לעבדים לא היה שמץ של מושג לאן מגיעים הדגים שהם תופסים. הם רק ידעו שהם כל כך יקרי ערך, משום שנאסר עליהם לאכול אותם. הקפטנים בסירות הדיג שלהם אילצו אותם לשתות מים לא נקיים ולעבוד משמרות של 20 עד 22 שעות. לא היו חופשים. כמעט כולם העידו שבעטו בהם, שהצליפו בהם עם זנב טריגון, או שהכו אותם אם התלוננו או ניסו לנוח.
הם הש?תכרו מעט או כלל לא, גוררים רשתות כבדות המלאות בקלמרי, שרימפס, פרידות, לוקוסים ודגים אחרים. כאן, בכפר האינדונזי שבאי בנג'ינה ובמים הסובבים אותו, מייצגים מאות גברים כלואים את אחד הקשרים המדכאים ביותר בין חברות ומדינות בתעשיית פירות הים. רשת סבוכה של קשרים אלה מפרידה בין הדגים שאנחנו אוכלים לבין הגברים שלוכדים אותם, וטומנת בחובה אמת קשה: פירות הים שלנו כנראה נתפסו על ידי עבדים.
עבדות מודרנית - פרויקט מיוחד לחג החירות:
"פרעונים מודרנים": מיליונים ברחבי העולם חיים בתנאי עבדות
בני ערובה בלב המדבר: ניצולי העינויים בסיני "התחננו למות"
מחבילות שרימפס קפואות הנמכרות בחנויות וברשתות ועד לשימורי מזון לחתולים המונחים על מדפי הסופרים, מקור המזון במוצרים שמופצים גם בישראל ייתכן שמגיע מידיו המחוספסות של עבד מבנג'ינה. "אם האמריקנים והאירופאים אוכלים את הדגים האלו, עליהם לזכור אותנו", אמר לסוכנות אי-פי לאינג מין, בן 30, עבד שנמלט מבנג'ינה. "בטוח יש הר של עצמות מתחת לפני המים. עצמות הגברים יכולות ליצור אי בעצמן, יש כל כך הרבה מהן".
בחודש מרץ בשנה שעברה פרסמה סוכנות הידיעות אי-פי תחקיר בן יותר מ-2,500 מילים שכותרתו הייתה "ייתכן מאוד שעבדים לכדו את הדגים שקנית". על התחקיר היו חתומות שלוש נשים: רובין מקדואל, המסקרת את אסיה זה שני עשורים, מרג'י מייסון, ראשת דסק אינדונזיה, ומרתה מנדוזה, כתבת מוערכת ומעוטרת לענייני משפט בארצות הברית, המוצבת בלוס אנג'לס. במהלך חקירה עיתונאית שנמשכה כשנה, דיברו צוות העיתונאיות עם יותר מ-40 עבדים בהווה ובעבר בבנג'ינה. הן תיעדו גם את מסעו של משלוח פירות ים שנתפס על ידי עבדים בכפר האינדונזי, ועקבו אחריו באמצעות לוויין לנמל תאילנדי. שם, הן המשיכו לעקוב אחר המשאיות שהעמיסו את המשלוח וניידו אותו במשך ארבעה לילות לעשרות מפעלים, מתקני קירור וכן לשוק הדגים הגדול במדינה.
התחקיר הכה גלים בעולם. זרקור הופנה לסוגיית עבודה בכפייה בתאילנד ובאינדונזיה. שינויים הוכנסו לחקיקה האמריקנית בנושא ייבוא. בוצעו מעצרים. חברת "נסטלה" הודתה כי בשרשרת האספקה של חומרי הגלם המרכיבים את מוצריה מתרחשות הפרות זכויות עובדים. אולם, התוצאה המבורכת ביותר, שגם זיכתה את העיתונאיות בפרס פוליצר לשירות ציבורי, הייתה חילוץ אלפי עבדים מהאי בנג'ינה. כ-2,000 שוחררו לחופשי וחלקם אף התאחדו עם משפחותיהם.
"כשהגענו לבנג'ינה ופגשנו לראשונה את הגברים, וראינו את רמת הייאוש שלהם - ידענו שהם ישוחררו לבסוף", פסקה מייסון השבוע בשיחה עם וואלה! NEWS. "לא היינו מפסיקות לדווח עד שהם היו יורדים מהאי. אבל לא ידענו שזה יילך כל כך מהר". תשעה ימים אחרי שהסיפור הראשון פורסם, הם כבר הועלו לסירות והובלו לחירות. "זה הפתיע את כולנו", סיפרה.
