המלחמה החמה: כך מנסה פוטין להשיג שליטה עולמית

בווידאו: תקיפות חיל האוויר הרוסי בסוריה

מלחמות באמצעות שליחים, הבדלים אידיאולוגיים ובריתות צבאיות יריבות – כל אלו היו מונחים שנדמה היה כי חלפו מן העולם עם נפילת ברית המועצות וגל הדמוקרטיזציה ששטף את אירופה. ואולם, בפרספקטיבה היסטורית, הם שבו למרכז הבמה במהירות מפתיעה. רבע מאה אחרי התפרקות הגוש הקומוניסטי, המתיחות בין המזרח למערב גואה. אף שהחזיתות השתנו, רבים טוענים כי המלחמה הקרה השנייה כבר החלה.

קשה לשים את האצבע על האירוע הראשון שהוביל לפרוץ העימות חדש-ישן. אף על פי שבשלב זה ממדיו אינם דומים לאלו של קודמו, ההתפתחויות האחרונות בשטח מתחילות להזכיר את שיאי החשדנות וחוסר האמון בין וושינגטון למוסקבה שאפיינו את חצי המאה הקודמת. בעקבות קריסת משטרים פרו-רוסיים בעשור הראשון של שנות ה-2000, ובזמן שארצות הברית ניהלה שתי מלחמות באזורים שהיו בעבר תחת חסות רוסית, ולדימיר פוטין החליט לשנות גישה.

התקרית הבינלאומית המרכזית שהציבה שוב במסלול התנגשות את שתי המעצמות הייתה פלישת רוסיה לגיאורגיה ב-2008. בזמן שתשומת הלב העולמית הייתה נתונה לפתיחת האולימפיאדה בבייג'ינג, הקרמלין שלח את הצבא כדי להבהיר שהתקרבות מדינת החסות לשעבר למערב לא תעבור ללא תגובה. הנשיא דאז מיכאיל סאקשווילי ניסה להתנער מהשכנה מצפון ובאוגוסט פתח במבצע להשבת השליטה באבחזיה ובדרום אוסטיה, שני החבלים הבדלניים הגובלים ברוסיה.

החלטתו הובילה את מוסקבה להיחלץ לטובת המחוזות שבהם יש רוב לאוכלוסייה הדוברת רוסית, ובתוך חמישה ימים הגיעו כוחותיה עד לפאתי הבירה טבליסי. המלחמה הקצרה הסתיימה בתיווך בינלאומי במחיר של ניתוק שני המחוזות מהשלטון המרכזי, מצב השורר גם כיום. העימות היווה תמרור אזהרה עבור המדינות הסובבות את רוסיה, שלפיו כל ניסיון להתקרב לחיק המערב לא יחמוק מתגובה.

הקרע בין הגושים התרחב עם פרוץ "האביב הערבי" בסוף 2010, אז קרסו בזה אחר זה משטרים שלהם היו קשרים קרובים עם מוסקבה. לכתם של מנהיגי תוניסיה, מצרים, לוב ותימן הותיר ואקום שלטוני, שאליו שאפו במערב להיכנס. בחזונן, ראו ארצות הברית ואירופה הקמה של דמוקרטיות לפי המודל המערבי במדינות ערב, שיאפשרו את המשך שיתוף הפעולה הכלכלי תוך שיפור מצב זכויות האדם. בפני רוסיה לא עמדו אפשרויות רבות, אלא להטיל את כל כובד משקלה למען הצלת משטרו של בשאר אסד, המאחז האחרון שנותר לה באזור.

נשיא סוריה סירב לוותר על השלטון ולהיענות לדרישת המפגינים שהחלו במרץ 2011 במחאה שלווה בעיר דרעא. המצב הידרדר במהירות למלחמת אזרחים עקובה מדם, שנמשכת עד היום, לא מעט בשל התמיכה הבלתי-מסויגת של הקרמלין בדמשק. למרות דרישות האופוזיציה, המערב ומדינות ערב להדחתו של אסד, פוטין נותר נאמן לידידו עד כדי כך שהחל להפציץ עבורו לפני חודש מטרות של המורדים. בכך הוא גלגל את הכדור בחזרה למגרשו של ברק אובמה, שנמנע מהתערבות צבאית ישירה בסכסוכים החדשים שפרצו במזרח התיכון.

בידוד האירוע שהיווה את ירית הפתיחה של המלחמה הקרה השנייה הוא עניין הנתון לפרשנות ומחלוקת, אך באשר לזירה שדרדרה את המצב לכדי התנגשות של ממש בין הצדדים אין כל ספק – מדובר במהפכה באוקראינה אשתקד. האיחוד האירופי ניסה לפתות את קייב באמצעות הסכם לשיתוף פעולה כלכלי אך בלחץ רוסיה, הנשיא ויקטור ינוקוביץ' דחה את ההצעה. המהלך גרר זעם בקרב חלקים גדולים בציבור, שיצא להפגנות ענק בעד ההתקרבות למערב ונגד מוסקבה. ינוקוביץ' נמלט על נפשו והמחאה צלחה, אך פוטין לא ויתר ושלח יחידות צבא שהשתלטו ללא התנגדות על חצי האי קרים, שסופח לאחר מכן לשטחה של רוסיה.

