הקשר בין מתווה הגז וההסכם המתגבש עם טורקיה אינו מקרי בהחלט

(נתניהו חותם על מתווה הגז, אתמול)

כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו חתם אתמול (חמישי) בשעות הצהריים על הפעלת סעיף 52 לחוק הממונה על ההגבלים העסקיים, שיאפשר לו להעביר סופית את מתווה הגז, הוא כבר ידע על תוצאות הפגישה שהתקיימה יממה קודם לכן בשווייץ בין נציגים בכירים של טורקיה וישראל. אישורו הסופי של המתווה ופריצת הדרך במגעים לפיוס עם טורקיה הם שני אירועים שהתרחשו בתום תהליך ארוך, ממושך ומסורבל, אבל הצמידות שלהם זה לזה אינה מקרית.

האפשרות לייצא גז טבעי מישראל לטורקיה, שכלכלתה רעבה למקורות אנרגיה זמינים ואמינים, מהווה זרז לפיוס בין המדינות זה זמן רב. כבר יותר משנה שאנחנו שומעים, אחת לחודשיים-שלושה, שהמגעים בין המדינות מתקדמים וקרובים להשלמה. המוטיבציה הטורקית הגבוהה מלכתחילה, גברה מאוד בשבועות האחרונים על רקע המשבר ביחסיה עם רוסיה. הפלת מטוס הקרב הרוסי בגבול סוריה הצטרפה למחלוקת הכללית והקשה בין שתי המדינות לגבי גורלו של משטר אסד, וגרמה לרוסיה, על פי דיווחים בתקשורת הטורקית, להקפיא את המגעים על הקמת צינור גז תת-ימי בין המדינות. במצב הזה, הגז הישראלי הפך לפתע לאטרקטיבי במיוחד עבור הטורקים.

בתדרוכים שהפיצו אמש גורמים רשמיים בישראל על ההסכם המתגבש מול טורקיה, קיבל נושא הגז מקום של כבוד ."בקרוב יחלו דיונים להנחת צינור גז מישראל לטורקיה ומכירת הגז", הסביר בכיר ישראלי. זאת, בנוסף להסכמות על פיצוי משפחות הרוגי המרמרה בהיקף של עשרות מיליוני שקלים, חסימת האפשרות לתביעות נגד ישראל ונגד חיילי צה"ל על אותה תקרית, והפסקת פעילותו של בכיר החמאס סלאח ערורי משטח טורקיה.

אלא שנושא אחד לא הוזכר בתדרוכים – רצועת עזה. בלשכת ראש הממשלה לא השיבו לשאלת וואלה! NEWS בנוגע להגעה להסכמות בנושא רגיש זה, שנשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן הציג בשנה האחרונה פעם אחר פעם כמרכיב בסיסי בהסכם פיוס מלא בין המדינות. הנשיא הטורקי דרש מישראל להסיר את המצור שלדבריו היא מטילה על עזה, ולאפשר לשלטון חמאס חופש פעולה כלכלי נרחב יותר. יהיה מעניין לראות בימים הקרובים אם וכיצד יצליחו טורקיה וישראל להתגבר על המהמורה האחרונה הזו. בהיעדר ויתור משמעותי של אחד הצדדים בנושא זה, הסכם הפיוס המתגבש עדיין יכול לקרוס, למרות האינטרס החזק של שני הצדדים בתחום הגז.

אם יתברר שנתניהו הסכים להתפשר בנושא, למשל, לקדם את חזון ה"נמל הצף" שיוקם אי שם בים התיכון וישמש את עזה, או לחלופין, להגדיל משמעותית את קצב הכנסת הסחורות לרצועה דרך נמל אשדוד, מי שצפוי לארוב לו בפינה הוא שר החוץ לשעבר, אביגדור ליברמן, שהתנגד לצעדים ברוח זו במהלך "צוק איתן".

ליברמן כבר עלה להתקפה בימים האחרונים בנושא הטורקי, בעת שהרמזים לפיוס מול ארדואן הלכו והתרבו. הוא הזהיר שמדובר בטעות, ושטורקיה היא כיום מדינה מבודדת ושנואה במרחב המזרח-תיכוני, שאין לישראל לשיטתו שום סיבה להתקרב אליה. כל מידע על פשרה, ולו קטנה, בסוגיית רצועת עזה, צפוי להפוך נושא למתקפה חריפה עוד יותר של יו"ר ישראל ביתנו.

