"זו לא אשמתי": סיפורו של האיש שהבריח מהגרים למותם במשאית

(אוסטריה: עשרות מהגרים נמצאו מתים במשאית חונה)

תמונה אחר תמונה בעמוד הפייסבוק של סדיק סבו סימלה את השפע ויכולת המשיכה והפיתוי של אירופה. בתמונה אחת נראה הצעיר העיראקי ממוצא כורדי מצטלם למרגלות מגדל אייפל. בצילום אחר הוא עומד ליד מסעדה ברוטרדם. בפוסט אחר הוא מחכה לרכבת במילאנו.

באוגוסט נפסק זרם התמונות. היה זה החודש שבו סבו סייע להבריח חמישה עיראקים ממוצא כורדי לאירופה, כך העיד בשיחה עם סוכנות רויטרס. בסופה של ההברחה, נמצאו החמישה מתים, לכודים יחד עם עוד 66 מהגרים בתוך משאית שננטשה לצד כביש ראשי באוסטריה.

כמו סבו, רבים מהמהגרים שנמצאו מתים היו מכורדיסטן העיראקית. הם היו חלק ממאות אלפי בני האדם שנכנסו לאירופה השנה באופן בלתי חוקי לאחר שבתיהם נהרסו במהלך מלחמת אזרחים, או כתוצאה מאלימות עדתית או בגלל ממשלות דכאניות במדינות כמו סוריה, אפגניסטן ואריתריאה. רבים מהם גברים צעירים שסיכנו את חייהם כדי לזכות בהזדמנות ליציבות ולרווחה. הם יצאו ממדינות אלה כשלצדם – נחישות, סטטיסטיקה מרה ומבריחים.

מבריחים כמו סבו מגלמים תפקיד מרכזי במסעם של מהגרים רבים. הוא היה הראשון בשרשרת האנשים שסייעה לחמשת הגברים לעשות את דרכם מצפון עיראק לטורקיה, בולגריה, סרביה, הונגריה ולבסוף אוסטריה. "היה לי ניסיון טוב בתעשיית ההברחות", סיפר לרויטרס בריאיון טלפוני באוקטובר. "אני עובד בענף כבר שבע שנים. בהתחלה לקחתי מהגרים מכורדיסטן לטורקיה ומטורקיה ליוון ברגל ובמכונית".

כמו אלפי אזרחים ממרכז אמריקה שזורמים אל ארצות הברית, או בני שבט רוהינגיה ממיאנמר ששוטפים את תאילנד ומלזיה - מהגרים בלתי חוקיים ברחבי העולם נשענים על תעשייה שמנוהלת על ידי רשתות עבריינים. לפי סוכנות משמר הגבולות האירופית "פרונטקס", יותר מ-3,000 מבריחים נעצרו באירופה ברבעון השני של 2015 – מספר שיא מאז החלה הסוכנות לאסוף את הנתונים ב-2007. אך רשתות אלה בדרך כלל מפוזרות ומורכבות מכדי חשיפתן על ידי רשויות האכיפה.

האלימות המשתוללת בעיראק היא מקור עיקרי לעסקים עבור מבריחים. יותר משלושה מיליון עיראקים נעקרו מבתיהם מאז החלה הלחימה ב-2014. לפי סוכנויות האו"ם בעיראק, עשרה מיליון עיראקים יזדקקו לתמיכה הומניטרית עד סוף השנה. ההערכות בארגון הבינלאומי להגירה גורסות כי כ-6,000 עיראקים הגיעו ליוון או איטליה ב-2015 – פי חמישה מהמספר שנמדד בשנה שעברה.

עד כה עצרה משטרת הונגריה עצרה חמישה גברים – ארבעה בולגרים ואפגני – במעורבות למותם של המהגרים במשאית. אחד מהם נעצר בבולגריה. התובע בהונגריה הסכים לקחת על עצמו את התיק, אולם התביעה טרם הצהירה אם תגיש כתבי אישום נגדם בגין רצח.

סבו חזר בינתיים לעיראק, הוא ירד למחתרת לאחר שמשפחות שני המהגרים שלהם סייע, התלוננו עליו לשירותי הביטחון הכורדים. הוא טוען כי אין לו על מה להתנצל ומאשים מבריח כורדי אחר בשם באוור, שאותו הוא מכנה "החוליה החלשה" ברשת ההברחה. "זה באוור", אומר סבו, "שבטיפשותו הפקיד את חמשת הגברים בידי שני המבריחים האחרים מבלי לבדוק מה עלה בגורלם. עדיין לא ברור מה הקשר של סבו למבריחים האחרים ובמהלך השיחה עם רויטרס, הוא ניסה להרחיק את עצמו מהם ומהרשת באירופה.