מחירו של עבד: 1,000 דולרים
סיפור העבדים בתעשיית פירות הים התאילנדית החל לפני עשורים. שורשיו במנגנון המעצב את ההגירה הכלכלית ברחבי העולם זה שנים - הבריחה מעוני מחפיר בתקווה למצוא חיים טובים יותר במקום אחר. בשנים האחרונות, עסקי הייבוא התרחבו ונעשה קשה יותר לשכנע צעירים בורמזים, קמבודים ותאילנדים מעוטי יכולת - אזרחי המדינות שנמצאו בבנג'ינה - להסכים לעבוד בעבודות מסוכנות.
סוכני עובדים הפכו למיואשים ולחסרי רחמים יותר ויותר והם מגייסים ילדים ובעלי מוגבלויות, משקרים להם על השכר ואף מסממים וחוטפים מהגרים. הגברים שרואיינו על ידי אי-פי בבנג'ינה היו רובם ממינאמר, הידועה גם כבורמה, אחת המדינות העניות ביותר בעולם. הם הובאו לאינדונזיה דרך תאילנד ואולצו לדוג. השלל שתפסו נשלח חזרה לתאילנד, שם נכנס לזרם הסחר העולמי.
לאחר הגיוס מכרו סוכנים אלה את העבדים, בדרך כלל לקפטנים התאילנדים של סירות הדיג או לחברות שבבעלותן סירות הדיג. מחירו של כל עבד נאמד בכאלף דולרים. אחרי מכירתם, נאמר להם שהם חייבים לעבוד עבור "החוב" שלהם, אולם שכרם לא מוענק להם במשך חודשים אם בכלל. הסירות התאילנדיות הלא-חוקיות נרשמות לדיג באינדונזיה תמורת שוחד לפקידים, לעתים בעזרת הרשויות במדינה. לאחר מכן קיבלו המהגרים הלא-חוקיים מסמכים מזויפים משום שהסירות התאילנדיות לא יכולות לשכור צוות ללא מסמכים.
הדגים שתופסים במכמורת העבדים בבנג'ינה נחשבים ל"מוכתמים". הם מוצאים את דרכם לשרשרת האספקה של כמה מרשתות המזון הגדולות באמריקה כמו "קרוגר", "אלברטסונס", "סייפוויי"; הרשת הגדולה ביותר - "וולמארט"; ויבואן המזון הגדול ביותר - "סיסקו". דגים אלה מגיעים לבסוף גם למותגים הפופולריים של אוכל חיות בשימורים, כמו "פנסי פיסט", "מיאו מיקס" ו"יאמס". הם עשויים גם להופיע בתור קלמרי במסעדות גורמה או בחבילות קפואות המגיעות גם לישראל.
"אמרו לנו שזה בלתי אפשרי, שאנשים אחרים ניסו ונכשלו"
"רובין ואני עבדנו באסיה על פרויקטים רבים שעסקו במיעוט הרוהינגיה שבמיאנמר", תיארה מייסון כיצד הכול החל, עד שקטעה את דבריה תוכנת העוזרת הווירטואלית Siri, כשחזרה על המילה רוהינגיה והחל לחפש אותה בגוגל תוך כדי שיחתנו. Siri נוטרלה והשיחה המשיכה. "מקור שלי בארגון הבינלאומי להגירה באינדונזיה, אמר לי: 'היי, אנחנו רואים הרבה דייגים בורמזים במדינה והם ננטשים על ידי הקפטן שלהם'. התחלתי לשאול שאלות וראיתי שהמספרים עולים כל שנה. משם חזרתי לרובין ואמרתי לה: 'היי, אני חושבת שאנחנו צריכות לחפור בזה קצת כי זה יכול להיות מעניין, פירות הים שהאנשים האלה תופסים - אני די בטוחה שמגיעים לארצות הברית ולאירופה ולשווקים בכל העולם".