העובדה שנושא עזה עדיין לא נפתר סופית, ותלוי באישור של שני המנהיגים, גורמת לישראל לא לפסול אופציות אחרות בתחום הגז, למרות הרצון העז להתקדם עם טורקיה. לכן, במקביל למגעים שהתקיימו השבוע מול הטורקים, נמשכו גם מגעים עם שותפות פוטנציאליות אחרות. מעניין במיוחד בהקשר הזה היה הביקור המשותף שקיימו בישראל מנכ"לי משרדי החוץ של יוון וקפריסין, שנפגשו השבוע עם מקבילם הישראלי, דורי גולד, במשרד החוץ בירושלים.

הפגישה הוקדשה בעיקר להכנות לקראת פסגה משולשת, ראשונה מסוגה, שתיערך בחודש הבא בקפריסין בין ראש הממשלה נתניהו, מקבילו היווני אלכסיס ציפראס, שביקר בישראל בחודש שעבר, ונשיא קפריסין ניקוס אנסטסיאדיס, שביקר אף הוא בישראל במהלך הקיץ. הפסגה תתמקד באפשרויות לשיתופי פעולה בתחום הגז הטבעי, שכבר נידונו ארוכות בשנים האחרונות בין שלוש הממשלות, כמו גם בין חברות הגז הגדולות בכל מדינה. בין השאר, נשקלה האפשרות להקים צינור תת-ימי מישראל לקפריסין, ולהפוך את האי הים-תיכוני לתחנת מעבר שתוביל את הגז הישראלי לאירופה – דרך ה"שותפה הבכירה" של קפריסין, יוון.

היוונים והקפריסאים לוטשים עיניים לגז הישראלי לא פחות מהטורקים, והם עשויים להביא לשולחן שותפה נוספת – מצרים. בשנה האחרונה התקיימו שתי פסגות משולשות בין יוון, קפריסין ומצרים, במתכונת דומה לפסגה שתתקיים בתחילת 2016 עם ישראל. האפשרות לייצא גז מישראל למצרים אמנם נתקלה לאחרונה במכשול רציני לאחר שהממשלה המצרית הודיעה על הקפאת כל המגעים בנושא עם ישראל, אך בירושלים מקווים שמדובר במכשול זמני בלבד. "עסקת האסירים" שביצעו המדינות בשבוע שעבר, במסגרתה שוחרר האזרח הישראלי עודה תראבין, מחזקת את הרושם שהיחסים בין ההנהגה בשתי המדינות עודם קרובים, מה שאומר שהדלת לפחות לא נטרקה לחלוטין.

הברית המשולשת בין יוון, קפריסין ומצרים נולדה בין השאר מתוך האיבה המשותפת של שלוש המדינות הללו לטורקיה. עבור יוון וקפריסין מדובר ביריבות בת עשרות שנים, שנקודת המתח העיקרית שלה היא הכיבוש הטורקי בצפון קפריסין. עבור מצרים, הסיבה האקטואלית והחשובה ביותר ליריבות היא התנגדותו העיקשת של ארדואן לשלטון הצבא במצרים, ותמיכתו באחים המוסלמים שאותם הדיח הגנרל עבד אל-פתאח א-סיסי בקיץ 2013. האיבה המשותפת לארדואן שימשה בשנה האחרונה כ"דבק" עבור שלוש המדינות הים-תיכוניות, והיא סייעה גם ליחסים של כל אחת מהן בנפרד עם ישראל, שמצאה את עצמה במתיחות מתמשכת עם טורקיה מאז 2010.

השאלה הגדולה כעת היא איך ישפיע פיוס ישראלי-טורקי, בהנחה שאכן יושלם, על המגעים מול המדינות האלה. החלטה ישראלית על הקמת צינור גז עם טורקיה לא בהכרח פוסלת את האפשרויות האחרות שנידונו בשנים האחרונות מול קפריסין, יוון ומצרים, אבל היא בהחלט עשויה לשמש עילה לעיכוב, דחייה או צמצום של פרויקטים מסוג זה. ישראל הצליחה לרקוד על כל החתונות בשנה האחרונה, ולשדר לכל הצדדים שהיא מעוניינת בשיתוף פעולה איתם, אבל לא פוסלת אופציות אחרות. כעת, אחרי שמתווה הגז אושר, יצטרכו להתקבל ההחלטות, שלא בטוח שכל השותפים הפוטנציאליים יאהבו.