הן המשטרה האוסטרית והן ההונגרית לא הגיבה באשר לחקירות המתנהלות במטותיהן בגין מות המהגרים במשאית. להונגריה הסכם הסגרה עם עיראק משנת 1977, שמעולם לא הופעל. סבו טען בפני רויטרס כי הוא לא בטוח מה קרה למשאית, אך הוא סבור כי בדיקה משטרתית כלשהי בדרך גרמה לנהג לנטוש את הרכב ולברוח, ולמהגרים פשוט "נגמר החמצן". הפעם האחרונה שבה דיבר עם בוואר היה באחד בספטמבר. בוואר טלפן אליו מיוון כדי לשאול אותו מה אירע לחמישה בדרך. "צריך להאשים את בוואר בזה כי הוא זה שהעביר את 'העבודה'... הוא לא קיבל שום מידע על מה קרה למהגרים", אמר. "אפילו עכשיו אנחנו לא יודעים מה האמת".

שניים מהגברים שאותם הבריח סבו היו בני דודים מדרגה שנייה ששירתו בשורות הפשמרגה, הכוחות המזויינים של חבל כורדיסטן האוטונומי למחצה שבצפון עיראק הנלחמים בארגון "המדינה האיסלאמית" (דאעש) מאז השנה שעברה. שני בני הדודים הגיעו ממשפחות מוכרות בדהוכ?, העיר השלישית בגודלה בכורדיסטן.

הצעיר מבין השניים, סמיאן נאסר מוחמד, היה בן 25 שהרהר זה חודשים רבים על עזיבת עיראק. אביו של מוחמד תיאר את בנו כאדם שקט אך נעים. הוא אהב לגדל חיות ואביו רצה שהוא יתמסד ויתחתן, אך מוחמד רצה לחכות עד שהמלחמה תיגמר.

בן דודו, נשוואן מוסטפה רסול, בן 28, היה בעל מכונית ואהב להאזין לזמרת הלבנונית אליסה, או לאיברהים טטליסס, זמר כורדי מוכר בטורקיה. ראול, חובב שחייה שבילה זמן רב בכפר הרחק ממרכזי הערים, היה ידוע כמעריץ של הסרט "אפוליקפטו" של מל גיבסון, שגולל את התקופה במרכז אמריקה לפני הגעת קולומבוס.

שני הגברים היו מיואשים מהחיים בכורדיסטן. הם נלחמו בדאעש בתל אסקוף, כפר נוצרי מצפון למוסול. אך בשל הקריסה הכלכלית בכורדיסטן בשנה האחרונה, הם - כמו רבים מעובדי המדינה - לא קיבלו משכורת זה שלושה חודשים ברציפות. "הם התלוננו על האי-יציבות ועל בעיות חשמל ודלק", סיפר אחיו הגדול של רסול, סרבסט, בריאיון בבית המשפחה. "הם העדיפו לנסוע כדי לחפש מקום יציב יותר. רסול", כך הם מעידים, "לא היה שקט נפשית. אף אחד מאיתנו לא היה שקט אחרי המשבר הכלכלי".

רסול דאג לגבי עתידו וחוסר ההזדמנויות בכורדיסטן, טען גיסו ג'לאל איברהים. "הם נלחמו בשביל המדינה שלהם, אבל המדינה שלהם לא עשתה עבורם דבר". כשרסול ומוחמד שבו הביתה לחופשה בתחילת אוגוסט, הם הודיעו למשפחותיהם שהם עוזבים את עיראק. הוריהם ניסו להניא אותם מכך, אך הם לא הקשיבו. רסול כבר יצר קשר עם סדיק סבו, מכר של המשפחות מן העבר.

סבו מגיע מזאכו, עיר עתיקה הנמצאת בגבול שבין כורדיסטן לטורקיה. לרויטרס הוא סיפר כי באמצע שנות ה-2000 עבד כ"מדריך" - כך הוא מעדיף להיקרא במקום מבריח - וסייע להעביר בין 100 ל-150 בני אדם לאירופה. ב-2007 הוא נעצר בגין הברחה ונשלח לכלא לתקופה בת שמונה חודשים. כששוחרר עבד כצייר וכפועל בניין.

