השבוע האחרון היה רצוף באירועים שנקשרו באוניברסיטה העברית שבירושלים: ד"ר עופר כסיף כינה את שרת המשפטים איילת שקד "חלאה ניאו-נאצית" ופרופ' אלון הראל לימד כשעל גבו תלוי שלט "שתול" כמחווה לקמפיין "השתולים" של "אם תרצו" נגד פעילי השמאל ו"שוברים שתיקה". במוסד האקדמי מסבירים כי בחלוף השנים השתנה מעמדם של אנשי האקדמיה, והתהליכים שהרחיקו אותם הן מהציבור והן מהשלטון מביאים אותם ליצירת פרובוקציות. ולא, הציבור יישאר אדיש לעמדותיהם.
"ירושלים יותר פוליטית", טוענת ד"ר גייל טלשיר מהחוג למדעי המדינה באוניברסיטה. לדבריה, למיקום של המוסד האקדמי השפעה גדולה על אופיו ודרך תפיסתו. בהשוואה לתל אביב, שבה לדבריה קיים קשר בין עמדות התושבים לבין האוניברסיטה, בעברית נוצר חיץ בין השניים. "האקדמיה בשסע מרוב העיר. בתל אביב, אם אתה בתוך האוניברסיטה או מחוצה לה אתה מסתובב במילייה של ביקורת על הממשלה או מיאוס ממנה, ולא משנה איזו. ירושלים, עם זאת, ענייה יותר, ימנית יותר ודתית יותר, והאקדמיה בפער גדול מהתושבים", אמרה. כך, לטענתה, נוצר הצורך בקרב אנשי העברית "להשמיע קול. יש תחושה של זרות".
עוד בוואלה! NEWS:
"משרד החינוך להב"ה": נפסל ספר המתאר רומן בין ישראלית ופלסטיני
במחאה על חוק העמותות: הרצוג ענד בכנסת תג "יהודי לא מסמן יהודי"
חוק סימון העמותות: המסר של הימין לשמאל ולאירופה - אנחנו כאן כדי לשלוט
כמו כן, היא טוענת כי "יש הרגשה שהימין מזהה באקדמיה בכלל ובעברית בפרט את מעוז הקולות הביקורתיים שעוסקים בזכויות אדם ובהתנגדות לממשלה". "במובן הזה, מה שנשאר לאנשי הסגל הוא העט", היא אומרת. לראיה, היא מזכירה את המחאה החברתית של שנת 2011. "הייתה התגייסות מאוד משמעותית של הסגל בעברית, בכל המובנים".
עם זאת, היא מעריכה כי יש נכונות יותר למתוח ביקורת על השלטון. "אם כבר הם משמיעים את קולם, אני מצפה שזה לא יהיה בנאצות. האקדמיה לפעמים מידרדרת לטוקבקיסטיות מבישה, וזה לא לכבודה".
בעבר, לעומת זאת, טלשיר מספרת כי לאקדמאים היה מעמד אחר בפני השלטון וכי תפקידם היה לא פחות מאשר ציבורי. "אגודות הסטודנטים תמיד היו מאוד פוליטיות והריבים תמיד היו קולניים, בין תאי חד"ש לימין ובין העבודה לליכוד", היא מספרת. "בעבר האינטלקטואלים היו קרובים לשלטון. יש מסורות של אינטלקטואלים ציבוריים שצמחו בעברית ובעבר היו עוד יותר דומיננטיים, כמו פרופ' יצחק גלנור שהיה במקביל גם בתפקיד ציבורי כנציב שירות המדינה". בגלל שינוי ההתייחסות לאקדמאים, היא מסבירה ש"היום זה יותר קולות מחאה - יש פה שינוי של התפקיד, ואנו רואים את זה לאורך הזמן".
פרופ' ברק מדינה מהפקולטה למשפטים מתייחס גם הוא לשינוי בעמדת השלטון כלפי אנשי האקדמיה ולדרכי המילוט של המרצים. "בעבר לבכיר האוניברסיטה הייתה השפעה רבה על הפוליטיקה הישראלית", אמר. "היו לא מעט אפיזודות שבהן בן גוריון היה מזמין פרופסורים מהעברית להתייעץ איתם. כשהממשלה לא קיבלה את עמדתו בפרשת לבון, אומרים שהקש ששבר את גב הגמל שהביא להתפטרות בן גוריון היה הפרופסורים מהאוניברסיטה העברית שלא עמדו לצדו". עם שינוי מעמדם, "זה יכול לתת להם תחושה שצריך להתבטא יותר".