חשוב לזכור שהצידוק העיקרי של נתניהו להפעלת סעיף 52 - הסעיף המאפשר לעקוף את ההתנגדות של הממונה על ההגבלים העיסקיים למתווה הגז, היא שלאישור המתווה יש חשיבות אסטרטגית בתחום הביטחוני-מדיני. הבכיר הביטחוני היחיד שנתן גיבוי פומבי להפעלת הסעיף היה יועצו של נתניהו לביטחון לאומי, יוסי כהן, שאותו החליט נתניהו למנות לראש המוסד.

כעת, כאשר המתווה הוא בגדר עובדה מוגמרת, חובת ההוכחה מוטלת על נתניהו. בין אם מדובר בפיוס עם טורקיה, התקרבות נוספת לציר יוון-קפריסין, או חיזוק משמעותי ליחסים הקרובים גם כך עם מצרים של א-סיסי, ראש הממשלה יצטרך להוכיח שהמתווה שהוא דחף אליו בכל הכוח אכן משרת אינטרסים אסטרטגיים של מדינת ישראל, ולא רק של חברות הגז.

אגב, חשוב להזכיר שלא רק שכנותיה של ישראל הביעו עניין בשיתופי פעולה בנושא הגז הטבעי. ההצעה הכי לא שגרתית הגיעה מליטא - מדינה שהפכה בשנה האחרונה לאחת מבנות הברית הטובות ביותר של ישראל באירופה. הליטאים רכשו לפני מספר שנים ספינה להנזלת גז טבעי, שמסוגלת לאסוף גז מהים, ולהפכו לשמיש תוך כדי ההפלגה כך שהוא מגיע לנמל היעד מוכן להזרמה לשוק. האפשרות להשתמש בספינה זו כדי להעביר גז מישראל לאירופה עלה לדיון במהלך ביקורה של נשיאת ליטא בישראל באוקטובר.

היה שלב שבו אפילו אוסטרליה הרחוקה הייתה שותפה פוטנציאלית בתחום הגז, על רקע המגעים שהתקיימו בין חברת האנרגיה האוסטרלית "וודסייד" לבין חברות הגז הישראליות. אלא שהאופציה האוסטרלית ירדה מהפרק לאחר ש"וודסייד" החליטה לוותר על הגז הישראלי, לא מעט בגלל הסחבת באישור מתווה הגז.

השבוע ביקר בישראל שר התעשייה, המדע והיזמות האוסטרלי, כריסטופר פיין. לא כל שר של מדינה זרה המבקר בישראל זוכה לפגישה אישית של 45 דקות עם ראש הממשלה, אבל זה מה שקיבל פיין. בשיחה עם וואלה! NEWS הוא סיפר כי הוא ונתניהו לא שוחחו כלל על נושא הגז. לפחות כרגע, זה לא נמצא על הפרק.

הסיבה שבגללה השר האוסטרלי הגיע השבוע לביקור של שלושה ימים בתל-אביב, ירושלים ורמאללה היא החלטתה של ממשלת אוסטרליה לפתוח בישראל חממת סטארט-אפים חדשה. אוסטרליה מתכוונת לפתוח מספר חממות כאלה ברחבי העולם בשנה הקרובה - הראשונה נפתחה בעמק הסיליקון בקליפורניה, והשנייה תוקם בתל אביב. בהמשך יוקמו חממות גם בכמה ערים מרכזיות במזרח אסיה.

הבחירה בתל אביב, הסביר פיין, התקבלה בדרגים הגבוהים ביותר של הממשלה האוסטרלית. "אנחנו חושבים שישראל היא מדינה שיש לנו הרבה מה ללמוד ממנה בתחום היזמות והחדשנות, ולכן החלטנו להקים כאן את החממה השנייה שלנו, מיד אחרי שזו שתפעל בעמק הסיליקון", אמר. אלה דברים מנומסים שכל אורח ישמח להגיד לתקשורת הישראלית, אבל פיין אמר אותם דווקא בריאיון לתחנת הרדיו הגדולה באוסטרליה, בתום אירוע שערכה לכבודו לשכת המסחר ישראל-אוסטרליה. הוא סיפר כי הביקור הראשון שלו בישראל היה לפני כשני עשורים, כאשר כיהן כחבר פרלמנט. הוא היה אז בן 26, ונלקח לפגישה עם שמעון פרס, שהתקשה להאמין ש"הבחור הצעיר הזה הוא באמת חבר הפרלמנט ולא העוזר שלו".