בשלב זה חשבו השתיים למצוא כמה מהאנשים הללו והחליטו גם לעקוב אחר המשלוחים. "זה היה רעיון שאפתני מאוד", היא מודה. "הרבה אמרו לנו שזה בלתי אפשרי, שאנשים אחרים ניסו ונכשלו, אבל היינו מאוד נחושות להצליח, ובילינו כמעט שנה בניסיון לחקור ולדבר עם אנשים, ולחבר כל מיני נקודות יחד עד שהצלחנו לשמוע על האי במזרח אינדונזיה".
מלווה בצלם סטילס וצלם וידאו, יצאה רובין מקדואל לאי המרוחק בנג'ינה, שנגיש רק כמה חודשים בשנה בגלל גשמי המונסון. "לא היה לנו מושג מה נמצא שם. ידענו שנמצא כמה דייגים. ראינו דרך Google Earth שיש מפעל גדול על האי. אבל לא ידענו אם מדובר בעבדים, אם זה משהו מסודר. לא ידענו אם קורה שם משהו לא חוקי", חלקה מקדואל בשיחה עם וואלה! NEWS.
באי המיוער הם מצאו בניין בן חמש קומות הכולל כלוב ובו העבדים. הם היו ישובים על הרצפה, בוהים עליהם דרך הסורגים החלודים של כלובם הנעול. מקדואל וצוותה סיפרו ליושבי האי כי הגיעו אליו בתואנה של הכנת סיפור על מפעלי הדיג ועל הדגה העשירה באינדונזיה. "רצינו להעמיד פנים כאילו אנחנו שמים דגש על שפע ההזדמנויות שמציעה אינדונזיה", המשיכה מקדואל. "כשהגענו, פגשו אותנו צוות של מפקחים ממשלתיים, הם היו שמחים לראות אותנו, ואישרו לנו לצלם במפעל כל עוד הם היו נוכחים במקום. באותו שלב עדיין לא ידענו אם זה היה חוקי או לא".
"הדבר היחיד שמחכה לנו הוא מוות"
הדברים החלו להתבהר כשהיא החלה לשוחח עם כמה גברים שברחו מהאי. "היו הרבה בורדלים באזור. דיברנו עם נשים בזנות על הכמות הגבוהה של לקוחות הבאים ממדינות זרות". דייג מקומי הוביל אותם לאחד הכפרים שבו נמצאים הגברים שננטשו במשך שנים, ואלה הוליכו אותם לבית הקברות של המפעל בג'ונגל.
בבית הקברות התגלו עשרות מצבות שהוקמו לדייגים שמתו. אלה נקברו תחת שמות תאילנדיים בדויים שניתנו להם כשהם נמכרו לספינות. עמם נקברו הראיות לניצול שחוו מצד שוביהם. "תמיד חשבתי שאם יש כניסה, חייבת להיות יציאה", סיפר לאי-פי טון לין מונג, עבד שננטש בבנג'ינה, בעוד הגברים האחרים הנהנו ובהו באדמה. "עכשיו אני יודע שזה לא נכון", קבע.
בעבר, המפקחים על הספינות היו משליכים את הגופות לים כדי שייאכלו על ידי הכרישים. אך אחרי שהרשויות והחברות החלו לדרוש מהספינות רישום של כל גבר בחזרתן ליבשה, החלו הקפטנים לערום גופות לצד הדגים במקפיאי הספינות עד שהגיעו לבנג'ינה. לה פיו, אחד העבדים שננטש במקום ושוחח עם אי-פי, נאבק זה חמש שנים לשרוד על האי. כל לילה, נדדה מחשבתו לאמו המזדקנת שבמיאנמר. בין הקברים הרבים, חוסר תקווה השתלט עליו. "אני מרגיש כאילו אשאר באינדונזיה לנצח", אמר בריאיון אז ומחה דמעה. "אני זוכר שחשבתי כשחפרתי, הדבר היחיד שמחכה לנו הוא מוות", הוסיף.
"כשדיברנו עם הדייגים רמת התסכול התבררה", הסבירה מקדואל. היא ציינה כי "הם בכו, דחפו לנו פתקים לידיים והתחננו בפנינו לספר למשפחותיהם בבית שהם בחיים. הם לא שוחחו עם אף אחד על מצבם בסירות". בשלב זה החלו העבדים לשעבר לחלוק את שעברו. "הם סיפרו על העבודה בת ה-22 שעות ביום, 24 לפעמים. על המכות מהקפטן, על מקרי מוות בים, על פצעים שלא טופלו. כל בנאדם שדיברנו איתו היה לו סיפור אימה לחלוק עמנו. הבנו שפירות הים שאנחנו אוכלים מגיעים עם מחיר אנושי כבד".
