הבית הלבן הכריז ביום חמישי כי הנשיא ברק אובמה יערוך בחודש הבא ביקור היסטורי בקובה, מדינה שאף נשיא אמריקני לא ביקר בה זה שמונים שנה. מדובר בהמשך ישיר להישג ההיסטורי של אובמה מהשנה שעברה, כשהוכרז חידוש היחסים בין שתי המדינות לאחר נתק של שישה עשורים. ההודעה הזו של הבית הלבן כבשה באופן מידי את הכותרות בארצות הברית, אבל כאשר מסתכלים בפרטים הקטנים שלה, מתחבאת גם כותרת קטנה הקשורה לישראל.
הביקור של אובמה בקובה צפוי להתקיים בתאריכים 22-21 במרץ. מיד לאחר מכן, ימשיך אובמה לביקורים נוספים במדינות אמריקה הלטינית. במקביל, בתאריכים 22-20 במרץ, תתקיים בוושינגטון הוועידה השנתית של ארגון איפא"ק, וכמו בכל שנה, ראש הממשלה בנימין נתניהו צפוי להשתתף ולשאת דברים. היעדרותו של אובמה מוושינגטון מפחיתה משמעותית את הסיכוי שתתקיים פגישה בין השניים.
נתניהו ואובמה נפגשו בפעם האחרונה לפני כארבעה חודשים, בנובמבר 2015. נתניהו הכריז לאחר מכן שזו הייתה "פגישה מצוינת, אולי הטובה ביותר שהייתה לנו". בבית הלבן לא הגיבו באותה התלהבות, אבל שמחו "לסמן וי" על האירוע. כעת נראה שלאובמה לא ממש דחוף לראות פעם נוספת את נתניהו. אין להם הרבה על מה לדבר, בכל מקרה. מול הפלסטינים אין סיכוי לפריצת דרך כלשהי, הנושא האיראני הפך להיסטוריה ואת האירועים בסוריה מכתיבים הרוסים.
עוד ידיעות בוואלה! NEWS:
המרוץ נמשך: הרפובליקנים והדמוקרטים הולכים לקלפיות בפעם השלישית
סקר בארה"ב: סנדרס לראשונה מוביל על קלינטון ברמה הארצית
התסריט הדמיוני שיהפוך את ארצות הברית על הראש
אלא שהעובדה שלא תתקיים פגישה עם הנשיא לא אומרת שיש כעת נתק בין ישראל לארצות הברית, ההפך הוא הנכון: בשבוע החולף היה בישראל ביקור מצוין של השגרירה האמריקנית לאו"ם, סמנתה פאוור, ובזמן הקרוב צפוי להגיע גם סגן הנשיא ג'ו ביידן. זה מעלה את השאלה הבאה: אם אובמה הגיע למסקנה שאין באמת על מה לדבר עם נתניהו כרגע, למה הוא שולח לכאן שניים מבכירי אנשיו בהפרש כל כך קצר? מה מביא לפה את פאוור ומיד אחריה את ביידן? מה יש להם לחפש כאן? בשני המקרים, יש כביכול תשובה מובנת מאליה וגם תשובה "קונספירטיבית" ומעניינת יותר. בשני המקרים, כנראה שהאמת נמצאת איפשהו באמצע, בין שתי התשובות האפשריות.
נתחיל מהביקור של פאוור: השגרירה האמריקנית נחתה בישראל בתחילת השבוע לאחר שהתאריך המקורי לביקור שלה, בחודש שעבר, נדחה עקב המשבר שחוללה קוריאה הצפונית. במהלך שהותה בישראל היא פגשה את נתניהו ואת שר הביטחון משה יעלון, סיירה לאורך גבול רצועת עזה וערכה שיחה מרגשת עם תושבים בקיבוץ נחל עוז. שגריר ישראל באו"ם, דני דנון, ליווה אותה לאורך הביקור והשניים אף טסו יחדיו במסוק לגבול ישראל-מצרים.
