במוקטעה ברמאללה חגגו השבוע עוד הישג סמלי וחסר משמעות: הפרלמנט היווני הצביע ברוב מוחץ בעד הכרה במדינה הפלסטינית. אבו מאזן הגיע במיוחד לאתונה לרגל המאורע, וצולם בלחיצת יד חמה וידידותית עם ראש ממשלת יוון, אלכסיס ציפראס.
העובדה שהאירוע הזה התרחש כחודש בלבד לאחר שאותו ציפראס ביקר בישראל ודיבר בהתלהבות על חשיבות הקשרים בין שתי המדינות, עוררה מעט אי-נוחות בירושלים, אבל לא יותר מכך. בלשכת ראש הממשלה לא הגיבו להחלטה, ואילו סגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי, תקפה את הפלסטינים אבל נמנעה מלהתייחס לידידינו היוונים.
עוד בוואלה! NEWS:
שני מסתערבים נפצעו בקלנדיה; "השליכו עליהם דודי שמש וסלעים"
חמאס ימשיך לתכנן פיגועי התאבדות בישראל: המטרה - פירוק הרשות
גורמים ביטחוניים: "אבו מאזן מתוסכל, הוא רק רוצה לדאוג לילדיו"
ההחלטה של הפרלמנט היווני מצטרפת לשורת החלטות דומות שהתקבלו בשנים האחרונות ברחבי העולם. מאז שהעצרת הכללית של האו"ם הצביעה על הכרה ברשות הפלסטינית כ"מדינה משקיפה" בשנת 2012, החל טיפטוף, שהפך בהמשך לגל של 'צעדי הכרה'. אחרי כמה מדינות בדרום אמריקה, הפכה שבדיה לראשונה באירופה להכיר רשמית במדינת פלסטין (כמה מדינות מזרח אירופאיות ביצעו צעד דומה בעבר, תחת השלטון הסובייטי).
בהמשך, הפרלמנטים של האיחוד האירופי, צרפת, בריטניה, פורטוגל ומדינות נוספות קיבלו החלטות דומות לזו שקיבל השבוע הפרלמנט היווני. וכמובן, בסתיו האחרון הונף בגאון הדגל הפלסטיני במטה האו"ם בניו יורק.
עבור הפלסטיני הממוצע ברמאללה, בעזה או במזרח ירושלים, אין כל משמעות להחלטות הללו. הן לא הפכו את הקמתה של המדינה הפלסטינית לקרובה יותר אפילו במעט.
נכון, התקשורת הפלסטינית, בעיקר זו הממשלתית, מסקרת את ה"הישגים" הללו באינטנסיביות, בניסיון לשפר את מעמדו הציבורי של אבו מאזן, בדיוק כמו שאצלנו יש מי שמתלהבים בילדותיות מכל ביקור של שר חוץ כלשהו כעדות לכך ש"אין משבר מדיני". אבל פיגועי "אינתיפאדת היחידים", כמו גם סקרי דעת קהל שנעשו לאחרונה ברמאללה, מעידים שהציבור הפלסטיני לא מתרשם במיוחד.
אלא שאבו מאזן ממשיך בקו המדיני ה"חד-צדדי" של פנייה למדינות העולם שיכירו בפלסטין, מתוך תקווה שבשלב כלשהו תיווצר מסה קריטית של מדינות שינהגו כמו שבדיה, באופן שיפעיל לחץ של ממש על ישראל. בינתיים לא נראה שזה קרוב לקרות, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהפלסטינים כן מצליחים "לסמן וי" על עוד ועוד יעדים. גם החלטת האיחוד האירופי על סימון מוצרי ההתנחלויות - שהפלסטינים פועלים כעת במרץ כדי לקדם נוסח דומה שלה גם בדרום אמריקה - היא חלק מקו הפעולה שלהם, שמתבסס על יוזמות חד-צדדיות להכרה בפלסטין ולפגיעה בהתנחלויות.
הקמפיין החד-צדדי הפלסטיני נולד מתוך הכישלון של כל סבבי המשא ומתן האחרונים. הוא קיבל את התנופה האחרונה שלו מהכישלון של שיחות השלום שהוביל שר החוץ האמריקני, ג'ון קרי. כאשר השיחות ההן נכשלו, ב-1 באפריל 2014, אבו מאזן נעץ את המסמר האחרון בארון הקבורה שלהן, כאשר חתם על הצטרפותה של הרשות הפלסטינית ל-15 אמנות בינלאומיות שונות. בהמשך, אחרי מבצע "צוק איתן", הוא קיבל גם את ההחלטה לצרף את הרשות לבית הדין הבינלאומי בהאג - צעד שיכול להוביל בעתיד להליכים משפטיים נגד קצינים וחיילים בצה"ל, ולכן מעורר דאגה ממשית בישראל.
