"למוסלמים אין מה לחפש פה": אירופה משנה את פניה

אם היה צורך לסימן, ולו גם סמלי, לתקופה הלא פשוטה שעוברת על אנגלה מרקל, הוא הגיע בטקס חלוקת פרס נובל לשלום. לפי הפרשנים, קנצלרית גרמניה הייתה המועמדת המובילה לקבל את הפרס הנכסף בזכות מדיניותה מסבירת הפנים למאות אלפי הפליטים ששוטפים את היבשת. בזמן שמנהיגים רבים באירופה מקשים על אלו שבורחים מאימת המלחמות להיכנס לשטח מדינותיהם ומשמיעים סיסמאות ריקות מתוכן, מרקל התעקשה שעל האיחוד לפתוח את שעריו עבורם.

למרות ההערכות, ועדת הפרס באוסלו בחרה לבסוף בארגון שפעל למען הדמוקרטיה בתוניסיה – המקום שבו החלו אירועי "האביב הערבי" שגלשו למדינות ערב נוספות, והפכו בהדרגה למלחמות אזרחים עדתיות שגרמו למיליונים להיעקר מבתיהם ולחפש חיים חדשים. למנהיגת הכלכלה הגדולה ביותר באירופה אמנם יהיו עוד הזדמנויות רבות לחקוק את שמה ברשימת הזוכים, אך בינתיים היא צריכה להתמודד עם זעם גובר בקרב חלק גדול מהציבור ובמפלגתה על דרך טיפולה במשבר.

מרקל, שצפויה לרוץ לכהונה שלישית ב-2017, צריכה לנווט בימים אלו בין הגורמים השמרנים בקרב מפלגת "הנוצרים דמוקרטים" שבראשה היא עומדת, לבין המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שיחד מרכיבות את הממשלה. בעוד שמימין לה קוראים להחמרת מדיניות ההגירה ולפיקוח הדוק, משמאל דורשים לא להיכנע לצעדים פופוליסטיים דוגמת הקמת "אזורי מעבר" בגבולות, שם ייבחנו בקשותיהם של הפליטים. בצל המחלוקות הללו, סקר חדש שפורסם השבוע מעיד על השינוי בהלך הרוח במדינה. אחוזי התמיכה במפלגה השמרנית של הקנצלרית ירדו ל-38% - התוצאה הנמוכה ביותר שלה מאז יוני אשתקד.

מנגד מפציעה מפלגת הימין הקיצוני "אלטרנטיבה לגרמניה", שרוצה בסגירת הגבולות שדרכם צפויים להגיע למדינה עד לסוף השנה בין 800 אלף למיליון מהגרים. ברמה הארצית, קיבלה המפלגה 7% תמיכה, אך בבוואריה, הגובלת עם אוסטריה ונושאת את מירב הנטל, היא זוכה ב-9% ואילו במזרח המדינה היא מרקיעה עד ל-13%. לצד הנתונים היבשים, גם בשטח מבעבעת שנאת הזרים החדשה, שהביאה מתחילת השנה ל-500 מתקפות נגד בתים ומבנים שבהם שוהים מבקשי מקלט – פי שלושה מהתקופה המקבילה בשנה שעברה.

צרותיה של גרמניה, שחורבנה וההרס שהמיטה על אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה זרעו את רעיון האחדות האירופית, הן תמרור אזהרה עבור בריסל. הגוף שנוסד כקהילת הפחם והפלדה ב-1951 התרחב משמעותית במרוצת השנים, במיוחד לאחר קריסת ברית המועצות לפני רבע מאה, וספג לתוכו 28 מדינות שונות. מנהיגיו ראו בחזונם יצירת פדרציה הדומה לזו של ארצות הברית, שתטשטש את ההבדלים הלאומיים והתרבותיים עד ליצירת אומה אירופית חדשה. עם זאת, התקופה האחרונה ערערה על האפשרות שחלום זה יקרום עור וגידים ושוב התברר כי את הפחד מהאחר לא ניתן לטאטא מתחת לשטיח האחדות המדומה.

בווינה, לא הרחק מברלין, נערכו השבוע בחירות לראשות העיר. בירת אוסטריה נותרה עדיין בשליטת הסוציאל דמוקרטים, אך רק מעט מאחור הגיע מפלגת "החירות", שגרפה שליש מקולות הבוחרים. מפלגת הימין הקיצוני, שבהנהגת יורג היידר הייתה חלק מהממשלה לפני 15 שנה, חדרה ללב הקונצנזוס בעקבות זרם הפליטים הבלתי-פוסק שאותו היא דורשת לעצור באמצעות בניית גדר גבול. בשל מיקומה הגיאוגרפי, אוסטריה היא נתיב מרכזי עבור אלו שצועדים מהונגריה שממזרח לה לעבר גרמניה ומדינות צפון אירופה, אך פרץ הלאומיות והאסלאמופוביה לא פסח גם עליהן.