הוא שב ליוון באחד באוגוסט. תוך ימים, לדבריו, פנו אליו גברים צעירים שרצו להגיע לאירופה. אחד מהם היה רסול. סבו ביקש 8,000 דולרים עבור הברחת כל אחד מבני הדודים לגרמניה, כך טען אחיו של רסול סרבסט. שני הגברים הצליחו להתמקח על המחיר ולהורידו ל-7,500 דולרים ורסול נאלץ למכור את מכוניתו עבור 18,900 דולרים כדי לשלם לסבו.

לעתים מבקשים המבריחים בכורדיסטן מהמהגרים להפקיד את התשלום בידי גורם שלישי שאמור לא להעביר למבריחים את הכסף עד שהמהגרים מגיעים לאירופה. עם זאת, רבים מהמהגרים מעבירים את התשלום רק אחרי שהגיעו ליעדם. סבו לא ביקש מרסול או ממוחמד לשלם קודם ליציאתם, סיפרו קרוביהם, משום שהיה בטוח שלא ירמו אותו.

אחיו של רסול, סרבסט שוחח עם סבו, שהבטיח לו כי המסלול לבולגריה בטוח. סבו, שהורה לגברים לצאת לאיסטנבול כדי שיוכל לפגוש אותם שם, טוען כי הוא לא התכוון לחזור לעסקי ההברחה. לדבריו, הוא רק עשה לחמשת הגברים "טובה" כשנתן להם את מספרי הטלפון של המבריחים האחרים. הוא סיפק את המספרים ללא תשלום נוסף.

בערב 11 באוגוסט, קרוביו של רסול ומוחמד ליוו את בני הדודים לתחנת האוטובוס בדהוכ?. האוטובוס היה אמור לצאת בשעה 21:00 אך איחר. שני הגברים, נרגשים וחסרי סבלנות, התעלמו בעדינות מקריאותיהם של קרוביהם להישאר ולבסוף עזבו בחצות הלילה. הם הגיעו לאיסטנבול בבוקר שלמחרת, וסבו כבר היה שם עוד קודם.

כמה ימים לאחר מכן, הגיעו שלושה גברים צעירים נוספים מזכהו, עיר מולדתו של סבו. השלושה עזבו מבלי לומר להוריהם דבר, כך סיפרו קרוביהם. אביו של אחד הצעירים אמר כי שוחח עם סבו בטלפון והפציר בו לשלוח את בנו הביתה. "אמרתי לו: 'אני לא רוצה שהוא יילך'. התחננתי בפניו: 'אל תיקח את בני'".

מתישהו באמצע אוגוסט אסף סבו את חמשת העיראקים והסיע אותם ועוד 20 עד 40 מהגרים אחרים מאיסטנבול לאידירנה שליד הגבול בין טורקיה, יוון ובולגריה. חמשת הנוסעים ירדו מהמיניבוס והמשיכו ללכת ברגל. הייתה זו הליכה של שבע עד עשר שעות עד הגבול, אך מוחמד החל לחוש ברע ולכן מסע זה נמשך יום נוסף. כשחדרו לתוך בולגריה, הוסעו הגברים לבירה סופיה, שם שוכנו בדירה. התכנית הייתה להמשיך לסרביה, סיפר סבו, אך הקבוצה ביקשה לחכות שמוחמד יחלים. ב-22 באוגוסט, יום לאחר מכן, הם יצאו שוב לדרך.

סבו נתן לגברים את מספר הטלפון של מבריח מזכהו שעבד בבולגריה. חמשת הגברים יצרו עמו קשר והוא הסיע אותם בתוך מכונית מסוג פיאט מסופיה לגבול הסרבי. תמונות שפורסמו בעמוד הפייסבוק של אחד מהגברים הראה כי ב-22 באוגוסט נחו השלושה מזכהו ביער ועל גביהם תרמילים עמוסים. אחד מהם נראה מחייך ומסמן עם אצבעותיו סימן לשלום. השלושה הגיעו לסרביה ב-23 באוגוסט. פקידי ממשלה רשמו אותם כמבקשי מקלט ושלחו אותם לבלגרד.

