התסריט הדמיוני שיהפוך את ארצות הברית על הראש

בשבוע שעבר פרסמנו כאן כתבה נרחבת על התסריט הדימיוני, יש שיגידו מופרך, בו דונאלד טראמפ מושבע בינואר הבא כנשיא ארצות הברית. השאלה המרכזית שניסינו לענות עליה הייתה: האם טראמפ באמת מתכוון לכל השטויות שהוא אומר? האם יש פער בין מילותיו בתקופת קמפיין הבחירות, לבין מה שהוא יעשה ביום שאחרי, אם אכן יהיה יום כזה? במילים אחרות, האם כשטראמפ אומר "אאסור על מוסלמים להיכנס לאמריקה", זה כמו נתניהו בבחירות 2009 שהבטיח "למוטט את שלטון החמאס", או שמא הוא באמת רציני?

לא מעט קוראים העירו, בצדק, שבדומה לאופן בו טראמפ טילטל לחלוטין את המפלגה הרפובליקנית, הצליח ברני סנדרס, הסנאטור היהודי בן ה-74 ממדינת ורמונט הזעירה, לעשות את הבלתי ייאמן בצד השני של המפה הפוליטית.

ברני סנדרס הוא מועמד מהפכני הרבה יותר מדונאלד טראמפ. מועמדים מסוגו של טראמפ – שסימני ההיכר שלו הם שנאת זרים לצד פופוליזם כלכלי – כבר היו בעבר באמריקה, אם כי טראמפ מצטייר כייחודי כאשר משקללים גם את כלל עמדותיו (המשתנות ללא הרף) ואת אישיותו הצבעונית. מועמד כמו סנדרס, לעומת זאת – סוציאליסט, יהודי, בן 74 – אמריקה לא באמת הכירה עד כה. בטח לא בעמדה בה הוא נמצא בימים אלה, כמי שמציב אתגר אמיתי למועמדות הברורה-מאליה, כביכול, של הילרי קלינטון להובלת המפלגה הדמוקרטית.

את תקציר הפרקים הקודמים כולנו מכירים. עד לפני כמה חודשים, נראה היה שבמפלגה הדמוקרטית יש רק מועמדת אחת, ואין בלתה. שרת חוץ לשעבר, סנאטורית בכירה לשעבר, אשתו של נשיא פופולארי משנות התשעים, שכולם ידעו לומר בוודאות שהיא תהיה המועמדת. מפתה לכתוב כאן משפט בסגנון "ואז ברני סנדרס נכנס לתמונה", אבל זה לא יהיה נכון. כאשר סנדרס הצהיר על המועמדות שלו לנשיאות בקיץ שעבר, העולם הגיב בפיהוק. בתום אירוע השקת הקמפיין שלו, הוא צולם הולך לבדו בשדרה וושינגטונית, בלי אף אחד מאחוריו. סנדרס לא "נכנס לתמונה". הוא דחף את עצמו פנימה, נגד כל הסיכויים.

סנדרס מכהן בתפקידים ציבוריים – ראש עיר, חבר קונגרס, סנאטור – מאז שנות השבעים. הוא לא הפסיד מערכת בחירות – ברמה המקומית, כמובן – כבר שנים רבות. אבל גם היום, אחרי שחילץ מהילרי קלינטון תוצאת תיקו מכובדת מאוד בהצבעה הראשונה במדינת איווה, והביס אותה בהצבעה הבאה בתור במדינת ניו-המפשייר, מעטים בלבד מסוגלים לדמיין את ברני סנדרס בתור המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ועוד יותר מכך, בתפקיד נשיא ארצות הברית.

"סנדרס כנראה יפסיד, ואם הוא יפסיד, הסיבה העיקרית לא תהיה בגלל שהוא יהודי", אמר השבוע אליוט אברמס, בכיר לשעבר בממשלים הרפובליקניים של רונלד רייגן וג'ורג' בוש, בהרצאה שנשא במהלך ביקור בירושלים. "הוא יפסיד בגלל שתי סיבות: קודם כל, כי הוא זקן. אם ייבחר, ואני כאמור לא חושב שזה יקרה, הוא יהיה האדם המבוגר ביותר אי-פעם לנצח במערכת בחירות בארצות הברית". המבוגר עד כה הוא רונלד רייגן, שזכה בכהונה השנייה שלו ב-1984 כשהוא בן 73.

