בווידאו - ריאיון עם ציפי ערן, שבחרה לא להביא ילדים
ברלין הפכה בשנים האחרונות לסוג של אובססיה ישראלית. נדמה שזול שם יותר, חם קצת פחות ובגדול היאוש נעשה יותר נח. מדברים על דיור בר השגה, הוצאות מזון שפויות ותמיכה ממשלתית באזרחים. במילים אחרות - חברת רווחה משגשגת שהופכת את "החיים עצמם" לפשוטים יותר. עם נתונים כאלה, טבעי להניח שגרמניה היא מעצמה, שיא הציוויליזציה האנושית, מקום בו כל אחד ירצה להקים שושלת ענפה של צאצאים ובני צאצאים. אבל המספרים היבשים מספרים סיפור אחר לגמרי. החברה המתקדמת הזו, המפותחת והנוחה לחיים, משמידה את עצמה, הלכה למעשה. אם בשנת 2001 נספרו במדינה כ-82.3 מיליון בני אדם, בשנת 2015 מנתה האוכלוסייה 81.1 מיליון אישה ואיש, והצפי לשנת 2050 מדאיג - 76.4 מיליון נפשות.
לכאורה, ירידה לא דרמטית. "רק" שישה מיליון תושבים. אבל מדובר במגמה מתרחבת ומדאיגה: החברה הגרמנית איבדה את הרצון שלה להתרבות. ולא רק גרמניה. גם יפן, מעצמה כלכלית, תרבותית וטכנולוגית, מאבדת בהדרגה מהונה האנושי. אם בשנת 2011 נספרו במדינה 127 מיליון אזרחים, השבוע פורסם שבשנת 2015 האוכלוסייה פחתה במיליון אישה ואיש. והתחזיות לעתיד כבר מעוררות בהלה של ממש: אם דבר לא ישתנה, אוכלוסיית יפן צפויה לאבד עד שנת 2050 כשלושים מיליון בני אדם.
באפריקה למשל, למעט מאוריציוס, אף מדינה לא צפויה לאבד מכוחה בשנים הבאות. דווקא החברה המערבית, המלומדת, והעשירה מחזיקה במשאלת מוות, או לפחות ברצון לקצץ בחיים. מה יש בו, בטבע האדם, שדווקא בשיא פריחת הציוויליזציות שלו, מביא את החברה האנושית לקרוס אל תוך עצמה? האם יש כאן אמת קודרת על מהות קיומנו, או פשוט צירוף של נסיבות ונתונים חיצוניים? ואולי החברה המודרנית פחות מתקדמת מכפי שהייתה רוצה להודות, ומשמרת חלוקה מגדרית שחונקת את הילודה?
יוקה איזווה, צעירה יפנית בת 31, מעולם לא רצתה ילדים. היא מתארת מציאות לא פשוטה בארץ מוצאה, מקומות עבודה מועטים, חברה תחרותית, שעות עבודה בלתי אפשריות, קשיחות ומשמעת שלא מאפשרים חיים מחוץ לשעות העבודה. "אישה שרוצה ילדים נאלצת לוותר על הקריירה שלה", היא מסבירה. איזווה נזכרת בחברותיה הרבות שעזבו משרות ניהול בכירות ועבודות נחשקות לטובת גידול ילדים וטיפוח הבית. "הגבר היפני לא מאפשר אורח חיים שוויוני, וגם היום מטלות הבית הן נחלתה של האישה". היא מעידה שכשנשים רבות הבינו שהן יכולות לרכוש מקצוע, לנהל קריירה מפוארת ולהחזיק במשכורת שלא תלויה בגבר, הן ויתרו מיוזמתן על הקמת תא משפחתי. לפני כשנה וחצי היגרה לישראל בעקבות בחור ישראלי שהכירה והשניים עומדים להתחתן. "אם הייתי נשארת ביפן, לא הייתי מתחתנת. גדלתי בבית בו האבא רק עבד כל הזמן, הביא משכורת ולא היה בבית, והיום ביפן שום דבר לא השתנה. אם את רוצה לגדל שם ילדים יהיה לך קשה מאוד". החברה הישראלית, לדבריה, סובלנית יותר ומאפשרת הקמת תא משפחתי במקביל לניהול קריירה.