בינתיים בכורדיסטן, קיבל אחיו של רסול שיחת טלפון מסבו, שנתן לו מספר שאיתו יוכל ליצור קשר עם אחיו. סרבסט האח התקשר למספר ומהצד השני ענה מבריח שמיד העביר את הטלפון לרסול. הוא אישר כי הם הגיעו לסרביה. זה היה בערב, בסביבות השעה 20:00, משחזר סרבסט. אחד מהגברים מזכהו אמר לו בטלפון: "לא ניפרד זה מזה. לא משנה לאיזה מצב ניקלע, טוב או רע, נישאר ביחד. אנחנו דואגים זה לזה עד שנגיע לגרמניה".

הפעם האחרונה שבה שמעו קרובי המשפחה של הגברים מהם הייתה בערב 24 באוגוסט, כמה שעות לפני שיצאו להונגריה. "הם אמרו לי שהם היו בדירה אבל לא ידעו מתי ייצאו לדרך", סיפר סרבסט.

סבו טוען כי נתן לגברים את מספרי הטלפון של שני מבריחים. לדבריו, הגברים התקשרו לאחד מהם - בוואר - שאמר להם שהוא יכול לקחת אותם לגרמניה. החמישה יצאו לכיוון הונגריה ב-24 באוגוסט בסביבות השעה 22:00 או 23:00. חציית הגבול בין סרביה להונגריה אורכת כשעתיים ולכן סביר שהם הגיעו להונגריה בחצות.

בוואר, מלווה במתורגמן, העביר את חמשת הגברים לידי מבריח אפגני. קבוצה אחרת של מהגרים שהונהגה על ידי מבריח כורדי הצטרפה אליהם, לדברי סבו, שנשאר בקשר עם בוואר. בהתבסס על ההנחה שהחמישה הגיעו להונגריה בחצות, מאמין סבו כי הגברים נכנסו למשאית שעה או שעתיים לאחר מכן.

ב-25 באוגוסט, בשעות הצהריים, שוחח סבו עם בוואר, שהבהיר כי החמישה הגיעו בשלום למינכן. "שאלתי: 'איך אתה יודע?'", סיפר סבו. בוואר השיב כי דיבר עם אחד מהגברים מזכהו בסביבות השעה 5:30 בבוקר, והוא טען כי הם נמצאים בתוך משאית טריילר יחד עם 120 מהגרים אחרים.

סבו סבור כי בוואר לא ידע מה ההבדל בין טריילר למשאית, ולכן לא העריך נכון את מספר הנוסעים שעלו על הרכב. ייתכן גם שבוואר לא הבין אותו. אחרי שיחתם, הודיע סבו למשפחות בכורדיסטן כי הכול הסתדר כמצופה.

סרבסט, שלא הצליח ליצור קשר עם אחיו, ביקש מסבו מספר טלפון כדי שיוכל לטלפן אליו. אך סבו טען כי אין לו מספר שכזה. הוא הוסיף כי ייתכן שהגברים הסגירו את עצמם לידי המשטרה או שהם מסתתרים. מאז אותה שיחה, צלצל סרבסט לסבו כל שעה. "הוא אמר לי להיות סבלני", סיפר האח.

ב-27 באוגוסט מצאה משטרת אוסטריה משאית קירור עמוסה בגופותיהם של 71 מהגרים. כשסרבסט ראה את החדשות בטלוויזיה, הוא מיד התקשר לסבו. "הייתי מתוח מאוד ולאחר מכן חשתי מודאג", העיד סרבסט.

באותו הזמן חזר סבו לזכהו. הוא טען בפני סרבסט כי מוחמד ורסול לא היו על המשאית. משטרת אוסטריה הודיעה כי הגופות היו בנות יום, וסבו האמין כי בני הדודים נסעו ברכב שלא היה מקורר אלא פתוח לאוויר.

סבו שוחח עם חבריו ועם מבריחים אחרים כדי לקבל מידע על אודות הגברים. טלפונו של בוואר נותק. סבו סבר כי הוא בכלא משום שמשטרת אוסטריה עצרה כמה מבריחים לאחר גילוי המשאית. סרבסט, מיואש מאוד בשלב זה, ביקש מקרוב משפחה שנמצא בגרמניה לנסוע לאוסטריה.

כמה ימים לאחר מציאת המשאית, החלה המשטרה במלאכת זיהוי הגופות. כריסטיאן רוזניץ', סגן מחלקת הזיהוי במחוז בורגנלנד של המשטרה, העיד כי התהליך היה קשה. "אי אפשר לשכוח את הריח. וביום הראשון זה הריח שונה מהימים שלאחר מכן".