אל מול המהלכים החד-צדדיים של הפלסטינים, הקו של ממשלות נתניהו - הקודמת והנוכחית - היה ונותר לזעוק מעל כל במה אפשרית ש"הפלסטינים מסרבים למשא ומתן". נתניהו אמר בשנה האחרונה אין-ספור פעמים שהוא מזמין את אבו מאזן להיפגש איתו בארבע עיניים כדי לנהל שיח ביניהם, אבל המנהיג הפלסטיני מעדיף, לטענת ראש הממשלה, לנהוג באופן חד-צדדי.
הטיעון הזה לא באמת מצליח לשכנע, מכיוון שהתפיסה הרווחת בקרב המנהיגות הבינלאומית היא שגם אם אבו מאזן היה מופיע למשא ומתן מול נתניהו, לא היה יוצא מזה שום דבר. נתניהו, כזכור, התחייב ערב הבחירות האחרונות שבתקופתו לא תקום מדינה פלסטינית, הקים ממשלת ימין צרה התלויה בסיעת הבית היהודי, ורק לאחרונה הצהיר פעם נוספת שלעולם לא יפנה אף התנחלות. במצב כזה, אומרים באירופה ואפילו בבית הלבן, למה בעצם שאבו מאזן יתיישב למשא ומתן איתו?
מתנגדי המדינה הפלסטינית הופכים לאבירי המשא ומתן
המצב נהיה אבסורדי במיוחד כאשר בכירים ישראלים, כמו סגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי, או השגריר באו"ם, דני דנון, תוקפים את אבו מאזן באנגלית ולעיני העולם על סירובו לנהל משא ומתן. הרי מדובר באנשים שלאורך כל הקריירה הפוליטית שלהם התנגדו למדינה פלסטינית, ועכשיו הם לפתע הופכים לאבירי המשא מתן?
לפני ארבעים שנה, דבר כזה אולי היה עובד - אז היה קל יותר להגיד דבר אחד בעברית והיפוכו באנגלית. אבל בשנת 2015 הרושם שהדברים משאירים על העולם הוא של צביעות, כאילו ממשלת ישראל אומרת דבר אחד לעולם, ודבר אחר לאזרחיה. במקום להזיק לפלסטינים, הטיעון הישראלי הזה דווקא מחזק את התמיכה הבינלאומית בקמפיין החד-צדדי שלהם, שממשיך לקצור הישגים סמליים.
אובמה עדיין מחכה לתשובת אבו מאזן בנוגע למתווה השלום
למטבע הזה יש גם צד שני. בפעם האחרונה שהתנהל משא ומתן, בהובלתו של קרי, ההתנהלות של אבו מאזן הייתה לא פחות בעייתית מזו של נתניהו. במרץ 2014 הנשיא אובמה הציג ליו"ר הרשות את "מסמך המסגרת" שגיבש הצוות האמריקני, אשר כלל מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 1967, בירה פלסטינית בשטח ירושלים, חזרה סמלית של פליטים לשטח ישראל ועוד.
האמריקנים העריכו שיצליחו לקבל את הסכמתו של נתניהו למסמך הזה, עם כמה "הסתייגויות" בעל פה, וביקשו מאבו מאזן להתחייב אליו. אובמה הפציר במנהיג הפלסטיני "לא להתעכב על כל סעיף וסעיף, אלא להסתכל על התמונה הגדולה - הכיבוש יסתיים, תהיה לכם מדינה". אלא שאבו מאזן לא רק שלא השיב בחיוב להצעה של אובמה - הוא לא השיב בכלל. מאז ועד היום, הנשיא האמריקני לא קיבל ממנו תשובה לתכנית השלום הזו.