במקביל לשר האוסטרלי, ביקרו בארץ השבוע גם נציגים של "הקוורטט" - אותה יישות מדינית נשכחת המורכבת מארצות הברית, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם, שבאיזשהו שלב לפני עשור הייתה אמורה להביא להסכם שלום ישראלי-פלסטיני. את ארצות הברית ייצג בביקור השליח המיוחד לתהליך השלום, פרנק לוונסטיין, אחד האנשים הקרובים ביותר לשר החוץ האמריקני, ג'ון קרי. בניגוד לשר האוסטרלי, נציגי הקוורטט לא זכו לפגישה עם ראש הממשלה, ונאלצו להסתפק בשיחה עם מנכ"ל משרד החוץ, דורי גולד.

אפשר להבין מדוע הוחלט שכך יתנהלו הדברים: עם האורח מאוסטרליה, יש סיכוי ממשי להתקדם בדברים שנמצאים על סדר היום, כגון יזמות ופיתוחים טכנולוגיים. עם האורחים מהקוורטט לעומת זאת, אין באמת על מה לדבר. הרי אין תהליך מדיני וגם לא יהיה בזמן הקרוב. האירופים עסוקים בתכנון הצעדים הבאים שלהם נגד ההתנחלויות, האמריקנים התייאשו לחלוטין מנתניהו, והאו"ם יהפוך לזירה רלוונטית רק כאשר ממשל אובמה יקבל החלטה לגבי הטלת וטו על הצעה להקמת מדינה פלסטינית במועצת הביטחון. ברקע, כמובן, נמשך גל הטרור שהחל בספטמבר. למרות שבמערכת הביטחון יש בכירים הסבורים שתהליך מדיני יכול לסייע להרגעת המצב, סביר להניח שגם בחודשים הקרובים, נשמע יותר על סייבר ופחות על אבו מאזן.

זה נראה כאילו היה מזמן, אבל רק בתחילת השבוע, הכותרת המרכזית בישראל עוד הייתה השתתפותו של נשיא המדינה, רובי ריבלין, בכנס "הארץ" בניו יורק, שבמסגרתו דיבר באחד הפאנלים גם נציג של ארגון "שוברים שתיקה". ההחלטה של ריבלין להגיע לכנס, למרות קריאות מימין לבטל את השתתפותו, יצרה גל של תגובות שליליות – חלקן אכזבה לגיטימית, חלקן מתקפה אישית, וחלקן הסתה לכל דבר.

בתוך השיח הער בנושא, חמקה מתשומת הלב העובדה שריבלין לא היה הנציג הרשמי היחיד של ישראל באותו כנס. הופיע שם גם הדיפלומט השני הכי בכיר של ישראל, איש משרד החוץ ג'רמי יששכרוף, שדיבר בפאנל על איראן ודאעש. יששכרוף, חשוב להגיד, כפוף לשר החוץ - בנימין נתניהו. הבוס הישיר שלו הוא מנכ"ל משרד החוץ, דורי גולד, אחד האנשים הכי מקורבים לראש הממשלה. כלומר, אם נתניהו וגולד לא היו רוצים שיששכרוף יגיע לכנס שבו מדבר גם נציג "שוברים שתיקה", הם היו יכולים בקלות להגיד לו לבטל.

האמת היא שאין שום דבר פסול בכך שיששכרוף דיבר בכנס של "הארץ", וטוב שהבוסים שלו אפשרו לו להיות שם. הוא ייצג את עמדת ממשלת ישראל, הסביר את החששות הביטחוניים שנוצרו עקב המציאות באזור, ועשה זאת במקצועיות מול קהל שחלקו לא הסכים איתו. העניין הוא, שזה בדיוק מה שעשה גם ריבלין, שניצל את בימת הכנס כדי להצדיע לחיילי צה"ל, לומר בקול ברור שלדעתו צה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם, ולהפגין את המחויבות של ישראל להגן על חייליה נגד האשמות שווא.

משום מה, ההשתתפות של ריבלין יצרה גלי זעם אדירים, אבל אף אחד לא בא בטענות לשר החוץ על כך שנציג בכיר שלו הופיע באותו כנס בדיוק. אפשר רק לדמיין איך היו נראות התגובות אם שר החוץ שהיה מאפשר לזה לקרות, לא היה בנימין נתניהו, אלא יצחק הרצוג.