נינוח ולא מודאג: נתניהו יודע שההופעה בוועדת הכלכלה הייתה לפרוטוקול

בנימין נתניהו הגיע אתמול (שלישי) לוועדת הכלכלה של הכנסת, לשימוע על מתווה הגז, כמי שנחוש "לסמן וי" על ההליך החוקי ולהמשיך הלאה. במשך כשעה הוא דיבר על יתרונות המתווה כפי שהוא רואה אותם, והדף באלגנטיות את השאלות הקשות של חברי הוועדה משורות האופוזיציה - לטענתם, בלי לספק תשובות אמיתיות. לצופים מהצד, זה נראה כמו דו-שיח של חירשים: כל צד דבק בטיעוניו ובתסריטי האימים שלו, ואף אחד לא יצא מהדיון פחות משוכנע בצדקתו.

נתניהו יודע שהוא כבר צלח את עיקר ההתנגדות הפוליטית למתווה הגז. אחרי שהצליח להעביר אותו בממשלה ובכנסת, ושכנע את אריה דרעי לעבור ממשרד הכלכלה כדי שאפשר יהיה להפעיל את סעיף 52 (לראשונה בתולדות המדינה), אין באמת כוח כלשהו בישראל שיכול לעצור את המתווה, למעט אולי בית המשפט העליון. זו הסיבה שבדיון אתמול בוועדה, ראש הממשלה נראה נינוח, פיזר בדיחות וחיוכים, והביט באדישות בניירותיו כאשר יו"ר האופוזיציה, ח"כ יצחק הרצוג, תקף בחריפות את המתווה מול המצלמות. תוך כדי מתן מענה לשאלות האופוזיציה, נתניהו הציץ מדי פעם בשעון, לראות כמה זמן עוד נשאר לאירוע.

עוד בנושא
מצרים הורתה להקפיא את השיחות לייבוא גז טבעי מישראל
המחאה הציבורית סביב המתווה לא נפסקת
השר גבאי על מתווה הגז: "נחצו פה גבולות, אנחנו לא המדינה שהיינו"

סביר להניח שראש הממשלה לא יבזבז זמן על צפייה בהופעה של עצמו, כפי שנקלטה במצלמות ערוץ הכנסת. אבל אילו היה עושה זאת, יכול להיות שהדיון היה מזכיר לו במעט את האירועים שהתרחשו בחודשי הקיץ האחרון בקונגרס האמריקני, בדיונים המעמיקים שהתקיימו בוועדות השונות בנושא הסכם הגרעין עם איראן. נכון, ההפרעות הבלתי-פוסקות, הצעקות של חברי הכנסת זה על זה והאיומים של יו"ר הוועדה, איתן כבל, להוציא אותם מהחדר, היו מראות הפוכים לחלוטין מאלה של הדיונים המאופקים והמעונבים בקונגרס. אבל היה גם דימיון גדול, כי בשני המקרים התנהל דיון על נושא גורלי, בלי שבפועל יש לדיון הזה השפעה כלשהי.

נתחיל מהמקרה האמריקני: בקונגרס נערכו שימועים ארוכים כאורך הגלות סביב ההסכם האיראני, בהשתתפות טובי המומחים בעולם, ורובם שודרו בשידור ישיר בטלוויזיה ובאינטרנט. אבל בסופו של דבר, לא היה ולו חבר קונגרס אחד שהשימועים הללו השפיעו על אופן הצבעתו. כל הרפובליקנים, בלי יוצא מן הכלל, התנגדו להסכם, ואילו רוב מוחץ של הדמוקרטים הצביעו בעדו. כל מה שקרה בין לבין היה הצגה מול המצלמות. הצגה מרשימה, מעמיקה, מעניינת ומעוררת מחשבה, אבל נטולת משמעות ממשית.

מתנגדי ההסכם היו משוכנעים באופן בלתי-הפיך בצדקתם. בחודשיים שחלפו בין החתימה על הסכם הגרעין לבין אישורו הסופי בקונגרס, לא חלף יום בלי שהמתנגדים ראו סימן חדש לכמה שההסכם מחורר, מסוכן ולא ישים. הדלפות בנושא זכו לתגובות זועמות מפוליטיקאים וממכוני מחקר, ועוררו דיונים סוערים ברשתות החברתיות. אבל כל השיח הזה התנהל בתוך מעגל סגור של כמה אלפי אנשים, רובם מרוכזים בוושינגטון ובניו יורק. הרוב המכריע של הציבור האמריקני, לא באמת התעניין בסוגיה הרת-הגורל, והעדיף להתמקד בכותרות אחרות - בעיקר אלה שהפיק המועמד הרפובליקני לנשיאות, דונאלד טראמפ.

