תהיה נתניהו: הוויכוח הרפובליקני על מי מבין טוב יותר את ראש הממשלה

שני פוליטיקאים בכירים ביותר מנהלים בחודש האחרון ויכוח ביניהם בשאלה הבאה: מי מחויב יותר למדיניות שמוביל ראש הממשלה בנימין נתניהו בנושא מלחמת האזרחים הסורית? ויכוח זה, אם תהיתם, לא מתנהל בתוך מפלגת הליכוד, בין חברי כנסת שמקווים לקבל קידום עתידי. הוא מתנהל במפלגה הרפובליקנית בארצות הברית, בין שני סנאטורים בכירים שמתמודדים על הובלת המפלגה בבחירות הקרובות לנשיאות. ההשלכות שלו נוגעות לא רק לישראל ולסוריה, אלא למדיניות החוץ האמריקנית בכלל.

השניים שבמוקד המחלוקת הם הסנאטור טד קרוז מטקסס והסנאטור מרקו רוביו מפלורידה. קרוז נמצא כיום במקום השני בסקרים לקראת ההתמודדות במפלגה, בפיגור ניכר אחרי דונלד טראמפ. עם זאת, הוא מוביל על איש העסקים המיליארדר במדינה הראשונה שבה ייערכו הבחירות, איווה, ולכן סיכוייו עוד עשויים להשתפר. רוביו נמצא מיד אחרי קרוז ברמה הארצית, כלומר במקום השלישי. שניהם מתחרים לא רק על קולות המצביעים, אלא גם על תמיכתו הכספית הנדיבה של איל ההימורים והקזינו, שלדון אדלסון, תומכו הקרוב של נתניהו והבעלים של עיתון "ישראל היום", שידוע בתמיכתו המוחלטת בראש הממשלה.

כחלק מהמאבק ביניהם – גם על הארנק של אדלסון וגם על קולות המצביעים - רוביו וקרוז מציגים את עצמם כתומכים בלתי מתפשרים של ישראל. הם מבטיחים לבטל את הסכם הגרעין עם איראן ביום שבו ייכנסו לתפקיד, להעביר את שגרירות ארצות הברית מתל אביב לירושלים ולהזמין את נתניהו לבית הלבן מיד עם תחילת כהונתם - הבטחה שאותה השמיעה לאחרונה גם המתמודדת הדמוקרטית הילרי קלינטון. אלא שלאחרונה פרץ ביניהם ויכוח בנושא הסורי. כל אחד מהם מציג קו שונה בתכלית מיריבו, ושניהם משוכנעים כי הקו שלהם נאמן למדיניות של נתניהו, בעוד זה של האחר עומד בניגוד חד למדיניות של ישראל.

לקריאה נוספת:
העימות הרפובליקני ה-6: טראמפ וקרוז התכתשו על "ערכים ניו יורקיים"
מעצר האמריקנים באיראן: שירת הברבור של המתנגדים להסכם הגרעין
הבית הלבן: "דבריו של טראמפ פוסלים אותו מלהתמודד לנשיאות"

קרוז היה זה שפתח את הדיון. בחודש שעבר הוא נאם במכון המחקר השמרני Heritage Foundation, והצהיר כי בניגוד לרבים מחבריו במפלגה, הוא סבור שאסור לארצות הברית להתערב במלחמת האזרחים בסוריה, ובוודאי שאסור לה לפעול להפלתו של הנשיא הסורי הרצחני, בשאר אסד. יש לציין כי בשנים האחרונות, הרפובליקנים תקפו בחריפות את הנשיא אובמה על כך שארצות הברית אינה מתערבת מספיק במלחמה בסוריה, ואינה עושה דבר כדי למנוע מאסד להמשיך לטבוח באזרחיו. קרוז לא ציין שהמדיניות שלו דומה במובנים מסוימים לזו של אובמה (על ההבדלים ביניהם נעמוד בהמשך), אבל הוא דווקא כן מצא מנהיג אחר להיתלות בו: נתניהו.