פרט לנורבגיה, בכל יתר מדינות סקנדינביה נערכו בשנה האחרונה בחירות ובכולן רשמה המפלגות האירו-סקפטיות תוצאות מרשימות. "הדמוקרטים השבדים" סיימו במקום השלישי ומשמשים לשון מאזניים בפרלמנט המפולג בממלכה, שאליה הגיעו מתחילת השנה 90 אלף איש. יתרה מכך, ממשלת המיעוט של השמאל עשויה ליפול בכל רגע, ולפי חלק הסקרים, מפלגת הימין הקיצוני עשויה לזכות ברוב הקולות אם האזרחים ייאלצו ללכת לקלפיות.

בדנמרק ובפינלנד המצב דומה. מפלגת "העם הדני" כבשה את קופנהגאן לפני שלושה חודשים והפכה לסיעה השנייה בגודלה. על אף שהיא נותרה באופוזיציה, הליברלים מהמרכז-ימין, שקיבלו רק את התוצאה השלישית בטיבה והקימו קואליציה זעירה, נשענים עליה. הממשלה כבר העבירו שורת חוקים שנועדו לצמצמם את ההטבות של מבקשי המקלט והיא נתונה ללחץ מתמיד לסגור את מעברי הגבול. בהלסינקי "הפינים האמיתיים" מאיישים את משרד החוץ, משרד ההגנה ומשרד המשפטים, אך עשויים לנטוש את הממשלה בשל הכעס של תומכיהם על כך שהם לא נוקטים יד חזקה יותר נגד ההגירה.

במרכזה של אירופה ובמזרחה, הדעות הקדומות והסדקים באיחוד התפשטו והתרחבו עוד יותר. בהונגריה, בצ'כיה, בסלובקיה וברומניה התנגדו נחרצות לתכנית שקידם האיחוד – בעיקר גרמניה וצרפת – לפיזורם של מאות אלפי הפליטים ששטפו את חופיהן של יוון ואיטליה בין החברות השונות, על אף שמספר הפליטים שהן התבקשו ליישב בתחומן הוא מזערי. בבודפשט, משטרו של ויקטור אורבן מציג את העמדה הנצית ביותר במשבר, שאותו כינה "בעיה גרמנית" שמסכנת את "הערכים הנוצריים של היבשת".

עם רטוריקה ומעשים שמזכירים תקופות אפלות בעבר, ראש ממשלת הונגריה בנה גדרות בגבולות ושם ללעג את אמנת שנגן, שנועדה לאפשר לאנשים תנועה חופשית בתוך האיחוד. הוא הגדיל את סמכויות כוחות הביטחון והקים מחנות פליטים, אך הוא בעיקר סחף אחריו מדינות נוספות באזור שהפכו קנאיות לריבונותן ומסרבות לקבל את תכתיביהם של מרקל ושל המוסדות המנותקים בבריסל.

סלובקיה הבהירה כי תהיה מוכנה לקלוט רק פליטים נוצרים, מאחר שלמוסלמים "אין מה לחפש בה". "אין לנו אפילו מסגדים", תירצו זאת בברטיסלבה. בצ'כיה הבטיח ראש הממשלה בוהוסלב סובוטקה, להילחם בתכנית שאושרה בחודש שעבר באיחוד. פולין הצביעה לבסוף בעד, אך שם טוענים כי איכות חייהם של המקומיים טובה פחות משל אלו הנסים מסוריה, ולכן היא אינה יכולה לארח אותם.

"הם יערפו ראשים גם כאן", התבטא הנשיא לשעבר לך ולנסה, שתורם בהפצת הדעות הקדומות ולפיהן כל משפחת פליטים היא תא טרור חשאי של ארגון "המדינה האסלאמית" (דאעש). בתור מנהיג פועלים שהתנגד לשלטון הקומוניסטי בארצו הוא קיבל פרס נובל, אבל כיום הוא מפגין חוסר סובלנות כלפי מי שנרדף במקומות שונים ברחבי העולם ומבטא את רחשי הציבור השמרני במדינה הקתולית.

מוסד אחר באזור שמנסה לנצל את התקופה הסוערת שעוברת על אירופה הוא הכנסייה. אחרי שנים של דיכוי תחת המשטרים הקומוניסטיים ותהליכי החילון, יוצאים אנשי הדת להגנת הערכים הנוצריים שעליהם מאיימים לכאורה מאות אלפי המהגרים, רובם מוסלמים. "אסור שהעם הבולגרי האורתודוקסי ישלם את המחיר בהיעלמות המדינה", נמסר בהצהרה של הכנסייה המקומית, שהפצירה ברשויות בסופיה שלא לקבל יותר פליטים. הכנסייה מדגישה, כמובן, כי יש להפגין סולידריות עם אלו שכבר נמצאים בשטח המדינה, אך היתר צריכים לחפש חמלה במדינה אחרת.

