"נתניהו הצליח להחזיר דמות שבכלל נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני" - כך הסבירה ד"ר רונית מרזן מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה, לאחר שוך סערת המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, שראש הממשלה האשימו השבוע בכך ש"השתיל" במוחו של היטלר את רעיון השמדת היהודים.
ד"ר מרזן עסקה רבות במחקריה במופתי של ירושלים בתקופת המנדט הבריטי, עד שנמלט ב-1937 ללבנון. לדבריה, אל-חוסיני נתפס בציבוריות הערבית בתור "מי שנטש את הערבים בפלשתינה להתמודד לבדם עם מצבם".
סערת המופתי - לקריאה נוספת:
נתניהו במסיבת עיתונאים עם מרקל: "אסור להכחיש שהמופתי של ירושלים תמך בפתרון הסופי"
גרמניה לנתניהו: "האחריות לשואה היא שלנו, אין סיבה לשנות את זה"
נתניהו מגיב לסערה: "לא התכוונתי לפטור את היטלר מאחריות לשואה"
לדבריה, "ברגע שנתניהו העביר את האחריות לרעיון ההשמדה לחאג' אמין אל-חוסייני, הוא עשה נסיון להילחם בנרטיב הפלסטיני, שרובו מכיר בשואת היהודים וטוען כי הם 'הקורבן של הקורבן'". עם זאת, לטענתה, גרם בכך יותר נזק מתועלת: "חאג' אמין אל-חוסייני נשכח וכעת עלה מתהום הנשייה. אנחנו הם אלה שמנכיחים אותו. עכשיו כל ילד פלסטיני יודע מי היה המופתי של ירושלים. למה ללכת למקום הבעייתי הזה? הרי הפלסטינים ניסו לשכוח אותו. למה להעלות אותו עכשיו מהאוב?".
כדי לחזק את טענתה משתמשת ד"ר מרזן כדוגמה ביאסר עראפת, יו"ר הרשות הפלסטינית לשעבר, שבשמו המקורי הופיע השם אל-חוסייני, בשל קרבה משפחתית, אך הוא השמיט אותו כיוון שלא רצה להיות מזוהה עם המופתי.
אותו מנהיג פלסטיני אף לא זכה להנצחה בדרך כלשהי, בניגוד לעז א-דין אל-קסאם או עבד אל-קאדר אל-חוסייני לדוגמה, שנכנסו עם מותם לפנתיאון הגבורה הפלסטיני. "מדובר בכלל במי שהפלסטינים רוצים לשכוח אותו, וכמי שנתפס בעיניהם כאחד המנהיגים הפחות פופולאריים", אמרה מרזן.
מוחמד אמין אל-חוסייני, המוכר כחאג' אמין אל-חוסייני, נולד בירושלים בשנת 1895, בן למשפחה עשירה ורבת השפעה בעיר בפרט ובארץ ישראל בכלל. בחגיגות נבי מוסא באביב 1920 נשא אל-חוסייני נאומים תקיפים שהתסיסו את ציבור עולי הרגל נגד היישוב היהודי.
לאחר הנאומים, רבים מהחוגגים ששבו לירושלים חוללו פרעות ביהודי העיר העתיקה. שישה נרצחו וכ-200 נפצעו במאורעות שהתרחשו בירושלים ואף בגליל, וזכו לימים לשם "מאורעות תר"פ". יש הרואים במאורעות אלו כקו פרשת המים במאבק היהודי-ערבי על ארץ ישראל.
הבריטים מינו את אל-חוסייני למופתי מתוך תקווה לרסנו
באותן חגיגות, שמהותן עליה לרגל לאתר שנתפס עבור המוסלמים כקברו של משה רבנו, החל אל-חוסייני לנסות לסלול את דרכו כמנהיג הערבים בארץ ישראל. לאחר אותם נאומים הוא נמלט מארץ ישראל בפעם הראשונה, אך בהחלט לא האחרונה.
שלא בפניו, נידון אל-חוסייני על ידי הבריטים לעשר שנות מאסר, אך כעבור מספר חודשים זכה לחנינה מידי הנציב הרברט סמואל, שגם אפשר לו לקבל את משרת המופתי של ירושלים וראש המועצה המוסלמית העליונה. מרזן סבורה כי צעדים אלה נבעו מההנחה של הבריטים כי בהפיכת אל-חוסייני לפקיד בריטי ישיגו יציבות. הם זיהו את כוחה של משפחתו וחשבו שאם יהיה סמוך על שולחנם, ירצה לשמור על השקט ועל חרצובות לשונו. ואכן לאורך זמן רב אל-חוסייני לא העז לקרוא לג'יהאד ונמנע מהסתה.
בשנת 1936 הצליח אל-חוסייני להתמנות לתפקיד ראש הוועד הערבי העליון, לצד תפקידיו כמופתי וראש המועצה האיסלמית העליונה. הכסף שהחזיק בידיו לנושאי המשרות ומוסדות שונים אפשר לו לרכוש כוח והשפעה.
התפקיד החדש הציבו בראש הגוף העליון של התנועה הלאומית הערבית, מה שהעצים את המתח שבו הוא נמצא. הבריטים ערכו גל מעצרים של מנהיגים ערבים, והוא לא היה בין העצורים. בנוסף לכך שר המושבות הבריטי שיבח את המועצה הערבית העליונה שלא הצטרפה לשביתה שעליה הכריזה החברה הערבית.