"ההשקפה שלי שאין לנו צד במלחמת האזרחים הסורית, מוסכמת על לפחות עוד מנהיג אחד בעולם שיש לו ראייה מפוכחת של המצב - ראש ממשלת ישראל נתניהו", הסביר קרוז באותה הופעה במכון המחקר השמרני. "כאשר שאלו את נתניהו בביקור שלו בוושינגטון למה הוא לא התערב במלחמת האזרחים הסורית, הוא ענה בפשטות שהוא היה מתערב רק אם היה לו צד ברור לתמוך בו, ובנקודת הזמן הזו, אין צד כזה", הוסיף הסנאטור הטקסני.

קרוז ציטט גם אמירה אחרת של נתניהו, שהתייחס לעובדה שאיראן ודאעש הם יריבים מרים, אבל אין זה אומר שעל המערב לתמוך בטהראן כדי להחליש את "המדינה האיסלאמית". הציטוט המדויק הוא: "כאשר שני אויבים שלך נלחמים זה בזה, לא צריך לחזק אחד מהם, אלא להחליש את שניהם". קרוז סבור שאת אותו כלל יש להביא לידי ביטוי גם בזירה הסורית: לא להתערב, לא לבחור צד, לתת לאסד ולמורדים הסורים להילחם אלה באלה עד זוב דם, או עד שיתייצב בשטח גורם מתון יותר שאפשר לשתף עמו פעולה.

אבל האם זו באמת המדיניות של נתניהו בסוריה - לא להתערב - ובכך למעשה לתת לאסד לעשות כל העולה על רוחו? האם זו המדיניות שנתניהו מצפה לה מארצות הברית? הסנאטור מרקו רוביו חושב אחרת. בריאיון נרחב בנושא מדיניות חוץ שהעניק רק השבוע, הסביר רוביו, שתומך בהתערבות אמריקנית ישירה בסוריה, מדוע הוא למעשה המועמד שמשקף בצורה ברורה יותר את הקו של ממשלת ישראל.

רוביו נשאל בראיון לאתר Daily Caller על האמירה של נתניהו, שאותה ציטט קרוז. המראיין שאל אותו: האם יכול להיות שנתניהו טועה? בתשובה לכך, הסביר רוביו כי נתניהו לא טועה, מכיוון שאמירתו מתייחסת לאיראן ולדאעש, והיא אינה תקפה לגבי מלחמת האזרחים בסוריה. "בהקשר של סוריה, אסד הוא אויב של ישראל וגם של ארצות הברית", הסביר רוביו. "כל עוד ישנו אסד או מנהיג דמוי אסד בשלטון, כל עוד אסד נמצא בדמשק ושולט על חלקים נרחבים מהמדינה - הולכת להיות התנגדות של סונים לשלטונו. ההתנגדות הסונית תשתמש בברוטאליות של אסד, כדי לגדול ולשגשג בסוריה, ובסופו של דבר לתקוף את המערב. זה מה שקרה עד כה". רוביו למעשה מצטרף לאלה הסבורים שאסד הוא הסיבה המרכזית לצמיחתו של דאעש.

רוביו קשר גם בין שלטונו של אסד למאבק בין ישראל לאיראן. "הבעיה הנוספת עם אסד היא שהוא רכיב מרכזי בתכנית של איראן להשתלט על האזור. הוא שליט-בובה של איראן. הוא בסיס פעולה קדמי של איראן. דרכו חיזבאללה מקבל סיוע, דרכו טילים מועברים מאיראן לחיזבאללה, כדי להשתמש בהם נגד ישראל. המחשבה שאסד הוא איכשהו גורם ליציבות באזור היא שגויה. אסד הוא הסיבה לחלק גדול מחוסר היציבות. הוא הגורם למשבר הפליטים. הוא תורם משמעותי לעלייתן של קבוצות כמו דאעש, בגלל האופן בו הוא שלט בסוריה".