לכאורה, קל לשער מה גרם לפאוור להגיע לישראל; השנה היא שנתו האחרונה של ממשל אובמה, ובירושלים מפחדים מאוד ש"מורשת אובמה" בנושא הפלסטיני תהיה החלטה במועצת הביטחון של האו"ם נגד ההתנחלויות. ההערכה בירושלים היא שצעד כזה לא יקרה לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית בנובמבר, אבל שהדבר בהחלט אפשרי ב"תקופת המעבר", כלומר החודשיים שלאחר הבחירות ולפני השבעת הנשיא החדש ב-20 בינואר, 2017. במהלך התקופה הזו, הנשיא אובמה יהיה משוחרר לחלוטין מלחצים פוליטיים.
הנושא הזה בהחלט מטריד את נתניהו ואת שרי ממשלתו, אבל הוא לא עמד במוקד ביקורה של פאוור. השגרירה האמריקנית לאו"ם היא אמנם זו שתצטרך לבסוף להוציא לפועל את ההוראות שיגיעו מוושינגטון, אבל ההחלטה כיצד להצביע לא נמצאת בידיה. בישראל מעריכים שבדיונים הפנימיים של הממשל האמריקני, פאוור כבר הביעה את עמדתה לגבי ההצעות השונות שעשויות לעלות להצבעה החל מהחלטה שההתנחלויות בלתי-חוקיות ועד להחלטה על "פרמטרים" לפתרון הסכסוך ולכן מידת ההשפעה שלה בעת הזו היא בכל מקרה מוגבלת. מי שיחליט, בסופו של דבר, איך להצביע ומתי, יהיה אך ורק אדם אחד: ברק אובמה. הביקור של סמנתה פאוור בישראל לא צפוי להשפיע על ההחלטה שלו.
אז מה בכל זאת מביא אותה לפה? פאוור בת ה-45 עסוקה בימים אלה, במקביל למילוי תפקידה התובעני כשגרירה באו"ם, גם בהכנת הקרקע לקראת קידום עתידי אם בבחירות הקרובות המפלגה הדמוקרטית תנצח שוב. היא נמצאת באו"ם כבר כמעט שלוש שנים, ועד שהנשיא הבא ייכנס לתפקידו הקדנציה שלה תגיע לסיומה. יש סיכוי גבוה שנשיא או נשיאה מהמפלגה הדמוקרטית, ירצו למנות אותה לתפקיד בכיר בממשל שלהם. קודמתה של פאוור בתפקיד, סוזן רייס, מכהנת כעת כיועצת לביטחון לאומי של הנשיא אובמה. אין שום סיבה שפאוור לא תעלה על מסלול דומה.
אלא שבדרך למינוי הבא, פאוור צריכה לעשות שני דברים: ראשית, היא צריכה להתפייס עם בני הזוג קלינטון. במהלך ההתמודדות הפנימית על הנהגת המפלגה הדמוקרטית ב-2008, פאוור שימשה יועצת בכירה בקמפיין של ברק אובמה, אולם נאלצה להתפטר מתפקידה לאחר שהתברר כי כינתה את הילרי קלינטון "מפלצת" והאשימה אותה בשקרים. אמנם פאוור מיהרה להתנצל אחרי שדבריה התפרסמו, והפליגה בשבחים לקלינטון ("מעריצה את המנהיגות שלה"), אבל בני הזוג קלינטון ידועים כמי שלא ממהרים לשכוח ובטח שלא לסלוח. כך שאם פאוור בונה על משרה בממשל קלינטון הבא (בהנחה שיהיה כזה ממשל), יש לה עוד הרבה עבודה לעשות.
הדבר השני, שאותו פאוור כבר עושה, הוא חיזוק מעמדה כדיפלומטית מובילה ובולטת, בעלת ידע וניסיון בזירה הבינלאומית. פאוור אינה שגרירה טיפוסית. היא לא גדלה במחלקת המדינה, אלא החלה את הקריירה שלה כעיתונאית, הפכה לאקדמאית, זכתה בפרס פוליצר על ספר שעסק ברצח עם, מונתה ליועצת בכירה לנשיא אובמה ולבסוף, כאמור, לשגרירתו באו"ם. בשנה האחרונה היא חורשת את הגלובוס, מבקרת בזירות עימות ומשבר, פוגשת מנהיגים לצד תושבים, גנרלים לצד פעילים לשינוי חברתי, והכול כמובן מלווה בתקשורת אוהדת ובתיעוד פוטוגני. ככה פחות או יותר נראה גם הביקור שלה בישראל, שכלל נסיעה ברכב עם מפקד אוגדת עזה, תת אלוף איתי וירוב, לצד שיחה עם תלמידי בית הספר הדו-לשוני "יד ביד" בירושלים.