ברומניה השכנה התעורר זעם ציבורי בעקבות מיזם לבניית מסגד ענק בבירה בוקרשט, שממומן על ידי טורקיה. "המסגד יהפוך למקום לגיוס קיצונים מוסלמים, כר פורה לטרוריסטים", הסבירו במפלגת "הימין החדשה. "מתקפות רבות מתרחשות. איך אפשר שלא לדמיין שהם יגיעו אלינו יום אחד?". הקהילה המוסלמית במדינה, למי שתוהה, מונה בסך הכל 64 אלף מאמינים - פחות מ-1% מכלל האוכלוסייה.

הנסיגה מהכיוון העל-לאומי היא לא רק משאלת לבם של נושאי הלפידים ושונאי הזרים באירופה. בספרד, למשל, חבל קטלוניה שרד את הקריסה הכלכלית של 2008 ונותר המחוז העשיר ביותר במדינה. ההרגשה שעליו לממן את הממשלה הכושלת במדריד וחוסר הסכמתה להעניק לו אוטונומיה נרחבת יותר, דחפה את החבל לרדוף אחרי עצמאות מלאה והתנתקות מהממלכה האיברית.

לא מדובר רק בגורמים לאומניים המעודדים את המהלך. גם מפלגות מהשמאל מצהירות על רצונן לערוך משאל עם על היפרדות מספרד, שכבר הבהירה כי החוקה לא מאפשרת זאת. ניצחונם הסוחף של הבדלנים בבחירות לפרלמנט המחוז בתחילת החודש והצהרתו של נשיא החבל ארתור מאס כי יפעל להקמת מדינה קטלונית עד 2017, מבטיחים כי סוגיית העצמאות ושינוי הגבולות בחצי האי יימשכו בתקופה הקרובה.

בבריטניה, קריאת התיגר על רעיון האחדות האירופית מגיעה משני הכיוונים. מצד אחד, ראש הממשלה דייוויד קמרון זונח כמעט לגמרי את הזירה הבינלאומית ומשאיר את הבמה לגרמניה ולצרפת. קמרון, שהשיג רוב מוחלט בבית הנבחרים בחודש מאי, מעוניין לשאת ולתת מחדש על תנאי חברותו של האי באיחוד. בנוסף לכך, רק בשל שיטת הבחירות המיטיבה עם המפלגות הגדולות בבריטניה, מפלגת העצמאות המתנגדת להגירה קיבלה רק מושב אחד בפרלמנט – על אף שכארבעה מיליון איש הצביעו עבורה.

מנגד, באותה מערכת בחירות, הבליחה בענק המפלגה הלאומית, אחרי שהביסה את מפלגת הלייבור שעד לא מזמן הייתה השליטה הבלתי-מעורערת בסקוטלנד. אף על פי שבשנה שעברה רוב דחוק של התושבים הצביע נגד במשאל העם על עצמאות מבריטניה, במפלגת השמאל-מרכז מתכוננים לפעול למען קיומו של אחד נוסף. בדומה לקטלונים, חלק ניכר מהסקוטים חשים שהם מנוצלים על ידי השלטון המרכזי וכי עדיף להם לצאת למסגרת חדשה ועצמאית, שבה יוכלו לבטא את הרגשות הלאומיים שלהם טוב יותר.

כפי שאיחוד כבר הודה, המשבר הנוכחי הוא הקשה ביותר מאז שנוסד בגלגולו המוקדם לפני שישה עשורים. למרות זאת, שורשיו החלו לצמוח עוד בטרם נהירת הפליטים האינסופית, שסופה אינו נראה באופק הקרוב, אלא בימי המשבר הכלכלי העולמי. אז נאלצו שורת מדינות לבצע קיצוצים מרחקי לכת כדי לזכות בסיוע מצד גופים בינלאומיים ואזוריים, חסרי פנים ודגל.

אחת מהן הייתה יוון. רק לפני כמה חודשים הביטו באירופה בדאגה לכיוונה, כשממשלת השמאל הרדיקלית שלה הכריזה כי לא תסכים יותר לצעדי צנע. החשש היה שסילוקה מגוש האירו ומהאיחוד יוביל לתגובת שרשרת בכל היבשת, אולם ההצהרות הדרמטיות התפוגגו באוויר ואתונה נכנעה לתכתיביה של ברלין.

כולם מסכימים כי משבר הפליטים חמור יותר מזה היווני, אך בשונה ממנו, רוב החברות מחזיקות בעמדות מנוגדות וסותרות זו מזו. בעקבות זאת, כמעט כל אחת מהן נוקטת צעדים משלה ולא ממתינה שהגוף המופשט ששמו האיחוד האירופי יחליט עבורן. אף מדינה עדיין לא הכריזה כי היא עוזבת ויוצאת לחופשי, אך ללא פתרונות המשברים הנוכחיים, סכנת ההתפוררות של האיחוד למדינות לאום מנותקות זו מזו, גוברת בכל ביום.