אז מי צודק, רוביו או קרוז? דבריו של רוביו מתכתבים היטב עם דברים שנתניהו אמר בספטמבר האחרון, בדרכו לעצרת האו"ם בניו יורק. עם המראתו מנתב"ג, אמר נתניהו כי נאומו יבהיר לעולם ש"איראן היא הבעיה בסוריה, לא הפיתרון". נתניהו גם רמז בכמה הזדמנויות בשנים האחרונות שישראל רואה עין בעין את המצב במזרח התיכון יחד עם מדינות ערב, שרובן הגדול (למעט מצרים של א-סיסי) רוצות בנפילת שלטונו של אסד בסוריה, בין השאר בגלל הקשר הקרוב בין אסד לבין איראן. הדבר נכון במיוחד לגבי ערב הסעודית ושאר מדינות המפרץ, שנתניהו לא מסתיר את רצונו העז להדק את שיתוף הפעולה איתן אל מול האיראנים.

מצד שני, המדיניות בפועל של ישראל מאז תחילת המלחמה בסוריה, אכן דומה יותר לדבריו של קרוז. ישראל לא התערבה, לא בחרה צד, ואפשרה למלחמה להתנהל ממש עד הגבול, בתנאי שהיא נשארת בצד השני של הגדר. כאשר היו ניסיונות מצד חיזבאללה לנצל את המצב בגבול ישראל-סוריה לביצוע פיגועים, ישראל הגיבה בצורה תקיפה. על פי פרסומים זרים, היא נהגה באופן דומה גם כאשר עבר נשק אסטרטגי מסוריה לחיזבאללה. אבל למעט במקרים הללו, ישראל נשארה מחוץ לאירועים המתרחשים בסוריה - בדיוק כפי שקרוז רוצה שגם ארצות הברית תישאר.

תומכיו של רוביו, מצד שני, יכולים לטעון כי מה שנתניהו מחליט לעשות כמנהיג ישראל, אינו בהכרח מה שישראל הייתה רוצה לראות מצד ארצות הברית. הטענה שמדיניותו של אובמה בסוריה היא "רכרוכית" ולכן רעה גם לישראל, נשמעה לא פעם מצד מבקריו של הנשיא האמריקני הנוכחי. זו ביקורת שמכתבת היטב עם עמדותיו של רוביו. אבל האמת היא שגם זה לא לגמרי מדויק בהקשר הישראלי. למשל, בשנת 2013, אחרי שאסד השתמש בנשק כימי נגד אזרחיו, וושינגטון איימה לתקוף בסוריה, אבל בסופו של דבר נסוגה בה מהכוונה לתקוף, וזאת בתמורה להוצאת רובו המוחלט של הנשק הכימי מתחומי המדינה.

החלטה זו של אובמה זכתה לביקורת רבה מצד הרפובליקנים. היא הצטיירה כנסיגה מאולטימטום ("קו אדום") אמריקני, וכשליחת מסר בעייתי מאוד לדיקטטורים ברחבי העולם, שהם יכולים לבצע מעשי רצח המוניים ולהתחמק מעונש. אבל דווקא נתניהו החמיא לנשיא האמריקני על ההחלטה השנויה במחלוקת הזו. בריאיון לעיתונאי ג'פרי גולדברג בשנת 2014, אמר נתניהו כי הוצאת הנשק הכימי מסוריה הייתה הישג חשוב של ממשל אובמה, וכי ישראל אסירת תודה על כך שהאיום המשמעותי הזה הוסר מעליה (לפחות באופן חלקי). נתניהו ביטא את העמדה הזו בעוד כמה הזדמנויות מאז – למגינת לבם של אוהדיו הרפובליקנים, שאוהבים להשתמש בנתניהו למטרות ניגוחו של הנשיא הדמוקרטי.