הגאו-דמוגרף פרופ' ארנון סופר, ראש קתדרת חייקין לגאו-אסטרטגיה באוניברסיטת חיפה, מציע הסבר נוסף, הכרוך בשיטות החינוך הקפדניות ואורח החיים היפני הנוקשה. "ההשקעה בחינוך בילדים חסרת תקדים בהיקפה, כל ילד לומד בממוצע 17-18 שעות ביממה ואי אפשר לקיים משמעת כזו הרבה ילדים". ספק אם אפילו עם שני ילדים. ובמצב בו אין לכל זוג שני ילדים לפחות, "הרי שהאוכלוסייה מצטמקת".
יפן, אם כן, מצטיירת כנוקשה, תובענית ושמרנית. אך מה לגבי המערב? פרופ' סופר טוען שמדובר בחברה נהנתנית, בליינית, שמבקשת לחיות חיים טובים ולממש עצמה. הוא מספר על סטודנטיות מארצות הברית שנהגו לומר שלא יתחתנו לעולם. "לא צריכות ילדים", הן הצהירו, והוא מזכיר בהקשר זה כי "גם בתל אביב יולדים פחות ילדים מאשר בפריפריה".
"בחברה המערבית יש יותר ויותר ניסיון לשלוט בעתיד", מוסיפה הסוציולוגית פרופ' דפנה בירנבוים-כרמלי, מאוניברסיטת חיפה. לדבריה, צוואות, הסכמי ממון ותכנון ילודה הם חלק מניסיון אקטיבי לתכנן עתיד פיננסי יציב: לדאוג לרווחה של הפרט וצאצאיו. בעבר ילדים היו חלק משוק העבודה והמשפחה היתה מעמידה צאצאים רבים שהיו נוטלים חלק במשק הבית. בתקופות אחרות הדבר היה קונה לאדם מקום מכובד בקהילה. היום במדינות מערביות רבות אין קשר בין מספר הצאצאים למעמד. "לכן ילודה היא בבחינת שכפול עצמי, מי שכבר בוחר בדרך הזו, מבקש להשקיע בילדיו, אבל בלי לכלות את משאביו". זו הסיבה לכך שזוגות רבים מחכים לגיל מאוחר, בו הקריירה יציבה, ההכנסות בטוחות וההשקעה בילד לא גורעת ממעמד הפרט ומצבו. "כשמתחילים בגיל מאוחר, זה מגביל את מספר הצאצאים", היא מסכמת.
ומה קורה בישראל? בניגוד למגמה הרווחת במערב, בישראל האוכלוסייה גדלה והפריון גבוה. אפשר להסביר זאת חלקית בשל שיעורי הפריון בקרב המגזר הערבי והחרדי ולהזכיר את הציווי הדתי "פרו ורבו". אך לדברי בירנבוים-כרמלי, גם כשבוחנים את החברה היהודית-חילונית בארץ, עדיין ניתן לראות שיעורי ילודה גבוהים יחסית למדינות העולם המערבי. הסיבה לכך טמונה במידה לא מבוטלת בזיכרון הקולקטיבי המכונן והמעצב אתוס השואה והתקומה. "אלה אידיאולוגיות שמקיימים אותן גם ב 2016 והמדינה משקיעה הרבה מאוד מאמצים בכדי לשמר אותן בחיים". לדבריה המדינה מתחזקת את תחושת האיום והכליה, ואת "הבעיה הדמוגרפית", גם כשכבר אין לה סימוכין במציאות. בניגוד למדינות מערביות רבות, בישראל הילודה היא גם כלי ל"נירמול חברתי". אישה שאינה נשואה, למשל, תיתפס כחריגה. אך ברגע שיהיו לה ילדים, אפילו כאם חד הורית, היא תתקבל לחברה. גם זוגות חד מיניים יקבלו גושפנקא חברתית ברגע שיעמידו צאצאים.