בימיה כעיתונאית ואקדמאית, פאוור הייתה מבקרת חריפה של ישראל, אבל כאשר שואלים בכירים ישראלים על תפקודה בתור שגרירת ארצות הברית באו"ם, יש קונצנזוס שמדובר בידידת אמת. בחודש שעבר, למשל, הכיר האו"ם בארגון זק"א הישראלי כ"ארגון מייעץ לאו"ם", הישג קטן אך מכובד לישראל בזירה העוינת כל כך, שהתאפשר בזכות סיוע חשוב של פאוור. אותה דינמיקה התרחשה גם כאשר האו"ם הכיר בחודש דצמבר שעבר ביום כיפור כחג רשמי של הארגון הבינלאומי. היא עובדת בשיתוף פעולה הדוק עם דנון, שנכנס לתפקידו בסתיו שעבר, ויצר מערכת יחסים טובה עם פאוור בחודשים שחלפו מאז.
האפשרות שפאוור תקבל תפקיד בכיר מאוד בממשל הבא הופכת את הביקור שלה כאן השבוע לחשוב עוד יותר. באחד הערבים שבהם שהתה בירושלים התרחש פיגוע דקירה בעיר, ואת צופרי המשטרה אפשר היה לשמוע היטב מהמלון שבו שהתה המשלחת שלה. דנון אף עדכן אותה שזירת הפיגוע הייתה במרחק של פחות מקילומטר מהחדר שבו היא שוהה. הביקור שלה בגבול עזה, שבו שמעה מתושבי האזור על החיים בצל איום המנהרות והרקטות של חמאס, הותיר עליה רושם אדיר בעיקר בגלל שהתושבים אמרו לה כי המציאות הזו אינה מונעת מהם לקוות לשלום וליחסי שכנות טובים עם הפלסטינים. פאוור יצאה מוקסמת.
מביקור ידידות לכאורה לביקור פרידה לכאורה
למה צריך סגן נשיא ארצות הברית בן ה-73, שכביכול מסיים בעוד עשרה חודשים את הקריירה הפוליטית ארוכת השנים שלו, להגיע פתאום לישראל? גם במקרה זה, יש תשובה מובנת מאליה, ותשובה אחרת, מפותלת ומעניינת יותר.
התשובה המובנת מאליה היא שביידן מגיע לכאן כדי לדבר עם נתניהו על שני עניינים בוערים: ההחלטה במועצת הביטחון וחבילת הסיוע הביטחוני הנדיבה שארצות הברית מציעה לישראל, שנתניהו בינתיים מעדיף לא לקבל מתוך תקווה שהממשל הבא ייתן לו חבילה טובה יותר. בנושא מועצת הביטחון, יכולת ההשפעה של ביידן על הנשיא אינה גבוהה, אבל אולי בכל זאת מילה שלו יכולה להזיז משהו. בנושא השני, ביידן בהחלט צפוי לדחוק בנתניהו לקבל את ההצעה של אובמה ולא להסתמך על הקונגרס או על הנשיא הבא.
ביידן יזהיר את נתניהו שהשארת הנושא פתוח בשנת בחירות תגרור את ישראל עמוק אל תוך הבוץ של הפוליטיקה האמריקנית. הרפובליקנים יוכלו לתקוף את אובמה על כך שחבילת הסיוע לישראל לא נחתמה, ואולי אף יבטיחו לתת יותר. אפשר רק לקוות שנתניהו למד את הלקח מהנזקים שגרמה התנהלותו בשנת 2012, אז נוצר רושם, ולא בהכרח מוצדק, שהוא פועל נגד אובמה בבחירות.