הסיבה השנייה לפי אברמס היא שסנדרס אמנם יהודי, אך למעשה הוא אתאיסט, ויש לכך השפעה על הבוחר האמריקאי. גם אם אברמס צודק, הרי שסנדרס כבר עשה היסטוריה לפחות פעם אחת. הניצחון שלו בניו-המפשייר לפני שבוע וחצי הפך אותו ליהודי הראשון אי-פעם לנצח בהצבעה מסוג זה במסגרת ההתמודדות על נשיאות ארה"ב. אברמס, אגב, העיר בהרצאה שלו השבוע ב"מכון למדיניות העם היהודי", שלמעשה היה כבר מועמד אחד ממוצא יהודי שהגיע עד לבחירות הכלליות – בארי גולדווטר, המועמד הרפובליקני הארכי-שמרן שנחל תבוסה בבחירות 1964. אלא שבניגוד לסנדרס, גולדווטר לא היה יהודי על פי ההלכה. אבא של גולדווטר היה יהודי, אבל אימא שלו הייתה נוצרייה, והוא גדל כנוצרי. סנדרס, לעומת זאת, הוא יהודי 'כשר' לגמרי, אבל בניגוד לגולדווטר הפונדמנטליסט, הוא אתיאיסט מוצהר.

הסיכויים של סנדרס להפוך למועמד המפלגה שלו נראים כרגע נמוכים יותר מאלה של טראמפ בצד השני, משתי סיבות. ראשית, בהצבעה שתתקיים לקראת סוף החודש בדרום קרוליינה, מדינה בעלת אוכלוסייה שחורה רבה, הוא צפוי להפסיד לקלינטון ובגדול, מה שישים קץ לרצף ההישגים שלו. שנית, ועידת המפלגה הדמוקרטית, שאחראית מבחינה מעשית על מינוי המועמד המפלגתי, כוללת כמה מאות "צירים מיוחדים" שאינם כבולים להצבעה במדינות השונות, אלא רשאים להצביע כאוות נפשם. הצירים הללו, בינתיים, מסתמנים כ"בלוק חוסם" של הילרי קלינטון במקרה וההתמודדות מול סנדרס תהפוך לצמודה מאוד.

אבל כל זה לא מפחית ממידת ההתלהבות שהקמפיין שלו יצר עד כה. סנדרס שבר את השיא שקבע אובמה בתחום גיוס הכספים דרך האינטרנט. הוא גייס עשרות מיליוני דולרים באמצעות תרומות קטנות של מיליוני אזרחים (גובה התרומה הממוצעת: 27 דולר), וככל שהוא צובר יותר הצלחה בהצבעות המוקדמות, כך גובר קצב גיוס הכספים. עצרות הבחירות שלו סוחפות יותר אנשים מאלה של כל מועמד אחר, כולל טראמפ. והכי חשוב: בשתי המדינות שהצביעו עד כה, איווה וניו המפשייר, הנחשבות שתיהן ל"מדינות מתנדנדות" בבחירות הכלליות, המועמד שקיבל הכי הרבה קולות – מבין מועמדי שתי המפלגות – היה ברני סנדרס.

אלון פנקס, לשעבר הקונסול הכללי של ישראל בניו-יורק, אומר שהדיון לגבי "הנשיא סנדרס" דמיוני עוד יותר מהעיסוק ב"נשיא טראמפ". לדבריו, "אני יכול לראות את המפה האלקטורלית של הנשיא דונאלד טראמפ. היא נראית לי מסובכת ולא סבירה במיוחד, אבל אני לפחות יכול לראות את זה מתממש. אצל סנדרס אני מתקשה מאוד לראות משהו כזה בכלל. צריך לזכור, הפריימריז שנערכו עד כה, באיווה וניו-המפשייר, מייצגים פחות מ-5% מאמריקה, בכל המדדים – אזרחים, מדינות, צירי ועידה, אלקטורים בבחירות הכלליות. זה כלום".

אבל אם יתברר שכל המומחים טועים, וסנדרס באמת יצליח לעשות זאת, פנקס סבור שהסנאטור הוותיק ימהר להרגיע את החששות שהמועמדות שלו מעוררת. "יש דימוי של ברני סנדרס, בדומה לטראמפ, כאנטי-ממסדי. זה נכון בהקשר של עמדותיו הכלכליות, אבל צריך לזכור שסנדרס, בניגוד לטראמפ, לפחות יודע איך הממסד נראה מבפנים. האיש הזה הוא בעצם חלק מהממסד מאז שנות השבעים. הוא ראש עיר, אחר כך חבר קונגרס, אחר כך סנאטור. יושב בוועדות, משתתף בהצבעות, עובד מול הפטנגון ומחלקת המדינה והבית הלבן, יודע מה עושה הנשיא ומה עושה סגן הנשיא ומה המגבלות של וושינגטון. זה בניגוד לטראמפ, שמגיע בלי שום היכרות או הבנה אמיתית של המערכות האלה. לכן אפשר דווקא לטעון שטראמפ, ולא סנדרס, יותר מסוכן עבור 'הממסד'. טראמפ מסוגל ביום הראשון שלו בתפקיד להגיד משהו שיפיל את הבורסה ביפן. סנדרס עשוי להיות קצת יותר זהיר".

