מיד כשהחלה ההסלמה הביטחונית ברחוב הגיא שבעיר העתיקה בירושלים שלח כבאג'י ג'מאל, 50, את שמונת ילדיו לקרובי משפחה שמתגוררים מחוץ לאזור. "הרחקתי אותם מפה", הסביר היום ג'מאל בשיחה עם וואלה! NEWS. ג'מאל, תושב העיר העתיקה, שם אירעו כמה פיגועי דקירה, כשהחמור בהם רצח הרב נחמיה לביא ואהרן בנט, טוען כי ברחוב הגיא קורים "דברים שלא קרו מאז ששת הימים".
"לא ראיתי דבר כזה אף פעם", טוען ג'מאל, "אתה יוצא מהבית בחמש בבוקר ועשר חיילים עליך, אחד תופס לך ביד, השני בתחת. מה קרה? ואז המסים יורדים עלינו והעירייה גם, וזה עושה יותר בעיות", הוא מלין. הסיבה למצב הבעייתי בעיניו היא החינוך. "זה הכול מהחינוך והתרבות, של היהודים ושל הערבים, זה וזה לא טוב".
10:00 בבוקר, רחוב הגיא. כעשרה שוטרים מאבטחים את שער שכם, מספר קטן יחסית לכוחות של השבועיים האחרונים. שלושה מלווים את פקחי העירייה, חמושים בתרסיס פלפל, שמסתובבים כאן ומסמנים לסוחרים קו גבול לסחורה שמוצגת מחוץ לחנותם. גם נציג ממחלקת התברואה לבוש בשכפ"ץ מסתובב בעיר העתיקה.
לקריאה נוספת:
"חלם של המשטרה": כך נמכרים סכינים ופגיונות בעיר העתיקה באין מפריע
"הוא לא ויתר": המפגש המרגש בין הפצוע היהודי לסוחר הערבי שהציל אותו
על העמוד הראשי של עיתון "אל-קודס" מתנוססת ידיעה המבשרת על החלטה של הקבינט לפעול נגד הסוחרים ברחוב הגיא שלא סייעו לאודל בנט, אשתו של אהרן, שנדקרה באותו הפיגוע ונפצעה באורח בינוני עד קשה. מוכר החולצות מביט בעיתון אך לא מתרגש. "מה כבר הם יעשו?", הוא תוהה. על קיר חנותו מתוחות חולצות טי מודפסות, "כל הכבוד לצה"ל" נכתב על אחת מהן, על אחרת הודפסה דמותו של יאסר עראפת. חולצות אחרות נושאות את המילה "שלום" בשלוש השפות המדוברות כאן. "זו הפופולרית ביותר", הוא טוען. "אל תאמין לו", אומר מנגד השוטר שמוצב בעמדה שממול, "אני רואה. הכי הרבה קונים את החולצה של פלסטין".
מוחמד אבו רמילה מוואדי חילווה שבסילוואן עומד בדוכן המיצים של אביו, שהיה עוד קודם של סבו, שניצב באותו מקום כבר 30 שנה. הוא טען כי ראה את בנט שוכבת על הרצפה אך פחד לגשת לעזור לה. אודל בנט סיפרה אז כי בדקות שלאחר האירוע, כאשר זעקה לעזרה, הקהל שהקיף אותה סירב להגיש לה עזרה. אבו רמילה העיד על חששו. "ראיתי אותה על הרצפה ואת השוטרים רצים. אם הייתי מתקרב היו יורים בי".
מאז אותו פיגוע, טוען אבו רמילה, כי לא נכנס שקל לכיסו. "אפילו הערבים לא באים, כולם פחדנים, יושבים בבית". עיניו של חמזי, שיושב עם חבריו בצומת ההוספיס האוסטרי, אדומות. הוא לא עובד ומעיד על עצמו שהוא היחיד שאוהב את המתח המורגש ברחוב. "יותר טוב ככה", הוא מסביר, "כל יום אקשן. אנשים מפחדים, קופצים מכל חתול". חנויות רבות נותרו הבוקר סגורות, אולם כמה מהן מתעוררות לחיים בשעת צהריים. "באים מאוחר כי אין עבודה", קובע חמזי. במקביל, יורדת חבורת תיירים סינים בדרך "הוויה דה-לורוזה", חוצים את רחוב הגיא ושרים מזמורי תפילה.