בינואר 1937 עומד אל-חוסייני בפני התקפות ודרישה להקצין את המאבק. חודשיים אחר כך הוא משיב ובגילוי דעת שפרסם טען כי מאבק בעת הזו יפגע באינטרס הערבי. אולם בעדותו בפני ועדת פיל הוא מתחיל לנקוט בקו מיליטנטי קיצוני ומכריז בפניהם כי כל ערבי פלסטיני לא יהסס לבחור במוות ויהיה מוכן למסור את נפשו במאבק. בעדותו אמר כי אין מקום לפשרה שתביא לחלוקת הארץ וטען לפגיעה של היהודים במקומות הקדושים.
נמלט מארץ ישראל מחופש כאישה
בספטמבר 1937 נרצח מושל הגליל, לואיס אנדרוס. הבריטים, שעד אז לא נגעו-באל חוסייני, נאלצים להוציא אל מחוץ לחוק את הוועד הערבי העליון שבראשותו ומבקשים לעצור אותו.
לטענת מרזן מחוסר ברירה הוא מחליט להסתלק מארץ ישראל, במה שיש הרואים כבריחה ועזיבת הערבים בשטחי המנדט להתמודד לבדם. אל-חוסייני התחבא במסגד אל אקצא, התחפש לאישה, נמלט ליפו ומשם הפליג בסירה לסוריה ואחר כך ללבנון.
מרזן אמרה כי רוב ההיסטוריונים הערבים ראו בבריחה מעשה פחדני. "האשמה נגדו היא שבניגוד למנהיגים אחרים שלא ברחו, אלא נעצרו או הוגלו, הוא נמלט. הבושה הגדולה ביותר בחברה הפלסטינית היא הבריחה, והכבוד הגדול הוא מעצר או מות קדושים".
מאוחר יותר יש המבקרים אותו על התנגדותו לתכנית החלוקה ב-1947 ול"נכבה" שבעקבותיה. בתווך, בשנים 1942-1946, הוא נמצא בעיקר בגרמניה ומנהל קשרים עם המשטר הנאצי שהוא רואה ככאלה שיועילו במימוש שאיפותיו הפוליטיות - לשוב למזרח התיכון אחרי מלחמת העולם השנייה, שתסתיים בניצחון מדינות הציר ובהעמדתו על ידי הגרמנים בראש המדינה הערבית המאוחדת שתקום.
בנובמבר 1941 הוא בא לאותה פגישה מפורסמת עם היטלר, ומבקש מאדולף היטלר לפרסם הצהרה פומבית שבה הוא שולל הקמת בית יהודי בפלשתינה, ומתחייב להציב את אל-חוסייני בראש המדינה הערבית המאוחדת. "השנאה ליהודים היתה כלי בידו", אמרה מרזן.
בספר הזכרונות של אל-חוסייני הוא מספר על הכוונה של היטלר לחסל את היהדות העולמית, וביומנו האישי הוא כותב על בקשתו מהיטלר "לאפשר לערבים לפתור את הבעיה היהודית באופן שיהלום את שאיפותיהם הלאומיות והגזעיות ובהתאם לשיטות המדעיות שהומצאו על ידי גרמניה".
יש הטוענים שלשם מימוש רצונו לפתור את הבעיה היהודית בהתאם לשיטות המדעיות שהמציאו הגרמני, ביקש אל-חוסייני להקים מחנה השמדה בעמק דותן שבשומרון. כלומר, הוא כבר היה מודע לרעיון של המשטר הנאצי להשמדת היהודים, וזיהה אותו ככלי שיסייע במימוש שאיפותיו הפוליטיות.
בארבע השנים שבהן שהה אל-חוסייני בגרמניה הוא מילא מספר תפקידים. במישור ההסברתי הגיש המופתי פינה קבועה ברדיו ברלין ובה נשא נאומי שטנה קשים נגד היהודים. הוא תיאר אותם כמחוללי מלחמות, פרזיטים ווירוסים, ברוח האידיאולוגיה הנאצית. קהל היעד שלו היה קהל ערבי מוסלמי באירופה ובמזרח התיכון. הוא ביקש ממאזיניו להתגייס למאמץ המלחמתי של גרמניה ואיטליה כדי להביס את בריטניה.
במקביל הוא גם הציע באותה תקופה את שירותיו בארגון מרד ערבי נגד בריטניה, במסגרתם גם שירותי ריגול עבור גרמניה בפלשתינה. יוזמה זו הסתיימה במבצע כושל של הצנחת שלושה חיילים גרמנים ושני פלסטינים בסמוך ליריחו ב-6 באוקטובר 1944, במה שנקרא "מבצע אטלס". יש הטוענים כי מטרת החוליה היתה להרעיל את בארות המים של תל אביב. החוליה נחשפה במהרה, שלושה מקרבה נתפסו על ידי הבריטים ושניים אחרים הצליחו להימלט.
תפקיד נוסף של אל-חוסייני היה מתן הכשרה רוחנית לאימאמים שהוצבו ביחידות מוסלמיות ששירתו במסגרת הצבא הנאצי, תוך הטפה להקרבה ולמלחמת קודש. במקביל הוא הפנה בקשה לגרמנים כי ימנעו הגירת יהודים לארץ ישראל. לא ברורה מידת השפעתו במישור זה ומיוחס לו מקרה אחד שסיכל העלאת ילדים יהודים מהונגריה לפלשתינה.