החלטתו של נשיא רוסיה לשנות את המפה של אירופה נענתה בשורת סנקציות משתקות שהטילו ארצות הברית והאיחוד על מוסקבה, על מנת להניא אותה מהמשך ההתערבות באוקראינה. למרות הפגיעה הקשה בכלכלה הרוסית, שגם כך סבלה קשות מצניחת מחירי הנפט, פוטין לא היסס ורקם את ההתקוממות במזרח אוקראינה. בתמיכה מוסווית של כוחות רוסיים, שאותה עדיין מנסה הקרמלין להסתיר, פתחו בדלנים במחוזות דונייצק ולוהנסק במרד מזוין נגד השלטון המרכזי בקייב שעלה בחייהם של אלפים ובהרס רב באזורי הקרבות.

בשנה וחצי שחלפה מאז, הידק המערב עוד ועוד את טבעת החנק סביב רוסיה, אך הפופולריות של פוטין רק גברה. זאת למרות הדיווחים של האופוזיציה המדוכאת על מספר הולך וגדל של חיילים רוסיים שנהרגו בלחימה. חברות נאט"ו, בתגובה, הגדילו את תקציבי הביטחון שלהן והתכוננו לאפשרות שרוסיה תצא להרפתקה נוספת באזור. שני הצדדים העלו הילוך בסדרת תרגילים צבאיים נרחבים בסדר גודל שלא נראה מאז ימי המלחמה הקרה, והמדינות הבלטיות, שהיו בעבר חלק מהאימפריה הסובייטית, חששו שהן היעד הבא. בנוסף לכך, מוסקבה המשיכה להתגרות בברית הצפון-אטלנטית ושלחה את מטוסי הקרב והצוללות שלה לבחון את ערנות צבאות המערב.

עם החתימה על הסכם מינסק השני בפברואר האחרון, שככה הלחימה במזרח אוקראינה בעוד שהנשיא החדש פטרו פורושנקו נותר איתן בדעתו לחזק את הקשרים עם האיחוד האירופי ועם ארצות הברית. הפסקת האש בחזית בין המורדים לבין קייב מחזיקה מעמד, אך לכולם ברור שמוקד החיכוך יכול לבעור שוב במהרה. בינתיים, לפי דיווחים שונים, הועברו כבר יחידות עלית רוסיות ממזרח אוקרינה לזירת ההתגוששות החדשה בין המזרח למערב, בסוריה.

אחרי שפוטין נקט סדרת מהלכים מהירה להגברת הנוכחות הצבאית בסוריה, שבסיומה החלו מטוסי הקרב לצאת לעשרות גיחות מדי יום ולתקוף יעדים של האופוזיציה, הבית הלבן נאלץ לעשות חושבים בכל הנוגע לאסטרטגיה שלו באזור. שתי היריבות ההיסטוריות מסכימות כי הכרחי להילחם בארגון "המדינה האיסלאמית" (דאעש), אך גם בסוגיה זו האינטרסים המנוגדים שלהן לא מאפשרים להן לשלב ידיים.

מוסקבה מצהירה כי המבצע נועד לחסל את האיום שנשקף מצד הארגון הקיצוני, שבשורותיו לוחמים אלפי מוסלמים מהקווקז, אך וושינגטון ובעלות בריתה טוענות כי רוב היעדים שמופצצים הם של המורדים המתונים. הציר שבנתה רוסיה עם איראן ועם סוריה עשוי להתרחב בקרוב למדינות ערביות נוספות דוגמת עיראק ומצרים, שנואשו מהמהלכים של אובמה ושעליהן מפעיל הקרמלין לחצים גדולים להצטרף לצדו.

דרומה משם, מתהווה עימות נוסף במדינה שנכוותה במלחמה הקרה הקודמת. החודש הודיע אובמה כי כוחות אמריקניים יישארו באפגניסטן גם אחרי תום כהונתו בעקבות התחזקות טליבאן וגורמים קיצוניים אחרים ובשל חולשת כוחות הביטחון המקומיים מול הטרור. זאת לפחות הייתה ההצהרה הגלויה, אך ברקע שינוי לוח הזמנים שהציב הנשיא האמריקני עצמו, מקנן החשש שפוטין פוזל לאזור וממתין לרגע שכוחות המערב יעזבו את גבולות המדינה המרכז אסייתית.

