הגיע הזמן להפנים: הסתה פוליטית היא חלק אינטגרלי מהתרבות הישראלית. מדובר בפעולה כה מתגמלת, כשלעתים קשה להבין מדוע אינה מתרחשת בתדירות גבוהה יותר. הדינמיקה היא בערך כזו: אחוז ניכר מהציבור הישראלי, בעודו מרוט עצבים מעימות ביטחוני בלתי פוסק, מהווה קרקע בשלה לקליטת מסרים שמסיטים את האש והתסכול לכיוון גורם פנים-ישראלי, בין אם מדובר בשמאלנים ציוניים, בפוסט ציוניים או אפילו בימנים קיצוניים כמו רובי ריבלין (ואל תתבלבלו: דעותיו המדיניות של נשיא המדינה ממקמות אותו ממש בקצה הימני של הסקאלה, גם אם אינו מגלה משום מה אהדה לטרור יהודי). במציאות נטולת תקווה, וכשהשלטון נתפס כמי שפועל למען ביטחון המדינה ואזרחיה (כך הוא מספר, אז למה להתווכח), אך טבעי שמחפשים אשמים ואחראים אחרים - אף אם השפעתם על המציאות בישראל זניחה ושולית.
לכאורה, אפשר לצפות מפוליטיקאי, או לחילופין מכלי תקשורת, שיגלה אחריות ויעסוק בסוגיות משמעותיות יותר מפעילותם החתרנית לכאורה של כמה עשרות אזרחים: אוזלת היד בהתמודדות עם שגרת הפיגועים, מתווה הגז, מספר העניים ההולך וגדל, ואפילו המצב הבלתי נסבל בסניפי הדואר. מצד אחר, אפשר לצפות באותה מידה שהפוליטיקאי המדובר יתרום את כל הונו לנזקקים ויעבור להתגורר ברחוב. זו ציפיה לא ריאלית. הסוגיות שהוזכרו מורכבות, ועיסוק בהן יקשה על הפוליטיקאי לצבור אהדה ועל כלי התקשורת לצבור לייקים והקלקות.
ישנה גם אפשרות אחרת: שהסוגיות הללו פשוט לא מזיזות לפוליטיקאי או לכלי התקשורת. החיים אינם רק קונספירציה מתמשכת. ייתכן שהפוליטיקאי או הבעלים והעיתונאים של כלי התקשורת באמת מאמינים ששיתוף הפעולה בין שוברים שתיקה לגורמים זרים, הצגת דגל ישראל בכנס הארץ או ההתנהלות הלא פטריוטיות לכאורה של הנשיא ריבלין הם הנושאים החשובים באמת, ללא כל ציניות. אחרי הכל, גם מקבלי ההחלטות הם אזרחים מרוטי עצבים. התוצאה הבלתי נמנעת היא הסרטונים, הכותרות והסטטוסים הדוחים בשבוע האחרון, שהפכו את שאלת נאמנותם של כמה אזרחים ישראלים לזו שעליה יקום ויפול עתידה של המדינה.
עוד בעמוד הדעות של וואלה! NEWS:
ערוץ 20: לא ממלכתי, בטח לא שערורייתי
הזדמנות לשינוי: ממשלת הימין בארגנטינה קורצת לישראל
אסופת הצרות של חמאס בעזה: מחלוקת בצמרת בנוגע לקשר עם דאעש
שונאים פה שמאלנים, תתמודדו עם זה
הנקודה המוזרה באמת בגלי ההסתה התקופתיים היא שאינם מתרחשים בתדירות גבוהה יותר. ההסתה, שהייתה חזק באופנה בתקופה שלפני רצח רבין, חזרה למודה ככל שהתפוגגה התקווה לשינוי המצב המדיני העגום, כלומר מאז תחילת האינתיפאדה השנייה וביתר שאת מאז מלחמת לבנון השנייה, שהיוותה נקודת שבר תודעתית בקרב ישראלים רבים.
המציאות של עימותי גבולות תדירים, מלחמה בכל קיץ ותחושה של מחנק וחוסר סיכוי לשינוי הולידה ארגונים כ"אם תרצו" ו"ישראל שלי" (שמקימיו, נפתלי בנט ואיילת שקד, הם שרים בממשלה) שכל תכליתם היא חיפוש גיס חמישי והצבעה על בוגדים פוטנציאליים, בדרך כלל בעזרתו ובניצוחו של פרסומאי חלקלק ופיקח בדמותו של משה קלוגהפט. במקביל לבית היהודי, שנכבשה על ידי מורשת בנט, שקד וקלוגהפט, הקיא הליכוד כוחות ליברליים והפך למפלגה של מירי רגב, שנלחמת מלחמת חורמה בתיאטראות ערביים קיקיוניים.
גם התקשורת, שנלחמת על חייה, גילתה בשנים אלו שהעיסוק בשמאלנים מסריחים משתלם במיוחד, אף אם הוא מתקיים בכסות של דו שיח מתחסד שבו מחטיף שרון גל כלשהו מהלומות מילוליות לתל אביבי ממושקף כלשהו. לכן, ההסתה לא הולכת לשום מקום. תנועה פוליטית כל כך מצליחה לא מפרקים בהתנדבות. ביזנס כה מניב לא סוגרים.
אלא שההסתה היא לא נוק אאוט לשמאל, אלא רק ניצחון בנקודות. למרבה האירוניה, את המכה המכרעת מספק השמאל בעצמו. התגובות המתקרבנות, הזעקות על "פאשיזם" ו"מקארתיזם", הפניות ליועץ המשפטי, התלונות למשטרה, הדיבורים על המדינה שהלכה פייפן, הסטטוסים ההיסטריים בפייסבוק והציוצים בטוויטר כל אלו משרתים את המטרה של הקלוגהפטים: שמים את השמאל הישראלי בעמדת התגוננות מתמדת, כמי שיש לו בוודאי מה להסתיר.
כמו הצורך להסית, גם הצורך להתגונן נובע מתכונה מאוד אנושית: המסיתים רוצים לצבור פופולריות, המוסתים לא רוצים שישנאו אותם. כולם, בסופו של דבר, רוצים להיות נאהבים. ובכן, האהבה היא פריבילגיה שאין לשמאל בישראל. כן, שונאים כאן שמאלנים. כן, שמאלני זו קללה. עכשיו, אחרי שהפנמנו את זה, כדאי להפסיק להתווכח, להפסיק להעלות סטטוסים עוקצניים, להפסיק להגיע לאולפנים, להפסיק להתבכיין. במקום זה, בואו נדבר על הסוגיות שמאיימות באמת על עתידה של מדינת ישראל. רמז: הן קשורות למדיניותם של האנשים שאשכרה אוחזים בהגה השלטון.