אחת הסיבות שקרוז ורוביו בכלל יכולים לנהל את הדיון הזה, היא שהמדיניות הישראלית לגבי סוריה עמומה ולא ברורה. באופן רשמי, ישראל לא מתערבת כלל במלחמה בסוריה. עם זאת, אין זה סוד שקיימים שיתופי פעולה מקומיים ומוגבלים בהיקפם בין ישראל לכמה קבוצות של מורדים סורים בסמוך לגבולה. בנוסף לכך, בכירים ישראלים התייחסו לאורך השנים האחרונות בצורה חריפה ביותר למשטר אסד, באופן שהתפרש בעולם כשאיפה ישראלית לראות את הדיקטטור הסורי הרצחני מודח מהשלטון. שר הביטחון משה יעלון, למשל, אמר ב-2013 שאסד צריך לעזוב את כיסאו בדמשק.

"כל הוויכוח הזה הוא כיום תיאורטי לחלוטין", אומר ח"כ אבי דיכטר (הליכוד), ראש השב"כ לשעבר. לדבריו, "הוויכוח הזה היה רלוונטי מאוד לפני שנה ושנתיים, אבל ברגע שהרוסים עשו את המהלך שלהם בסוריה, אין לזה כל חשיבות. הסוסים כבר מזמן יצאו מהאורווה, כמו שאומרים. פוטין לקח שליטה על האירועים בסוריה, ואם ארצות הברית רוצה כעת להתערב צבאית במה שמתרחש שם, זה חייב להיות תחת המטריה הרוסית. הם הרי לא מתכוונים להיכנס לעימות צבאי ישיר עם פוטין".

דיכטר מבהיר כי אחרי הבחירות לנשיאות ארצות הברית בסוף השנה הנוכחית, כל נשיא אמריקני – דמוקרטי או רפובליקני – יהיה כפוף לאותן מגבלות בהקשר הסורי. "האמריקנים הוזזו אחר כבוד וההובלה נמצאת בידיים רוסיות. הם נמצאים עמוק בשטח ולא עושים חשבון לאף אחד. יש ויכוח על מידת היעילות של ההפצצות שלהם, אבל לא על העובדה שהם קובעים את הטון. זה משהו שארצות הברית תצטרך להתמודד אתו, ולכן כל הוויכוח הזה על מי באמת מייצג את הקו של נתניהו, ומה באמת ארצות הברית צריכה לעשות, מגיע באיחור משמעותי".

גם משה ארנס, מי שכיהן בעבר כשר הביטחון, כשר החוץ וכשגריר ישראל בארצות הברית, חושב שאין באמת היתכנות לשינוי גישה משמעותי מצד ארצות הברית בסוריה. "אני חושב שללא כוחות קרקע, לא ניתן להפיל את שלטונו של אסד, ואני לא רואה את ארצות הברית מכניסה כוחות קרקע לסוריה בזמן הקרוב", אומר ארנס. "כל השאר זה בגדר השערות. יש כאן שני מועמדים לנשיאות ארצות הברית, והם מדברים על מה הפרשנות שלהם או ההשערות שלהם לגבי עמדת נתניהו. זה לגמרי תיאורטי. עד כמה שידוע לי, הדעה של ראש הממשלה היא שאנחנו צריכים להגן על עצמנו וזה הכול, לא יותר מזה".

