאחר שחרורם מהמחנות בסיני, אחת מבנותיו נחטפה שוב ונלקחה ללוב. זאת, כחלק ממגמה חדשה יחסית של חטיפות למדינה הצפון אפריקנית. "החטיפות בסודאן לא הפסיקו, אלא רק הוכפלו", הסבירה. "הם לא נלקחים לסיני, אלא מוחזקים בסודאן או בלוב במקום".

      מבקש מקלט אריתראי שהוחזק במשך שמונה חודשים במחנה עינויים בסיני, 2012 (ספק 500 , סיגל רוזן, המוקד לפליטים ולמהגרים)
      ד', מבקש מקלט אריתראי בן 22, שהיה כבול וחושמל במחנה עינויים בסיני, 2011 (צילום: סיגל רוזן, המוקד לפליטים ולמהגרים)

      לסיכום, אמרה אסטפנוס: "כבני אדם, יש לנו אחריות לכל אדם, בלי קשר למקום שממנו הוא הגיע. חייבים להכיר בהם כקורבנות סחר בבני אדם. כשאני מגיעה מדי פעם לישראל ורואה את המצב, אני לא יודעת על מי לכעוס – על הבדואים או על המערכת הישראלית. זה הזוי. שוללים מהם זכויות בסיסיות. מגיע להם טיפול בכבוד. אם ישראל לא רוצה, לפחות שתכיר בהם כפליטים מבחינה חוקית, כדי שיוכלו לעבור למדינה אחרת. זה המינימום שהממשלה הישראלית יכולה לעשות".

      "ישראל מנסה להתמודד עם המספרים, אני יכול להבין את זה"

      לטענתו של ז', "בישראל אנחנו רק מספרים. כך וכך מספרים הגיעו מאפריקה. נתייחס אליהם הכי גרוע שאפשר כדי שיצאו מהמדינה. אנחנו לא שואלים אותם איך הם הגיעו – רק למה". הוא ביקש להבהיר כי הוא לא אמור להיות מבקש מקלט: "לא הייתה לי בעיה באריתריאה, לא הייתי צריך כסף". אלא שכמו רבים אחרים, הוא שוחרר בגינת לוינסקי שבדרום תל אביב, ונאלץ להתחיל את חייו מאפס.

      תצוגת רכבי המשטרה במהלך הפגנת מבקשי מקלט בגן לוינסקי (דרור עינב)
      "אני לא בבית, שיתייחסו אליי איך שהיא רוצה". גינת לוינסקי, תל אביב (צילום: דרור עינב)

      "ישראל מנסה להתמודד עם המספרים, אני יכול להבין את זה", טען. "אני רק 40 אלף פלוס אחד. ישראל תעשה מה שהיא צריכה. אני לא בבית, שיתייחסו אליי איך שהיא רוצה. הכאב שלי הוא שלי". ז' הבהיר כי הסכמי הגירוש למדינות שלישיות – בעיקר רואנדה ואוגנדה – לא באים בחשבון מבחינתו, בעקבות הדיווחים הרבים על מעמד לא מוסדר למגורשים, הריגתם או חטיפתם למחנות דומים בלוב. "אני לא מוכן לקחת שוב את הסיכון", אמר, והוסיף: "אני לא יכול עוד לתת לאחרים להחליט בשבילי".

      "ישראל היא מדינה נהדרת", הוסיף. "ישראל היא גן עדן עלי אדמות בשבילי. אני נהנה מכל יום פה. יכולים לצעוק עליי, לעשות מה שרוצים. אני ראיתי הרבה". לדבריו, "איבדתי את החיים שלי משנת 2012 עד עכשיו, זה זמן שנשדד ממני. אני צריך להחזיר לעצמי את החלום שלי".