נתניהו יכול היה, בשלב הזה, לאמץ את המסמך האמריקני ובכך להטיל על יו"ר הרשות הפלסטינית "מצור מדיני" - לתקוף אותו על כך שישראל הסכימה לוויתורים קשים למען השלום, ואילו הפלסטינים סירבו. אבל הוא לא נהג כך. הוא עשה את ההפך הגמור: בשנה וחצי שחלפו מאז שהסתיימו המגעים של קרי, נתניהו הלך ימינה וימינה. כאשר התפרסמו גילויים על הוויתורים שהוא כן הסכים להם במהלך השיחות עם קרי, במקום להודות בכך, הוא הכחיש בתוקף וטען שמדובר במזימה להפיל את שלטונו. זה אמנם חיזק אותו פוליטית, אבל המחיר היה חיזוק הטיעון הפלסטיני ברמה הבינלאומית שנתניהו, ולא אבו מאזן, הוא סרבן השלום הבעייתי.
כל זה מוביל למצב הנוכחי, שבו הפלסטינים מנהלים קמפיין חד-צדדי ברחבי העולם, ולמרות שהישגיהם בינתיים בעיקר סמליים, הם הולכים ומתרבים. משא ומתן, כאמור, לא נמצא על הפרק, וגם אם היה מתקיים, לא בטוח שהיה גורם יותר תועלת מנזק. אבל ממשלת ישראל נותרת באותה עמדה של הצד המותקף, המתגונן, הלא-יוזם, שאל מול הקמפיין החד-צדדי של הפלסטינים, מסתפק במילול בלתי-אמין על "חזרה למשא ומתן".
נשאלת השאלה, האם יש לממשלה בכלל אפשרות לפעול אחרת? בחודש שעבר, במהלך ביקורו בוושינגטון, נתניהו נשאל באירוע שערך באחד ממכוני המחקר בעיר, מה דעתו על צעדים חד-צדדיים של ישראל כתחליף למשא ומתן. תשובתו הייתה "ייתכן שזה אפשרי, בכפוף לתנאי הביטחון של ישראל". כלומר, שהדלת פתוחה.
אלא שיממה לאחר מכן, אחרי מתקפה פוליטית של מתחריו מימין, במיוחד נפתלי בנט, נתניהו מיהר לתקן ולהבהיר את דבריו. ראש הממשלה הבהיר פעם נוספת שלעולם לא יפנה אף התנחלות, ולהכריז שהתכוון אך ורק ל"צעדים שיחזקו את הביטחון".
במערכת הפוליטית כבר מדברים על מהלכים חד-צדדיים
אם נתניהו בכל זאת היה רציני כשמלמל שהוא מוכן לשקול צעדים חד-צדדיים כלשהם, כדאי לו לעיין בשתי תכניות מדיניות שהוצגו בשבועות האחרונים, המבוססות על צעדים חד-צדדיים של ישראל. אחת מימין, אחת משמאל. שתיהן רחוקות מלהיות מושלמות, ומעלות סימני שאלה לא פשוטים.
יש ביניהן לא מעט דמיון, בין השאר בכך ששתיהן לא כוללות - לפחות כרגע - פינוי של התנחלויות מהגדה המערבית. שתיהן מבוססות על הכרה בכך שבמוקדם או במאוחר, תקום לצד ישראל מדינה פלסטינית, והוויכוח כעת הוא רק על האופן בו המדינה הזו תקום, העיתוי, הגבולות והסדרי הביטחון - לא על עצם השאלה אם הדבר יקרה או לא.
התכנית הימנית יותר היא זו שהציג יועז הנדל, מי ששימש בעבר כדוברו של נתניהו, או בתואר הרשמי - ראש מטה ההסברה הלאומי - אותו תפקיד שנתניהו קיווה לאחרונה למנות אליו את רן ברץ. הנדל מדבר על תכנית ישראלית חד-צדדית כבר זמן רב, אבל לאחרונה הוא הוציא ספר חדש, "בארץ לא זרועה - מסע ישראלי", שבמסגרתו הוא מציג את התכנית בכתב, בצורה מסודרת.
הנדל נתן לתכנית שלו את הכותרת "תכנית ההפרדה הלאומית". היעד המרכזי שלו הוא מניעת היווצרותה של מדינה דו-לאומית, שתהיה לא יהודית וכנראה גם לא דמוקרטית. הוא מציע כמה צעדים חד-צדדיים של ישראל כדי למנוע את המצב הזה. הראשון שבהם - סיפוח הדרגתי של גושי ההתיישבות הגדולים בגדה המערבית, למדינת ישראל.