ג'ייקוב קורנבלו, כתב האתר היהודי-אמריקני Jewish Insider, סבור כי הדיון הזה חשוב בעיקר בהקשר הפוליטי, ופחות במשמעויות הביטחוניות שלו. "קרוז ורוביו מתחרים על לבו של אדלסון, שמחשיב את שניהם כפייבוריטים לזכות לבסוף בתמיכתו", הוא אומר. "יש גם קרב מקביל על תמיכתם של תורמים יהודים עשירים נוספים, שבאופן מסורתי, מזדהים עם הקו הניצי יותר במפלגה הרפובליקנית. רוביו הציג לאורך מערכת הבחירות קו ניצי יותר מזה של קרוז: הוא בעד התערבות בסוריה ובמדינות נוספות, בזמן שקרוז מציג גישה אחרת, פחות התערבותית. זה עבד לטובתו של רוביו, אבל כעת קרוז עושה מאמץ רציני לשנות את התמונה ולהצדיק את הגישה האנטי-התערבותית שלו, על ידי זה שהוא מציג אותה כזהה לגישתו של נתניהו".

"יש כאן עניין נוסף שצריך לדבר עליו", מוסיף קורנבלו. "מצביעים רפובליקנים רבים מעריצים את ביבי כאילו הוא דוד המלך. מחיאות הכפיים הרמות ביותר שמועמדים רפובליקנים מקבלים באירועי הבחירות שלהם, נשמעות כאשר הם מזכירים את ישראל או את נתניהו". בצד הדמוקרטי, לעומת זאת, התמונה יותר מורכבת: בשעה שקלינטון מנסה להדגיש את תמיכתה בישראל ומבטיחה לנהל מערכת יחסים טובה עם נתניהו, הרי שהסנאטור היהודי ברני סנדרס – שהולך וסוגר את הפער ממנה בסקרים – כמעט שאינו מתייחס לישראל. כאשר הוא עושה זאת, הוא מקפיד להדגיש כי גישתו תהיה מאוזנת וכי יפעל לקידום הקמתה של מדינה פלסטינית.

בזמן שבוושינגטון מתקיים "דיון תיאורטי" זה, בסוריה נמשכת המעורבות העמוקה של רוסיה. בשבועיים האחרונים עלו שתי כותרות מעניינות הקשורות לרוסיה, שעוררו עניין גם בישראל. הכותרת הראשונה הכריזה כי לאחר חיסולו של המחבל סמיר קונטאר, הרוסים העבירו מסר לחיזבאללה שלא להגיב בצורה חריפה כלפי ישראל. הכותרת השנייה סיפרה כי בישראל מעריכים שבעקבות הסרת הסנקציות מעל איראן בימים הקרובים, נשק רוסי יתחיל לזרום בצורה המונית ללוחמי חיזבאללה בסוריה ובלבנון.

ח"כ דיכטר אומר כי התפתחות זו אינה מפתיעה אף אחד בישראל. "נשק רוסי מגיע לידי חיזבאללה, ובעיניי זה לא משנה אם זה עובר ישירות לסוריה ולבנון או עוצר קודם באיראן. זה כמו בטיסה – גם אם יש קונקשן באמצע, בסוף אתה יודע מה היעד שלך. אני לא מתרשם שיש נחרצות רוסית מול איראן שהנשק הרוסי לא יעבור הלאה לסוריה ובסוף יגיע גם בדרכים עקיפות לידי חיזבאללה. אולי כאשר מדובר באיזשהו נשק איכותי במיוחד, יש מגבלות, אבל לא ברמה השוטפת. היכולות של חיזבאללה לא מיוצרות בעולם הערבי, אנחנו יודעים מאיפה הן מגיעות".

האם יש לישראל בכלל מה לעשות בעניין, כדי לצמצם את הנזקים? "היו לא מעט ניסיונות של ראש הממשלה ושל בכירי מערכת הביטחון לפעול עם הרוסים בנושא הזה", מספר דיכטר. "הדברים עלו גם בשיחות של ראש הממשלה עם פוטין עצמו – וכזכור, הם נפגשו ושוחחו בטלפון כמה פעמים בחודשים האחרונים. אבל כמו שאילנה דיין אמרה השבוע לעמותות השמאל, 'אנחנו לא עובדים אצלכם'. בוודאי שהרוסים לא עובדים אצלנו. הם לא נותנים דין וחשבון לאף אחד בנושאים האלה".