רוזניץ' עבד מתוך משרד עמוס בתיקים וצמחים במטה המשטרה שבאייזנסטאט, עיירה מנומנמת שמונה 14 אלף תושבים. שם, לבוש באימונית ספורט מעשן בצרורות, סיפר רוזניץ' על עבודתו הקשה. "צריכת הסיגריות שלי עלתה פלאים", העיד.

באותם ימים התמודדה משטרת בורגנלנד עם מאות שיחות מכורדיסטן, אפגניסטן ומדינות נוספות. השוטרים הקימו חדר מצב עם שני מתורגמנים והעבירו לטלוויזיה הכורדית מספרים ליצירת קשר. המשפחות החלו לשלוח תמונות והעתקים של דרכונים, תעודות לידה ואפילו טביעות אצבעות. שני המתורגמנים שוחחו עם המשפחות באמצעות וואטסאפ ופייסבוק. המשטרה השוותה בגדים ותיקים שנמצאו בין הגופות לתמונות שפורסמו בפייסבוק.

לרוב ההרוגים הייתה משפחה באירופה. כמה קרובי משפחה טסו לאוסטריה כדי להעניק דגימות DNA. ברגע שנמצאה התאמה, הם שילמו בין 3,000 ל-4,000 אירו כדי להטיס את הגופה הביתה.

בוקר אחד בסוף חודש ספטמבר, הניח רוזניץ' את חפציו של אחד ההרוגים בשקית אטומה כדי לשולחה יחד עם הגופות. היו בה טבעות, כסף שנתפר לכיסי מכנסיים ופתקים שעליהם נכתבו פסוקים מהקוראן. "ראייתי הייתה מעורפלת בשלב זה", העיד. "אתה מתעסק עם מקרה אחד ועובר מיד לשני".

על חלק מהגופות היו רק כמה מטבעות. לאחת נצמדו 2,000 אירו במזומן שהיו ספוגים בנוזלי גוף. משטרת בורגנלנד העבירה את הכסף לבנק המרכזי של אוסטריה והחליפה אותו בשטרות נקיים. "זו המורשת הכספית שלהם, היינו חייבים לתת אותה בצורה הטובה ביותר", סיפר רוזניץ'.

מרבית מקרובי המשפחה היו אסירי תודה לאוסטריה על האופן שבו ניהלה את התהליך. חלק כעסו ונותרו חסרי סבלנות. פעם אחת, צלצל גבר כורדי למטה המשטרה והלין על פרק הזמן הארוך שעליו להמתין לתוצאות ה-DNA. הוא טען כי ראה בתכנית הטלוויזיה "CSI מיאמי" שזה לוקח רק חצי שעה. עד כה זיהתה המשטרה יותר מ-90 אחוזים מהמתים.

רסול ומוחמד זוהו במהירות יחסית. הרשויות האוסטריות השוו את טביעות האצבעות של אחת הגופות לדרכונו של רסול. מוחמד זוהה מעבר לכל ספק ב-16 בספטמבר הודות לדגימת DNA מדודו שהגיע לאוסטריה כדי להגיש תלונה על נעדר.

שתי הגופות הוטסו הביתה בערב החג המוסלמי עיד אל-אדחה. בני הדודים נקברו זה לצד זה בבית הקברות הממוקם על גבעה המשקיפה על דהוכ?. מלאכת זיהוי הגברים האחרים מזכהו נמשכה זמן רב יותר. תרמיל, שהיה שייך לאחד מהם והכיל שתי תמונות פספורט - אחת של אמו ואחת של אביו - התגלה בחלק האחורי של המשאית, כך סיפרה משפחתו. אך עד אותו הרגע תלתה המשפחה תקוות בשמועה כי הוא וחבריו שוהים בכלא. תקווה זו התנפצה וגופותיהם של השלושה הוחזרו באוקטובר.

סבו נחוש בדעתו כי אסור להאשימו בדבר - הוא רק ניסה לעזור. כשבוואר התקשר אליו באחד בספטמבר, "אמרתי לו לחזור לכורדיסטן ולהסגיר את עצמו לרשויות", אמר סבו. במקום להתגונן, נתן בוואר את הטלפון לחבר שתיאר את התנאים של מסלולי ההברחה. החבר אמר לסבו כי "יש רצח וביזה ודברים כאלה, אז אני מפציר בך להסביר את זה לחמש המשפחות ושהן לא יתלוננו על בוואר". סבו השיב שזה בלתי אפשרי. "הרגשתי רע לגבי מה שקרה, אבל זו לא הייתה אשמתי", שב ואמר. "אני עזרתי להם".