את הסיפוח הוא מציע להתחיל מגוש עציון, ולא סתם - את האזור הזה גם הפלסטינים כבר הסכימו בעבר, במסגרת סבבי המשא ומתן השונים, שישראל תספח בהסכם עתידי, תמורת חילופי שטחים ביחס של 1:1 - מרכיב שלא מופיע בתכנית של הנדל. בהמשך, הוא מציע לספח גם את בקעת הירדן, בעיקר על בסיס הטיעון הביטחוני על חשיבות האזור.
הנדל: "מצדי שהפלסטינים יכריזו על שטחיהם כאימפריה"
במקביל לצעדים הללו, הנדל מציע להכריז על הרשות הפלסטינית כמדינה מפורזת בגבולות זמניים. זה בעצם צירוף מדיני יפה יותר ל"אוטונומיה פלוס" שהימין הציע בעבר, לפני שנתניהו נשא את נאום בר אילן. הרשות הפלסטינית שולטת כיום על כ-40% משטחי הגדה המערבית, כלומר שטחי A ו-B. הנדל סבור שצריך לאפשר לפלסטינים להכריז על השטח הזה כמדינה, "מצדי אפילו שיכריזו שהם אימפריה". כמו כן, הוא מציע להוציא מגבולותיה המוניציפליים של ירושלים שכונות פלסטיניות שנמצאות מחוץ לגדר ההפרדה.
הנדל לא כותב זאת מפורשות, אבל בפועל, המשמעות של צעד כזה היא להכיר בכך שהשכונות הללו יהיו תחת שלטון פלסטיני, ובכך תתממש, כביכול, השאיפה הפלסטינית ל"בירה בירושלים" - אבל זה יקרה בשוליים של השוליים של העיר, הרחק מהעיר העתיקה והמקומות הקדושים, שיישארו בשליטה מלאה של ישראל.
התכנית של הנדל אמורה ליצור, לאחר זמן, מצב שבו 40% משטחי הגדה המערבית נמצאים בשליטה פלסטינית, וכ-22% - הגושים ובקעת הירדן, תחת שליטה ישראלית. יש לציין כי ההגדרה שלו ל'גושים' היא רחבה מאוד ולעולם לא תהיה מקובלת על הקהילה הבינלאומית.
את שאר השטח, 38% מהגדה המערבית, הנדל מציע להגדיר כ"אזור במחלוקת", שגורלו יוכרע בעתיד במשא ומתן מסודר בין שני הצדדים. עד אז, הפלסטינים בשטח זה ייחשבו לאזרחי פלסטין ויצביעו בבחירות, אם ייערכו שם כאלה, והמתנחלים בשטח זה (כמאה אלף איש, א"ת) יישארו אזרחי ישראל. השליטה הביטחונית בשטח תהיה של צה"ל.
כך מתאר הנדל את היתרונות של תכניתו: "תהליך כזה יעניק לפלסטינים הזדמנות נוספת לבנות חברה חופשית ללא הפרעה ישראלית. תוכנית אלון מצומצמת. מאחר שהנחת המוצא היא שאין פתרון לסכסוך ואין מענה לסוגיות הפליטים וירושלים, הרשות הפלסטינית לא תיאלץ להכיר בישראל. אם הפלסטינים יצליחו לפרוח ולשגשג בגבולות הזמניים, יהיה ניתן לקיים משא ומתן על הסדר קבע. אם לא, המדינה המפורזת הזו תתמוטט במהירות".
"היתרון של תוכנית ההפרדה הלאומית הוא בהיותה יוזמה ישראלית שמקדמת את שני הצדדים בצעדים קטנים, ללא הסכמי שלום גדולים שאינם בני השגה", ממשיך הנדל. "ישראל משיגה הפרדה כלכלית ומדינית, לא ביטחונית. הסכסוך מצטמצם, גושי ההתיישבות והבקעה מתחזקים, ונמנעת הקמתה של מדינה דו-לאומית. ההימור הישראלי בתוכנית כזו הוא נמוך. אין גבול שדרכו אפשר להבריח אמצעי לחימה במקרה של השתלטות חמאס. אין פינוי יישובים שהופך את התוכנית לבלתי-הפיכה, ואם הטרור יימשך - ישראל תהיה רשאית לפעול".
המרכיב הראשון בתכנית של הנדל - סיפוח גושי ההתיישבות ובקעת הירדן באופן חד צדדי - יכול בקלות למוטט לחלוטין את המרכיב השני, שהוא הכרה בינלאומית ברשות הפלסטינית כ"מדינה בגבולות זמניים", באופן שיסכל את איום המדינה הדו-לאומית.
