מטוסים נופלים מהשמיים באפריקה, באסיה וגם באירופה. נפילתו של המטוס הרוסי מעל סיני, לא רחוק מן הגבול המפריד בין ישראל ומצרים, הופכת למסתורית יותר ויותר מאז הדיווח הראשוני. איך צריך בכלל לקרוא לה: תאונה? פיגוע? או אולי כוח עליון?
במזרח התיכון ניטשים מאבקים לחיים ולמוות. מלחמות בסוריה ובתימן, קרבות עזים בלוב וכמובן הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בעת ובעונה אחת משמש האזור גם זירה למאבק בין רעיונות וסיפורים גדולים יותר. סונים נגד שיעים, מערב נגד מזרח, קיצונים נגד מתונים - נפילתו של המטוס הרוסי היא נקודת מפגש עבור כמה מן הנרטיבים הללו.
הארגון שפעם נקרא בשם "אנסאר בית אל-מקדס" וכיום מכונה "חטיבת סיני של המדינה האיסלאמית" (דאעש), מיהר לקחת אחריות על מה שהתרחש ולטעון שאנשיו הפילו את המטוס בעזרת טיל מכוון. הנרטיב המקודם כאן כמעט מובן מאליו: עוצמתו הגדולה של דאעש טמונה ביכולתו של הארגון לזרוע פחד בלבבות מערביים.
דאעש הוא ארגון מקומי, אולם בה בעת הוא רעיון שמתפשט כאש בשדה קוצים. הטענה שאנשיו מסוגלים להפיל מטוס רוסי בשטח מצרי מעצימה את הלהבות - גם אם איננה נכונה. לא ברור אם הדבר אכן אפשרי ואי אפשר לסתור את הטענה בקלות. מי שעושה כן, הרי שאמינותו מוטלת בספק.
ממשלת מצרים, מצדה, מקדמת במרץ את הטענה שמדובר בתקלה טכנית. מצרים הרשמית משקיעה את כל מאמציה בניסיון לייצר חזות של "הכול כרגיל". על פי הנרטיב הזה, יש בקהיר מבוגר אחראי שמחויב למיגורו של הטרור הקיצוני במצרים. במשמרת של אותו מבוגר אחראי, יש סדר ואין סיכוי שארגון כמו דאעש יהיה חמוש וחופשי מספיק כדי להפיל מטוס זר מעל אדמת מצרים.
הנרטיב השלישי, ואולי המסתורי ביותר, הוא הנראטיב הרוסי. ממשלת רוסיה מתעקשת שלא מדובר בתקלה, למרות שהיא איננה ממהרת לאמץ את הגרסה הדאעשית. איזה סיפור גדול מספרים הרוסים?
רוסיה, והנשיא פוטין בראשה, מזהים במזרח התיכון אפשרות להמחיש לעולם המתפתח את חולשתה הגוברת של ארצות הברית. הם רוצים להיכנס דרך החרכים, אם לא דרך הדלת, לכל מקום שבו יוכלו לבטא את עוצמתם כפתרון אסטרטגי. הם מציעים לעריצים השכוחים של המזרח התיכון "נאמנות" שלא תדעך, בניגוד לזו האמריקנית ביחס לחוסני מובארק, למשל.
אולם נאמנות זו היא בערבון מוגבל. הרוסים רוצים להבהיר מי באמת מנהל את העניינים. לכן הם ממהרים לזרוע ספקות לגבי יכולתו של משטר הנשיא סיסי להתמודד עם האיום של דאעש. הספקות סודקים את החזות "האחראית" שמבקש סיסי עצמו לייצר. הרוסים אינם ממהרים לעוט פנימה בשלב זה, אבל הם יוצרים את החלל הריק שישמח להתמלא בנוכחותם בבוא העת. כך הם עשו גם בסוריה בנו במשך זמן הארוך את האפשרות שיתערבו, כחלק מפיתוח והעצמת הסיפור על החולשה האמריקנית והמערבית.
כעת הרוסים פועלים בסוריה כפי שפעלו תמיד, על פי העיקרון הידוע מן הסרט "מבצע סבתא" מתחילים הכי חזק שאפשר ומגבירים. במצרים, כאמור, זה עוד לא המצב, אך הרוסים פועלים על מצע של פחד ותחושות "אין ברירה". מצע כזה זקוק לספקות וחשדות, לא לפתרונות ברורים.
ד"ר אורי גולדברג הוא מרצה למזרח תיכון במרכז האקדמי שלם
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.