בכלכלה סנדרס מציע שורת רפורמות מהפכניות, אבל בתחום מדיניות החוץ הוא צפוי להמשיך את הקו של הנשיא המכהן. "בגדול זה יהיה דומה לאובמה", אומר פנקס. "אולי עם אפילו פחות נטייה לשימוש בכוח – צריך לזכור שאובמה בכל זאת אישר חיסולים מהאוויר, ירי טילי שיוט, הפצצות בלוב ועוד כמה דברים. לא בטוח שסנדרס היה מאשר כל דבר ודבר ברשימה הארוכה של אובמה. יש גם את העניין הפעוט הזה של תקציב הפנטגון. הוא הרי יצטרך המון כסף כדי לקדם את הרפורמות החברתיות שהוא מבטיח, וזה יצריך קיצוץ משמעותי בהוצאות הביטחון. זה דבר שתיאורטית, יכולות להיות לו השלכות משמעותיות על המעמד של ארצות הברית מול סין ורוסיה. לגבי השכונה שלנו: בדומה לאובמה, זה לא באמת מעניין אותו, וגם לא את הציבור הגדול שיצביע לו".

גם דני איילון, לשעבר שגריר ישראל בוושינגטון, סבור ש"במדיניות חוץ סנדרס הוא פשוט ממשיכו של אובמה. זה מעניין, כי מי שמציגה את עצמה לכל אורך הקמפיין כיורשת של אובמה היא הילרי קלינטון, אבל זה אך ורק בסוגיות פנים. בתחום מדיניות החוץ, הקו שלה דומה יותר לזה של ביל קלינטון כנשיא. יותר ניצי, יותר מעורב בעולם. ביל קלינטון הפציץ בבלקן. הילרי קלינטון הצביעה בעד הפלישה לעיראק. זה לא אובמה, ולא ברני סנדרס, שמציג מדיניות הפוכה. במדיניות הפנים הוא רוצה ללכת הרבה יותר רחוק מאובמה, אבל במדיניות החוץ הוא למעשה ממשיכו.

"ההשוואה בינו לבין טראמפ בעייתית לדעתי. טראמפ זה אגו-טריפ, בן אדם בלתי-צפוי, רכבת הרים. סנדרס הוא פוליטיקאי עם היסטוריה ארוכה ועקבית מאוד. מהרגע שהוא נכנס לתפקידו כראש עיריית ברלינגטון, ורמונט, הוא דוגל פחות או יותר באותם רעיונות. הוא רגיל להיות מיעוט, ובניגוד לטראמפ שהחליף עמדות לאורך השנים, סנדרס דבק בעמדותיו גם במחיר חוסר פופולאריות. זה לא אומר שהעמדות האלה מסוגלות לנצח מערכת בחירות באמריקה, ובוודאי לא אומר שהוא יהיה מסוגל לקדם את האג'נדה הסוציאליסטית הזו בתור נשיא, אבל לפחות אתה מבין מי הוא ומה הוא".

ההבנה הזו – מי הוא סנדרס ומה הוא מציע – מעוררת בינתיים התלהבות אדירה בקרב הפעילים הצעירים שגודשים את הקמפיין שלו. את את הכלכלן ד"ר יגאל נוימן, ההתלהבות הזו מטרידה. "סנדרס מפזר כרגע הבטחות במהלך הבחירות, שאין סיכוי שהוא בתור נשיא יצליח להוציא לפועל. ניצחון שלו עשוי להוביל בטווח הארוך לאכזבה גדולה ותחושת מיאוס מהפוליטיקה בקרב המון אנשים צעירים, אותם צעירים שכרגע דוחפים קדימה את המועמדות שלו. העמדות הכלכליות שלו נמצאות הרחק משמאל לעמדות של רוב חברי הקונגרס – לא רק הרפובליקנים, אלא גם הדמוקרטים. בוא נניח לרגע שהדמוקרטים יחזרו לשלוט בסנאט אחרי הבחירות, הנחה שהיא ממש לא בגדר ודאות. אפילו בתסריט כזה, אני לא רואה רוב, אפילו רוב דחוק, לחלק גדול מההבטחות של סנדרס".