הסיכוי שהקהילה הבינלאומית תסכים לקבל סיפוח ישראלי נרחב בגדה המערבית, הוא קלוש. על כך משיב הנדל שהתכנית שלו כוללת סיפוח הדרגתי של השטח - לא הכל בבת אחת - ושגם אם תהיה ביקורת ומחאה בעולם, "לפחות יהיה ברור לנו, לישראלים, על מה אנחנו מתווכחים ונלחמים מול העולם. כיום אין לישראל באמת תכנית פעולה. אנחנו בעד שתי מדינות, אבל לא אומרים איך זה אמור להיראות, וזה מאפשר לעולם להדגיש ולהתעקש על גבולות 1967. התכנית שלי מציעה מפה שישראל תשרטט בעצמה. זה יאפשר לנו לנהל את הוויכוח הלא פשוט מול העולם מעמדה חזקה ונוחה יותר".
מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, מי שהציג לאחרונה תכנית חד-צדדית הוא ח"כ עמר בר-לב (המחנה הציוני), שנתן לתכניתו את הכותרת "היפרדות". בר-לב, כמו הנדל, לא מדבר בשלב הזה על פינוי התנחלויות.
בר-לב מדבר על כמה צעדים. הראשון - הפסקה מוחלטת של הבנייה מחוץ לגושי ההתיישבות. ההגדרה שלו לגושים פחות מקיפה מזו של הנדל - הוא לא מחשיב למשל את חברון ובית-אל בקטגוריה הזו. השני: העברת חוק פינוי-פיצוי למתנחלים החיים מחוץ לגושים. בר-לב מסתמך על סקרים שלפיהם כ-30% מהתושבים באזורים הללו יהיו מוכנים להתפנות מבתיהם תמורת פיצוי כספי, באופן מיידי.
הצעד השלישי הוא הרחבה של שטחי B, אותם אזורים בגדה המערבית המצויים תחת שליטה ביטחונית ישראלית ושליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית. הרעיון הוא להרחיב את הרצף הטריטוריאלי והאפשרויות הכלכליות של הפלסטינים - שיוכלו להקים שטחי תעשייה ומסחר בשטחים שיועברו לשליטתם האזרחית - מבלי לקחת סיכון ביטחוני, שכן השליטה באזור תישאר של צה"ל. את הרעיון הזה בדיוק ניסה לקדם שר החוץ קרי בביקורו האחרון בישראל וברשות הפלסטינית, אולם ראש הממשלה נתניהו סרב לכך.
כמו התכנית של הנדל, גם התכנית של בר-לב מעלה סימני שאלה רבים. למשל, את הפיצוי למתנחלים שיעזבו את בתיהם מחוץ לגושי ההתיישבות, הוא מתאר בנוסח הבא - "גובה הפיצוי יהיה 400% ממחיר הבית. מימון הרכישה יהיה 50% מתקציב המדינה ו-50% כהלוואה מהבנק העולמי". לא ברור אם מדינת ישראל באמת מסוגלת לממן כזה דבר בעת הנוכחית, ואם מישהו בעולם בוודאי גוף מורכב ומסועף כמו הבנק העולמי יהיה מוכן להשקיע בכך כעת מאות מיליוני דולרים, וכל זאת במסגרת תכנית חד-צדדית, ללא הסכמת הפלסטינים, שאין סביבה את הזיקוקין וההילה של הסכם שלום היסטורי.
אלא שלמרות ה"חורים" וסימני השאלה של שתי התכניות, שתיהן לפחות מתחילות את ההתמודדות של ישראל עם האתגר הכפול שהפלסטינים מציגים לה בשנה וחצי שחלפו מאז קריסת התהליך של קרי: מצד אחד, פעילות חד-צדדית מוצלחת בזירה הבינלאומית, ומצד שני, איום בפירוק הרשות הפלסטינית וכפיית מציאות של מדינה דו-לאומית על ישראל.
ראש הממשלה נתניהו לא צפוי לאמץ בקרוב לא את התכנית של הנדל ובטח לא את זו של בר-לב. הוא אמר, כפי שצוין, שכאשר דיבר בחודש שעבר על צעדים חד-צדדיים, הוא תכוון אך ורק ל"צעדים שיחזקו את הביטחון". אבל מהם בדיוק הצעדים הללו? לשאלה הזו בינתיים, הוא לא מציג תשובות.
לפניות לכתב אמיר תיבון: amir.tibon@walla.co.il