הוא מוסיף כי האוניברסיטה עברית היא מקום פלורליסטי בהתחשב באוכלוסיות שמגיעות לרכוש בה השכלה. "בעברית יש יותר פלורליזם ויותר ייצוג לדעות שונות", אמר. "יש מעורבות פוליטית של הסטודנטים והסגל - וזה לכל הדעות". לראיה, הוא מצביע על ארגונים שונים שמאיישים בוגרי האוניברסיטה. "היסטורית, מייסדי 'שלום עכשיו' באו ברובם מהעברית, המכון לאסטרטגיה ציונית, שהוא גוף ימני יותר, היו בו יותר נציגים מהעברית". מדינה מסביר כי "ציבור הסטודנטים יותר מגוון מבחינת דעות פוליטיות; יהודים, שמאלנים, ימנים וערבים".
הסוציולוג ד"ר אלק אפשטיין, שעבודת הדוקטורט שלו עסקה במעורבות הפוליטית של האקדמיה, דווקא חולק על ההנחה שבעברית המעורבות הפוליטית גבוהה יותר. לדבריו, קיימת נטייה שמאלה של חברי סגל במחלקות כמו מדע המדינה. "הסוגיה היא לא מעורבות פוליטית, אלא שמי שלא מזדהה עם צדדים מאוד מסוימים בפוליטיקה, לא יכול להתקבל לתפקידים במחלקות מסוימות", אמר. "במונחים הפוליטיים, העברית דווקא יותר מאוזנת בהשוואה לבן גוריון ולחיפה".
אפשטיין מציין דווקא את נשיא המוסד, פרופ' מנחם בן ששון, חבר כנסת לשעבר מטעם מפלגת קדימה. "בן ששון, שהוא איש שקול ומאוזן והיה ח"כ - הוא לא איש פוליטי? אבל אליו לא באים בטענות, כי הוא לא יוצא נגד שקד". בן ששון, לעומת זאת, מספר בשיחה עם וואלה! NEWS כי מעולם לא ראה עצמו פוליטיקאי. "כשהייתי בכנסת אמרו עליי 'הוא אקדמאי'. אני לא רואה עצמי פוליטיקאי מקצועי, אלא מי שמשרת את האוניברסיטה", הדגיש. "עשיתי זאת בתפקידים קודמים ואני עושה זאת בתפקידי כנשיא".
הוא ציין כי "בין שליש לרבע מחברי הכנסת הם בוגרים. אביגדור ליברמן, חיים כץ, זאב אלקין ויריב לוין מימין, זהבה גלאון, איציק שמולי ואחרים משמאל". לדבריו, זו לא תוצאה סתמית. "כשאני נכנס ללמד שנה א' בהיסטוריה, אני אומר לסטודנטים: 'אתם התלמידים הטובים בארץ. תהיו ביקורתיים כלפינו, המורים, ותצאו מכאן לא רק עם הידע - אלא גם עם כלים להוביל מהלכים'".
פרופ' בן ששון דווקא חולק על דעתם של המרצים, לפיה היה להם בעבר כוח פוליטי וכיום התבטאויות פרובוקטיביות הוא מפלט עבורם. "אני לא חושב שאי פעם עמדתם של פרופסורים, אפילו אם הייתה נחושה, גרמה לשינוי פוליטי. בן גוריון היה חזק בעמדותיו. הסיבה שהתפטר כי הוא עמד בפני בעיה והיא לא הייתה קשורה באנשי העברית. אפשר לומר שהם הצטרפו למחנה גדול", אמר.
כמו כן, עמדתו לגבי השיח הפוליטי במוסד היא שהוא אינו יוצא דופן. "אנחנו פשוט מקפידים על שני דברים. ראשית, שברשות הרבים תהיה אפשרות לבטא דעות, ושההתבטאות תיעשה במיטב המסורת הדמוקרטית הראויה". אכן, יחסית לאוניברסיטאות אחרות בישראל, החופש הפוליטי בעברית נחשב לגדול. באוניברסיטת אריאל, לדוגמה, אסורה כלל פעילות של תאים ברחבי הקמפוס. לעומת זאת, בתחילת השנה כינס בן ששון את נציגי כל התאים בלשכתו לחתימה על תקנון חדש שאחד מהשינויים בו הוא שהזכות להפגין באוניברסיטה ניתנת אוטומטית, עם דרישה להודעה מראש בלבד.
פרופ' אודי שביט, דיקן הסטודנטים באוניברסיטה, מאמין ש"תופעות כאלו יש גם באוניברסיטאות אחרות, אבל אסור לשכוח שאנו אוניברסיטה שממוקמת בתוך ירושלים. היא חלק יותר משמעותי בתהליכים שמתרחשים מסביבנו - וזה משתקף בתוך הקמפוסים".