כאשר בכירי הממשל האמריקני הגיעו להעיד בקונגרס, המתנגדים הרפובליקנים הצליפו בהם ללא רחם, וכלי התקשורת שלקחו עמדה נגד ההסכם - בארה"ב וגם בישראל - חגגו. כל מחוקק רפובליקני שהשתתף בדיון כלשהו בנושא, ניצל את ההזדמנות כדי להסביר עד כמה ההסכם רע ונורא, ועד כמה זה בלתי-ייאמן שהנשיא ברק אובמה הסכים לחתום עליו. עבור הציבור הקטן, שמצא עניין בנושא, ההצהרות הללו היו חשובות, אבל בכך זה הסתכם. היו גם כמה הפגנות זועמות בהשתתפות אלפי אנשים, שהבטיחו לעצור את האסון המתגבש. אבל בסופו של דבר, הדיון הזה בעיקר יצר קרע אדיר ביהדות ארה"ב, ולא הייתה לו השפעה אמיתית מעבר לכך.

מה שקרה אתמול בוועדת הכלכלה, ובכלל מה שקורה סביב מתווה הגז בשבועות האחרונים, מושפע מדינמיקה דומה. ההפגנות נגד מתווה הגז הוציאו אלפים לרחובות, שבוע אחר שבוע, אבל לא התקרבו אפילו למספרים של המחאה החברתית הגדולה בקיץ 2011. כל מילה שנתניהו אמר בדיון, וכל שאלה של חבר כנסת כלשהו כתגובה, צויצו עשרות פעמים בטוויטר. אבל נתניהו התנהג כמי שמשוכנע שאת הציבור הרחב, השאלות המעמיקות והחשובות של חברי האופוזיציה, לא באמת מעסיקות. לכן הוא לא הרגיש צורך להשיב בצורה ממוקדת וטכנית לכל שאלה ושאלה, והתרכז במקום זאת בהצהרות גדולות על ביטחון אנרגטי, שיתוף פעולה אזורי וכלכלה חופשית.

יכול להיות שמתנגדי הסכם הגרעין עם איראן, ונתניהו בראשם, שאלו את כל השאלות הנכונות. אבל אל מול הנחישות של הממשל האמריקני לקדם את ההסכם, לא באמת היה להם סיכוי. הציבור האמריקני לא רצה עוד מלחמה, התעייף מהמזרח התיכון, ובמבט לאחור על הקיץ האחרון, ברור שלא הייתה לו הסבלנות להתעמק בדיון הפנים-וושינגטוני שהתפתח בנושא. באותה מידה, יכול מאוד להיות שמתנגדי מתווה הגז מצלצלים בכל הפעמונים הנכונים ומתריעים מפני הסכנות בצורה מדויקת, אבל ההתנגדות הנחרצת שלהם נתקלת בנחישות הבלתי-מתפשרת של נתניהו מצד אחד, ובעייפות ובלבול בקרב הציבור מצד שני.

לפני שלושה שבועות שוחחתי בוושינגטון עם כמה עוזרים של חברי קונגרס רפובליקנים, בין השאר על כישלון המאבק בהסכם הגרעין. אחד מהם התנבא בהתלהבות ש"אמנם נכשלנו, אבל ההסכם הולך להתפוצץ בקרוב - אין ספק שאחד מהצדדים יפר אותו במוקדם או במאוחר. הוא פשוט יקרוס לתוך עצמו". אתמול, אחרי העדות של נתניהו בוועדת הכלכלה, נשמעו קולות דומים מקרב מתנגדי מתווה הגז, שבעצם אומרים - המאבק לא הצליח לבלום את המתווה, אבל הכישלון שלו יגיע בעצמו, במוקדם או במאוחר. ימים יגידו אם המתנגדים, בשני המאבקים, צדקו לפחות בתחזית הזו.

(עדכון ראשון: 22:00)