לשם שינוי, התרחיש שהעלה אתמול (שבת) שר החוץ של ארצות הברית ג'ון קרי בנאומו ב"פורום סבן", האפשרות שהרשות הפלסטינית תתמוטט, נשמע יותר מסביר. הממשל האמריקני, אשף הטעויות הפטאליות במזרח התיכון, קורא נכונה את פני הדברים באשר לסוגיה הפלסטינית. אפשרות שכזו היא הסיוט של מערכת הביטחון, אולם עבור אנשי "הבית היהודי" וימינה זו פנטזיה מתוקה. היא לא עתידה להתרחש בבת אחת, בקול רעש גדול, אלא כנראה בתהליך הדרגתי וממושך.
המילה "התמוטטות", כפי שאמר קרי, צריך להחליף אולי במונח "התפוררות". ייתכן שבמובנים מסוימים, זה כבר החל. פיגוע הירי ביום חמישי, שבמהלכו איש הביטחון המסכל מאזן עריבה פתח באש לעבר חיילי צה"ל סמוך למחסום חיזמה, מהווה צומת דרכים בסוגיה זו. עריבה נהרג מירי של חיילי צה"ל. הרשות הפלסטינית מצדה, במקום לגנות או לפחות שלא להביע תמיכה במעשה, שלחה בין היתר את סאיב עריקאת, ראש צוות המשא ומתן של אש"ף, לבקר בבית המשפחה. המסר שמשתמע הוא שהרשות ואש"ף תומכים בפעולות מעין אלה. האם ייתכן שהרשות הגיעה לנקודה שבה החליטה שלא להתנגד עוד לפיגועים מתוצרת בית?
לקריאה נוספת:
נתניהו משיב לקרי: "בשביל שיהיה שלום צריך שגם הצד השני ירצה בכך"
"לא יעזור לכם": צפו במתנחל חוסם סיור של "שוברים שתיקה"
חשד לניסיון פיגוע: פלסטינית שלפה סכין ליד מערת המכפלה ונעצרה
לעת עתה, מנגנוני הביטחון הפלסטינים שומרים על משמעת גבוהה יחסית ועל תיאום ביטחוני יוצא דופן עם ישראל. אנשי מתאם פעולות הממשלה בשטחים, אלוף יואב מרדכי, משוחחים כמעט בכל יום עם עמיתיהם הפלסטינים, ולא מעט פגישות ביטחוניות רמות דרג יוצאות לפועל גם בימים קשים אלה. ובכל זאת, ברור לכל המעורבים בזירה הפלסטינית מהצד הישראלי, שיש סימן שאלה גדול סביב משך הזמן שתיאום ביטחוני זה ורמת המשמעת של המנגנונים יכולים להישמר.
תסריט הבלהות של ישראל
איך זה ייראה בדיוק? כנראה כפי שזה קרה ביום חמישי. אולי תקרית בודדת, עם שוטר פלסטיני או שניים, שיחליטו לעשות פיגוע נגד מטרות ישראליות ויפגעו בישראלים רבים. מכאן ברור שגם תבוא תגובת נגד של ישראל. או לחילופין, תגובת אש ישראלית תביא לפגיעה במספר גבוה של פלסטינים. משם תבוא דרישה ברמת השטח של חברי המנגנונים, בעיקר ברמות השכר הנמוכות ביותר, לפעול נגד חיילים ומתנחלים. וכפי שקרה בתחילת האינתיפאדה השנייה, נראה עוד ועוד חיילים ושוטרים פלסטינים מצטרפים להפגנות ולפיגועים.
מכאן ועד החלטה ישראלית להטיל סנקציות על הרשות, שמצדה תעצור את התיאום הביטחוני, הדרך קצרה. ואז גם להפסקת העברת כספי המסים של הרשות, שמשמשים לתשלום המשכורות - דרישה שכבר נשמעת בחוגי הימין בישראל. עוד כמה ימים יחלפו ועוד שוטרים פלסטינים שלא מקבלים משכורות, יחליטו לעשות פיגועים. במקביל גם פקידי הממשלה לא יופיעו לעבודה. וכמובן, מעל כל אלה מרחפת האפשרות שיו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן יודיע בכל נקודת זמן על "החזרת המפתחות" לידי ישראל. אם כיבוש, אז כיבוש עד הסוף.
עוד תרחיש, קצר יותר, עלול להתממש אם אש"ף אכן יחליט על החזרה מההכרה במדינת ישראל. לכך יתלוו סנקציות מצד ישראל, דוגמת הפסקת העברת כספי המסים. גם כאן, הדרך להתרסקות המוחלטת תהיה קצרה.
ומה אז? לא מעט כאוס, נוכחות כבדה של ועדות עממיות נוסח האינתיפאדה הראשונה, חמאס, וכנראה שלא יהיה מנוס אלא לכבוש מחדש את הערים הפלסטיניות ולהחיל עליהן שלטון צבאי. העול הביטחוני על מדינת ישראל יהיה כבד, כמו גם המעמסה הכלכלית. בטווח הארוך יותר, המשמעות היא פרידה מחזון שתי המדינות, או כפי שיגידו זאת בימין: התפכחות. ברוכים הבאים למדינה דו-לאומית.
החובבנות של וושינגטון
קרי השקיע לא מעט בניסיונות לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני. הבעיה שלו היא שהממשל כולו, בראשות הנשיא ברק אובמה, התווה מראשית הדרך מדיניות בעייתית בלשון המעטה, וכך גם בכל סוגיה אחרת במזרח התיכון. חבורת האנשים שאובמה הקיף את עצמו כדי לטפל בסוגיות השונות של המזרח התיכון, כמו בן רודס וסוזן רייס, הוכיחו חובבנות ואולי אפילו נבערות בכל הקשור לטיפול בבעיות האזור.
בהקשר הפלסטיני זה החל בהתמקדות של אובמה, כמעט אובססיבית, בנושא הפסקת הבנייה בהתנחלויות. כשהחליט לרדת מכך, גילה שזה כבר מאוחר מדי. אובמה בעצמו גרם לאבו מאזן שלא להסכים למשא ומתן ללא הקפאת הבנייה בהתנחלויות, דבר שוויתר עליו בתהליך המדיני עם אהוד אולמרט ואריאל שרון.
בסוגיה הפלסטינית קרי עוד התנהל באופן סביר, הגיוני ומלא מוטיבציה, לפחות עד לחודשים האחרונים. אבל מה זה לעומת הטעויות של הבית הלבן בנושאים כמו סוריה, עיראק וכמובן איראן? בוושינגטון מתעקשים עד עכשיו לראות את הסכם הגרעין, משום מה, כהסכם לתפארת ארצות הברית, על אף שהוא רחוק מלהיות כזה. אולי הפיכתו של כותב הנאומים (רודס) לקובע מדיניות במזרח התיכון היא הבעייתית כאן, ואולי זו בכלל ראיית עולם הנאיבית.
בכל מקרה, לבית הלבן ולממשל האמריקני אין שום דבר להתגאות בו בכל הקשור למזרח התיכון. גם לא בהקשר האיראני. הסיפור הגרעיני אולי הושעה, אבל המפלצת האיראנית חזקה מתמיד ותשפיע לרעה על האזור. הממשל הזה, שמתגאה בנאום קהיר ובכך שנטש את חוסני מובארק וקידם רעיונות דמוקרטיים, מסיים את דרכו עם מזרח תיכון בחורבות. הרע מכל, כך נראה, עוד לפנינו.