סיפור העבדים בבנג'ינה לא היה חדש לשלוש הנשים. שמועות ודיווחים על אודותיו הופצו זה כמה שנים ולא עוררו סערה או רחוק מכך - הובילו לשחרור העבדים. עד התחקיר שלהן. השלוש מודות כי אחת הבעיות בנושא שבחרו לחקור היה הפער בין הקורא המערבי, האמריקני בפרט, לבין האזרח הבורמזי שחי בתנאי עבדות אינדונזיה. לכן, כבר בתחילת הפרויקט, הן החליטו כי עליהן לגשר על הפער הזה. "מההתחלה אמרנו כדי שלאנשים יהיה אכפת, אנחנו צריכות לעשות בדיוק את זה: אנחנו צריכות לחבר את הסיפור על שולחנות ארוחת הערב שלהם, על המוצרים שלהם מהמכולת, ועל המסעדות שלהם. וזה מה שבדיוק עשינו", הסבירה מייסון.
ואולם, לא תמיד זה הסתדר להן. "הרבה פעמים חווינו כל אחת מאיתנו רגע של ייאוש עמוק", העידה מרתה מנדוזה בשיחה עם וואלה! NEWS. "למשל כשחשבנו שאי אפשר 'לעלות' על הקשר חזרה לארצות הברית", ציינה. "או כשנציגי הממשלה התאילנדית ביקרו בבנג'ינה מיד אחרי פרסום הכתבה הראשונה ואמרו שלא מצאו שם שום בעיה. או כשהממשל האמריקני אמר שהוא לא יכול לאכוף חוקים שימנעו ממוצרים שנעשו על ידי עבדים מלהגיע לארצות הברית בגלל פרצה בחוק שקיימת זה 85 שנים".
על השלוש הופעלו גם לא מעט לחצים. "בתאגיד הדיג בבנג'ינה היו מודאגים מאוד ומיהרו להגיב. הם אמרו שלא יכול להיות שפירות הים שלהם הגיעו מהעבדים. אבל היו לנו את הראיות ואף אחד לא יכול היה להכחיש את זה אחרי שפרסמנו את זה", סיפרה מקדואל. גם הממשלה התאילנדית הייתה בהתחלה מאוד מתגוננת. "בנקודה מסוימת הם אף אמרו שעיתונאים שעושים עבודה כזאת צריכים להיות מוצאים להורג".
לשאלה אם העובדה שמדובר בצוות של נשים לא היוותה אתגר כלשהו, במיוחד עבור מושא תחקירם, גברים בעיקר, השיבה מנדוזה בשלילה. "זה היה לטובתנו. גם העורכת שלנו אישה", התגאתה. "זה לא קורה הרבה שבצוות חקירה עיתונאי יהיו רק נשים. אנחנו גאות מהעבודה שעשינו יחד". תמהיל הצוות התגלה השבוע כהצלחה מסחררת. אחרי שורת פרסים מכובדים שקיבלו בעקבות התחקיר, הגיע ביום שני האחרון המכובד ביותר - פרס פוליצר לעיתונות. שלוש העיתונאיות ואסתר טוסאן, שעבדה עמן על כתבות ההמשך לתחקיר, זכו בפרס האמריקני היוקרתי ביותר, שחולק השנה בפעם המאה.
מייסון, מקדואל, מנדוזה וטוסאן לא מתכוונות לעצור ולהתרפק על מדליות הזהב שקיבלו. "ערפנו את ראש הנחש במקום אחד, אבל הנחש הפציע בהרבה מקומות אחרים", קבעה מייסון, שסבורה כי מלבד אלפי העבדים ששוחררו בעקבות התחקיר שלהן, "יש כנראה עוד 100 או 200 אלף עבדים איפשהו בים שעדיין לוכדים דגים שנוחתים בסוף על שולחנות בארצות הברית ובאירופה. זה בוודאות לא עצר את זה". אך הן עדיין נהנות מהפירות שהניבה עבודתן. "היינו ממש נרגשות כשהגברים שוחררו", הודתה מקדואל. "אני לא חושבת שמישהי מאיתנו, כשהתחלנו עם התחקיר, חלמה שזה מה שיקרה".