מי שחוותה על בשרה את ההוקעה החברתית בישראל היא הפעילה החברתית ציפי ערן, בשנות ה-40 לחייה, שבחרה לא להביא ילדים לעולם. ערן, אשת הייטק במקצועה, מתגוררת בדרום תל אביב. למרות הדימוי הקשה שדבק בנשים שאינן רוצות בילדים, היא מחזיקה בחיי חברה עשירים ובזמנה הפנוי פועלת לקדם ערכים חברתיים בהם היא מאמינה., והיא אפילו מאוד אוהבת ילדים וקשורה לאחיינים שלה, ולילדים של חברותיה. "אבל אני גם שמחה שבסופו של דבר הם חוזרים לאמא שלהם", היא אומרת וצוחקת. מבטה מרצין כשהיא נזכרת בתגובות מהסביבה. כשהזמינה איש מקצוע לביתה והאיש שאל על מצבה המשפחתי, השיבה "אין לי ילדים". "אין דבר, עוד יהיו לך", ענה לה. כשאמרה לו שאין לה תכניות כאלה, הוא שינה את יחסו במהרה: "מתחשק לי להכניס לך אגרוף", הטיח בה. היא עמדה מולו המומה, מתקשה להבין מדוע זר שאינה מכירה מתעקש להיכנס לה לרחם. "כינו אותי אישה לא טבעית, משוגעת וחולת נפש" היא משתפת. גם במשפחתה התקשו לקבל את ההחלטה. "לא חבל על הגנים?" אמרו לה. אבל היא בשלה: "מעולם לא הרגשתי חרטה".
"להורים רבים אין את הכישורים, היכולות, הזמן והמשאבים לגדל ילדים, ולא כולם צריכים לעשות כן", היא בטוחה. היום סביבת החיים אינה מאפשרת תמיכה חברתית, שבטית או ממשלתית בתהליך גידול הילדים, ולפעמים זה נראה כמעט לא טבעי לגדל ילדים במציאות כזו. היא זוכרת שגם כילדה, התקשתה להבין מדוע הורים מגדלים ילדים כשאין להם את האפשרות להעניק להם חיים טובים, לעזור להם או להיות שם בשבילם.
"התנועה להכחדת המין האנושי"
ערן אף חברה בקבוצת הפייסבוק תלמ"ה "התנועה להיכחדות מרצון של האנושות". "אמנם בחברות בקבוצה הזאת יש גם משום הקוריוז, אבל היא מאגדת בתוכה אנשים שהחליטו לא להביא אנשים לעולם מסיבות אידיאולוגיות", היא מסבירה. "היכחדות מרצון של הזן האנושי מהווה פתרון הומניטרי לאסונות אנושיים", נכתב בעמוד התנועה הישראלית, המונה כ-300 חברים. "בכל פעם שעוד אחת מאיתנו מחליטה שלא להוסיף עוד אחת מאיתנו למיליארדים הקיימים שכבר רובצים על כדור הארץ, עוד קרן של תקווה מאירה באפלה".
ערן טוענת שעל אף אמונותיה המבוססות, היא לא מקדמת אותן בלהט מיסיונרי. "אישה צריכה לעשות מה שנכון לה ומה שהיא מאמינה בו, ואם היא לא רוצה ילדים, אין לאף אחד זכות להתערב לה בהחלטה". לדבריה, ההחלטה לא להביא ילדים מייצגת את חופש האישה לבחור ולא במקרה, במקומות שבהם לנשים אין זכויות ומעמדן נמוך, יש ילודה גבוהה. "ככל שיש לנשים את הרצון להגשמה עצמית, ככל שלנשים יש זכות החלטה, ככה הן מעדיפות להשקיע את זמנן בקידום הקריירה בפיתוח עצמי, בטיול, ופעילות פנאי".
יתכן שהדור החדש ביפן או גרמניה מבקש לעצמו את הנאות החיים, רוצה לממש את הקריירה שלו, ולפתח שעות פנאי שלא היו להוריו. יכול להיות שבחברת השפע המודרנית האדם קורס אל תוך עצמו ולא רואה טעם או משמעות בהעמדת דור חדש של צאצאים. אבל אולי מדובר בסופו של דבר בעניין מגדרי. מספיק לבדוק את קבוצת הווטסאפ של ילדי הגן ולהיווכח שרק נשים פעילות בהן, או להיזכר שמרבית הבעלים לא מציעים לנשותיהם לחלוק את חופשת הלידה כפי שהחוק בישראל מאפשר. אילו החברה הייתה פתוחה לקבל נשים המבקשות לחלוק בשוויוניות את חיי המשפחה עם הגבר, אילו הנשים היו באמת ובתמים מתקבלות כשוות זכויות וחובות בחברה המערבית, ייתכן שתמונת המצב בגרמניה, יפן, ואפילו ישראל, הייתה שונה לחלוטין.