לשם כך, כרתה רוסיה לאחרונה ברית צבאית עם חבר המדינות, שכולל את בלארוס, מולדובה, קירגיזסטן, קזחסטן, אוזבקיסטן, טג'יקיסטן, ארמניה ואזרבייג'ן. כולן רפובליקות סובייטיות לשעבר, שעליהן מסרב פוטין לוותר. בחלקן התרחשו הפיכות ומחאות נגד השפעתה של מוסקבה, אך בניגוד למקומות אחרים, היא הצליחה לשמור שם על בני חסותה. במסגרת ההסכם, יוקם כוח משימה משותף שיישלח לגבולות במקרה של איומים על חברות הברית, וכפי שאירע לפני המבצע בסוריה, רוסיה מכינה את הקרקע לפעילות צבאית באזור.

השבוע הזהיר ראש שירותי המודיעין הפדרליים (FSB) אלכסנדר בורטניקוב מפני סכנה גוברת לפלישת לוחמי טליבאן או דאעש למרכז אסיה. אפגניסטן חולקת גבול פרוץ עם טורקמניסטן, אוזבקיסטן וטג'יקיסטן ובאותה ועידת פסגה בקזחסטן שבה נחתם ההסכם, תיאר פוטין את המצב באפגניסטן כ"קרוב לקריטי" והפציר בעמיתיו להיות מוכנים לפעול יחד כדי להדוף מתקפה אפשרית מצד ארגוני טרור אסלאמיים. במקרה שמבצע שכזה אכן יצא לפועל, יצטרך אובמה לחשוב היטב כיצד להגיב לחדירה גלויה למרחב החסות האמריקני.

פרט למוקדי החיכוך המסורתיים הנוגעים לשטחים ולמדינות, במלחמה הקרה השנייה צצו תחומים מודרניים שבהם רוסיה והמערב נמצאים בתחרות, גלויה וסמויה. הבולט שבהם הוא המאבק על המשאבים האדירים שבקטבים הנמסים והנעלמים. עם התחממות כדור הארץ, הופכת הגישה אליהם ליותר ויותר נוחה, ובאזור פועל גם נתיב סחר ימי שעשוי להפוך להיות משמעותי מאוד ברגע שהקרחונים יתפנו את הדרך. מוסקבה משקיעה בכך מאמצים רבים, בעוד שארצות הברית נותרה הרבה מאחור. אובמה קורא לזרז את בנייתה של שוברת קרח חדשה שתצטרף לצי האמריקני הרעוע בקוטב שכולל רק שלושה כלי שיט. לרוסיה, לעומת זאת, יש 40 שוברות קרח ו-11 נוספות כבר נמצאות בבנייה.

זירה מודרנית אחרת וקשה יותר היא תחום הסייבר. זה זמן רב מתריעות סוכנויות המודיעין האמריקניות מפני מתקפה של האקרים רוסים שתפגע בתשתיות הלאומיות והעולמיות. עד היום נעשו כמה ניסיונות – שאותם קשה מאוד לקשר ישירות לקרמלין – לפרוץ לפנטגון ולמחשביהם של בכירי משרד ההגנה והצבא האמריקניים. רובם נכשלו וגם אלו שצלחו לא גרמו לנזק משמעותי, אולם לאחרונה הגבירה רוסיה את פעילות הצוללות שלה באזורים שבהם מונחים כבלים תת-קרקעיים שדרכם עוברת תעבורת האינטרנט. גורמים במשרד ההגנה מתריעים שבזמן עימות, הקרמלין עשוי לפגוע בהם ולשתק את הרשת שעליה נשענות ממשלות וכלכלות המערב.

השנה הקרובה צפויה להכריע לאיזה כיוון פונה המלחמה הקרה החדשה. חרף המתיחות, רוסיה וארצות הברית שיתפו פעולה בשיחות הגרעין עם איראן. על אף שמוסקבה נטתה לצדה של טהראן, היא סייעה בהשגת הפשרה בין המעצמות לרפובליקה האיסלאמית שהסתיימה בהסכם ההיסטורי בווינה. ולכן, במקביל לקרע שנוצר, הוכיחו הנצים שהם מסוגלים לשבת בשולחן המשא ומתן יחד ולהגיע להבנות בסוגיות סבוכות.

עתה עבר המוקד לפתרון המשבר בסוריה, עם האצת השיחות הבינלאומיות בין כל בעלי האינטרסים במדינה המתפוררת. הקמפיין הצבאי הרוסי הצליח להדאיג את המערב ואת מדינות ערב הסוניות, שנתקפו מורא מכך שדמשק תצליח למחוץ את האופוזיציה שבה הן תומכות כספית וצבאית. שבירת המבוי הסתום בדיונים עשויה להפיג את המתיחות שנוצרה בשנים האחרונות, אך כישלון – תרחיש סביר - יפלג עוד יותר את המחנות שלא ימהרו לוותר על תחומי השפעתם. גם במחיר של קרבות.