אווירת המתח מתפוגגת ככל שמתקרבים לכותל המערבי, אך יחד עם זאת, פחות חנויות פתוחות. האופה ממאפיית "אל חשימע" כבר בן יותר מ-60 אבל לא מוכן להפסיק לבוא לא משנה כמה חמור מזג האוויר או מסוכן המצב הביטחוני. "אימא שלו ילדה אותו בתוך הגומחה שליד התנור", מסביר זייתון בראוניק בן ה-60, פועל במסגד שמנצל את ההפסקה כדי לאכול את הבייגלה המיוחד של המאפייה. לפי בראוניק, האופה מתגורר ברחוב הגיא ולא יצא מהרחוב "לפחות עשר שנים". לדבריו, "שלושת ילדיו יביאו לו משהו מבחוץ אם יצטרך".
"הבייגלה של רחוב הגיא הוא הבייגלה הכי טוב בעולם", ממליץ בראוניק. "זה אלף שנה התנור הזה. תצלם, היום לא עושים תנורים כאלה, עושים אותם על חשמל. זה על עצים". חשמל, גז, בסוף הטעם מגיע מלמעלה: "אפילו בבית לחם לא יוצא בייגלה כמו שיוצא מירושלים", הוא ממשיך. בראוניק רוצה שיהיה כבר שלום. "אני אבוא לבית שלך, אני אבוא לחתונה של הבן שלך, ארקוד, אמחא כפיים... לא רוצה סכין, רוצה לבוא לרחוב יפו, רוצה לאכול קובה אצל רחמו".
ממול למאפייה, מתגורר זוהיר דנאע, בן 59 בקומה השנייה של בניין בן שתי קומות. בקומה הראשונה ממוקמת חנות העורות שבה עובד כיום בנו. לדבריו, נמאס לו מהאלימות ומהנוכחות המשטרתית. "לפני 20 שנה נכנס לי יהודי עם אישה לתוך החנות והתחיל להרביץ לה בפנים", הוא מספר. "יודע מה עשיתי? הוצאתי אותו החוצה, הרבצתי לו והזמנתי משטרה, כי בן אדם זה בן אדם". עכשיו מיעוט הקונים כבר לא מאיים עליו, "אני פנסיונר, מקבל קצת אבל הילדים עוזרים".
"מה מיוחד ברחוב הגיא?"
משפחת נבולסי מחזיקה ב-11 חניות בסוף רחוב הגיא, אך היום הן רובן סגורות. יש להם נגריה, מספרה, מסעדה, ואפילו חנות למשחקי וידאו, שנשארת פתוחה אך ריקה מאדם. "17 יום שאין כאן אנשים", מעיד עלא נבולסי. אחרי כמה דקות שלושה ילדים שחזרו מבית הספר, קונים אייס-קפה בשלושה שקלים, מגניבים מבט וחצי אל הטלוויזיה שמשדרת הפרות סדר ורצים אל המשחקים. לאחרונה בתי הספר בעיר העתיקה פעילים חלקית ועלא חש זאת בקופתו. "לא כל יום יש לימודים, וגם אם כן לא כולם באים. עכשיו יש ילדים שצריכים לחזור מיד הביתה". ההכנסות בימים האלו, בממוצע, מסתכמות "בשניים-שלושה שקלים לשעה".
זה 150 שנה שהמשפחה מתגוררת ברחוב הגיא ומתפרנסת ממנו. "הרחוב נשאר אותו רחוב, רק האנשים הם שמשתנים", מצהיר בצער כמאל נבולסי, החובש כיפה גדולה על ראשו, בעודו יושב בפתח "מסעדת השלום". "שלום בא מנפש טובה, מרוח טובה. שישימו על כל חנות דגל ישראלי ודגל פלסטיני", מטיף כמאל. "שיוציאו את הגדר. הגדר שהרסו בגרמניה, אנחנו בנינו אותה פה. זה לא מביא שלום. כל קילומטר מחסום. בן אדם הולך לעבודה - מאחר לעבודה. בן אדם הולך לבית חולים - מאחר לבית חולים. זה כבר לא חיים. חיים צריכים להיות מהלב. שאדון נתניהו יילך לרמאללה, יישב עם אדון אבו מאזן ושאדון אבו מאזן יילך לכנסת, שישבו ויתחבקו ביחד וגמרנו. יוציאו את כל המחסומים. שיהיה פה כמו ביפן: שוטר עם מקל, לא עם אקדח. מספיק".
"מה מיוחד ברחוב הגיא?", מתחבטים בשאלה שני שוטרים באחת הפינות. "זה פשוט רחוב ראשי והחיכוך פה בין יהודים לערבים וביניהם לבין התיירים גבוה", הוא מספר, "כשרגוע אני בא לפה בלי מדים ומרגיש בחו"ל". השוטר השני מסתכל כלא מאמין: "אתה מרגיש בחו"ל? אני מרגיש אולי בחולון".