אבל מעבר לשני העניינים האלה, יש ערך נוסף לביקור של ביידן, שמתכוון להגיע לפה יחד עם משפחתו. באופן רשמי, זה יוצג כ"ביקור פרידה". סגן הנשיא, מוותיקי הפוליטיקאים בארצות הברית, נחשב לאורך כל הקריירה שלו לאוהד ישראל מובהק, וגם לחבר אישי של ראשי ממשלות ישראליים, כולל נתניהו. אפשר לצפות לחיבוק חם מ"חברי הטוב ביבי", כפי שביידן מקפיד לכנות את ראש הממשלה, וגם לתמונות מרגשות של ביידן ומשפחתו מטיילים בארץ. זו תהיה ההזדמנות האחרונה שלו לבקר במדינה שהוא מאוד אוהב, כנושא משרה רשמי מטעם ארצות הברית.
על רקע שנת הבחירות המטורפת לחלוטין שמתרחשת כעת בארצות הברית, שמו של ביידן עלה כמועמד פוטנציאלי לנשיאות כבר כמה פעמים. רבים במפלגה הדמוקרטית היו רוצים מאוד לראות אותו מתמודד, בעיקר לאור החולשה של שני המועמדים הדמוקרטיים הנוכחיים הילרי קלינטון הרובוטית והאליטיסטית, ולעומתה ברני סנדרס הסוציאליסט. ביידן, שנחשב לאחד הפוליטיקאים העממיים וה"אותנטיים" ביותר בארצות הברית, נראה כמו היחיד שיכול להציל את הדמוקרטים מהבחירה האיומה הזו. הוא נתפס כמי שיצליח להלהיב את תומכי המפלגה הדמוקרטית ונאמני אובמה, אבל בניגוד לקלינטון וסנדרס, גם למשוך מועמדים ממרכז המפה הפוליטית בזכות תדמית הצווארון הכחול שלו.
ברקע נמצא גם מותו הטראגי של בו, בנו האהוב של סגן הנשיא, שהתפרסם לראשונה כששירת כקצין בצבא האמריקני בעיראק. בו מת מסרטן בשנה שעברה, והשמועות בוושינגטון הן שבחודשים האחרונים לחייו, ניסה לשכנע את אביו בן ה-73 שלא יוותר על החלום לרוץ לנשיאות. ביידן עצמו הכחיש שהיה ביניהם רגע הוליוודי שבמסגרתו הבן הגוסס ביקש מהאב לרוץ לנשיאות, אבל אישר שאכן בו האמין שאביו יכול וצריך להיות נשיא ארצות הברית.
לפני כמה חודשים שם ביידן קץ לשמועות, כאשר הופיע במסיבת עיתונאים לצד הנשיא אובמה והכריז שהוא מוותר על ההתמודדות. אלא שבינתיים השתנו כמה דברים: קלינטון ספגה שתי מפלות רציניות במדינות איווה וניו המפשייר, פרשת המיילים של קלינטון הולכת ומסתעפת, בדרך להסתבכות שלא בטוח שאפשר יהיה לנער אותה מעל החליפה, כמו שהקלינטונים עשו לכל אורך הקריירה שלהם.
בינתיים, ברני סנדרס, שהממסד הדמוקרטי חרד מניצחון שלו במועמדות הפנים-מפלגתית, צובר יותר ויותר תמיכה בסקרים. במפלגה הדמוקרטית מחפשים מושיע: מישהו שיוכל להיכנס "בדקה ה-90" לקלחת הפנים מפלגתית, לסחוף אחריו את צירי הוועידה (במהלך לא ממש דמוקרטי, אבל ניחא) ולמנוע מהרפובליקנים ניצחון בטוח בבחירות.
מה שמחזיר אותנו לביקור הפוטוגני של ג'ו ביידן בישראל, ולעוד כמה נסיעות שלו ברחבי העולם בחודשים הקרובים. ביקורי פרידה, כמובן. או שמא, ביקורים שיהפכו בעוד כמה חודשים, כשהתמונה הפוליטית תתבהר בתחילת הקיץ, לחלק מאלבום הקמפיין?