ובכל זאת, אומר ד"ר נוימן, ההצלחה המוקדמת של סנדרס כבר מעוררת דאגה במקום שאליו המועמד מכוון את רוב החיצים שלו: וול סטריט. "גם אם היכולת שלו לממש את רוב ההבטחות שלו מוגבלת מאוד, בסוף כשבן אדם כזה מתיישב על הכיסא של נשיא ארצות הברית – זה אומר שדברים מסוימים הולכים להשתנות. גם קלינטון, בוש ואובמה לא הצליחו לממש את כל הבטחות הבחירות שלהם, אבל הם כן ניהלו איזשהו 'תן וקח' מול הקונגרס והשיגו בסוף הישגים מסוימים. אז סנדרס מדבר כרגע על מס רווחי הון בשיעור גבוה מאוד, משהו שלא באמת הולך לקרות, אבל האם אפשר לדמיין מצב שהוא מנהל משא ומתן קדחתני עם הדמוקרטים בקונגרס ומגיעים לפשרה, שמבחינת וול סטריט היא עדיין שינוי לרעה? זה כבר בתחום המציאות".

שאלה מרתקת לא פחות היא איך יגיב העולם לנשיא בדמותו של סנדרס. בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, הוביל את ארה"ב הנשיא הנערץ פרנקלין רוזוולט, שהיה נכה בכיסא גלגלים לאורך רוב הקדנציה שלו. כלי התקשורת החשובים ביותר בתקופתו של רוזוולט כנשיא היו הרדיו והעיתון המודפס. בעשורים שאחרי המלחמה, הטלוויזיה תפסה את מקומם של שני אלה, וכך נוצר דגש משמעותי הרבה יותר על ההופעה והמראה של המועמדים לנשיאות. קשה לחשוב על נשיא כלשהו שנבחר לאורך התקופה הזו, שהיה דומה לסנדרס בן ה-74, עם השיער המדובלל והמבטא הברוקלינאי המובהק.

"בוא נדבר על הוליווד, כמי שצורבת בתודעה של האנשים איך צריך להיראות נשיא", מציע אלון פנקס. "מה זה נשיא? גבר חזק, עדיף נאה אבל לא חובה, בן 45 ומעלה, שמשדר ביטחון עצמי. כמובן, במשך עשרות שנים, זה היה גבר לבן, עד שבאה סדרת הטלוויזיה '24' בעשור הקודם ושמה על המסך נשיא שחור, אבל אחד כזה שעשוי מאותם חומרים: חזק, כריזמטי, סביבות גיל 50, משרה ביטחון. כמו אובמה (הנשיא השחור הראשון נבחר לתפקידו שבע שנים אחרי שעשרות מיליוני צופים למדו לאהוב את הנשיא דייוויד פאלמר – א"ת). ככה צריך להיראות נשיא, כביכול.

"בהתמודדות הנוכחית לנשיאות, התחלנו עם שלושה אנשים שלא מתאימים לדימוי הזה. קודם כל, הילרי קלינטון, בגלל שהיא אישה בת קרוב ל-70. לשמחתה, היו כבר סדרות וסרטים בשנים האחרונות שהציגו נשיאה אישה, ומעבר לכך, הציבור האמריקני מכיר אותה היטב כמזכירת מדינה דומיננטית וסנאטורית בכירה, ולכן זה לא צפוי להפריע. הפער הבעייתי יותר מבחינתה הוא הגיל, והיא עובדת קשה כדי להתגבר עליו.

"הבא בתור הוא כריס כריסטי, מושל ניו ג'רזי לשעבר, שפרש בשבוע שעבר מההתמודדות הרפובליקנית. הוא לא נראה נשיאותי בסטנדרטים של התקופה, אין מה לעשות. הוא נראה כמו שוטר מקווינס, וגם מדבר ככה. זה עזר לו לאורך הקריירה הפוליטית שלו עד כה, אבל בהתמודדות הנוכחית זה היה נטל.

"מה שמשאיר אותנו עם ברני סנדרס. נעבעך כזה, דמוי לארי דייוויד, אבל קצת יותר סר וזועף. העניבות שלו נראו לאחרונה בהלווייה של ברז'נייב. הוא מסוג היהודים הנרגנים שרבים עם המלצר במסעדה הסינית כי הם לא מצליחים להחליט לפי התפריט. תנסה לדמיין רגע את הפעם הראשונה שהוא מגיע, כנשיא ארצות הברית, לנאום בעצרת האו"ם, או בוועידת ה-G20. אתה מצליח לדמיין את זה? לא בקלות. אבל היתרון שלו כרגע זה שיש המון אנשים שרואים מעבר לתדמית הזו. מתאהבים במסר שלו, והופכים את הדמות וההופעה לחלק מהמסר. הוא מהפכן. מהפכנים יכולים להיראות ככה".

זה עבד לא רע באיווה ובניו-המפשייר. האם זה ימשיך לעבוד גם בהתמודדויות הבאות? אי אפשר לדעת, אבל כדאי לתת לסנדרס את הקרדיט שמגיע לו. עד עכשיו, הוא הצליח להפתיע את כל המומחים והפרשנים.