מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה התקשה להסתיר ביום שישי האחרון את שביעות רצונו מההתפתחויות האחרונות בסוריה בכל הקשור למעורבות הרוסית במדינה. בראיון חגיגי לרגל עיד אל-אדחא בערוץ הבית אל-מנאר, ניסה נסראללה למתג עצמו כשותף סוד של הרוסים באשר לתוכניותיהם וכוונותיהם באזור. הוא גם הסביר לצופים את הסיבות להחלטה הרוסית לשלוח כוחות משמעותיים לסוריה וככל הנראה להגדיל את הנוכחות הצבאית במדינה גם בעתיד. הכישלון האמריקני במלחמה בארגון "המדינה האיסלאמית" (דאעש), הסביר נסראללה, היה הסיבה המרכזית. הוא גם טרח ופירט שהאסטרטגיה האמריקנית נגד דאעש שכותרתה תקיפות מהאוויר בלבד, או במילים אחרות, "No boots on the ground", לא אפשרה באמת להביא לשינוי.
לקריאה נוספת:
נסראללה בירך על נוכחות רוסיה בסוריה: "תשפיע על המלחמה באזור"
רוסיה, איראן, עיראק וסוריה יקימו מרכז נגד דאעש בבגדאד
דיווח: צבא אסד החל להשתמש במטוסי קרב רוסיים במאבק נגד דאעש
נסראללה, שמתיימר בגיל מתקדם יחסית להפוך לפרשן לענייני רוסיה (אחרי שכבר היה לפרשן לעניינים ישראליים והוכיח שם חוסר הבנה מוחלט - א"י) צודק כנראה, אך חלקית. מוסקבה החליטה להתערב ברגל גסה במזרח התיכון ולא רק בסוריה, מפאת החולשה האמריקנית בכל נקודה כמעט של האזור. נכון, המלחמה בדאעש לא נשאה פרי כפי שקיוו בפנטגון והאיסלאמיסטים לא נבלמו. גם התוכנית לאמן מורדים מתונים ולציידם בנשק מתקדם לא הביאה לתוצאות המיוחלות. אך מעבר לכך, הרוסים הריחו את ההססנות האמריקנית במזרח התיכון, את הגמגום ואת החשש הגדול מהצורך בהפעלת כוח.
במילים אחרות, הרוסים הבינו כי ארצות הברית בעידן אובמה תעשה הכול כדי להימנע מלהיגרר למלחמה נוספת במזרח התיכון. מהזווית האמריקנית, מדובר בגישה לגיטימית ומובנת כמובן. הבעיה היא שבקרב מדינות האיסלאם וברוסיה, זו הוכחה לחולשה ופחד, וכאשר כריש ותיק כמו נשיא רוסיה ולדימיר פוטין מריח פחד, הוא ממהר לנצל זאת, לא רק לטובת נשיא סוריה בשאר אסד, נסראללה או איראן, אלא מעל הכול לטובתו שלו ולמען האינטרסים הרוסים.
זרם המתנדבים לדאעש ממדינות ברית המועצות לשעבר ובראשן צ'צניה ואזור הקווקז, המחישו לפוטין את גודל האיום האיסלאמיסטי. בנוסף, ההצלחות האחרונות של המורדים בסוריה בקרבת רצועת החוף העלאווית, גרמו לרוסים להבין כי שרידי שלטונו של אסד בסכנה וכך גם הנמל בטרטוס והמאחז הרוסי בלטקיה.
הסכם הגרעין שינה הכל
הסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן היה כנראה ה-Game changer במפת הכוחות החדשה של המזרח התיכון. לכאורה, הסכם שכזה אמור היה לחזק את מעמדו של אובמה ולהוכיח את מנהיגותו האזורית. אלא שבפועל קרה בדיוק ההיפך. למדינות האזור כולן, ללא יוצא מן הכלל, הייתה פרשנות אחרת ומרחיקת לכת להסכם: ארה"ב חלשה מדיי ונוטה לפשרות בכל דרך אפשרית, גם אם יהיו לכך השלכות שליליות משמעותיות בעתיד. מצרים, סעודיה, איחוד האמירויות, מדינות המפרץ האחרות, ישראל, ירדן, הפלסטינים וכמובן הציר השיעי-עלאווי, הבינו כי מוקד קבלת ההחלטות העולמי נודד מוושינגטון למוסקבה. הבית הלבן OUT. הקרמלין IN. כל המדינות הללו יצטרכו להתמודד בשנים הקרובות עם איום איראני גובר ורוסיה יכולה להיות "שופט", או מתווך שיפתור בעיות בינן לבין טהראן. לא ארה"ב.
לסטטוס החדש הזה של מעצמות העל במזרח התיכון בנוסף להסכם הגרעין, עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת שאנו עדיין מתקשים להבין את כולן. מבחינת ישראל, ברור כי כללי הפעלת הכוח הצבאי בסוריה ישתנו. ניתן לשער שהתקפות אוויריות על שיירות נשק בשטחי סוריה יהפכו מעתה לנושא סבוך בלשון המעטה. האם ישראל תרשה לעצמה לפעול באופן חופשי ברחבי הגבול בין סוריה ללבנון, עם קרבה מסוכנת כל כך לבסיס חיל האוויר הרוסי בלטקיה, שבו מטוסי קרב שמיועדים לקרבות אוויר ולא להפצצות? מה תהיה התגובה הישראלית להעברה של אמצעי לחימה רגישים מסוריה לחיזבאללה? ומה עושים עם המעורבות האיראנית שנהנית מגיבוי רוסי, שרק תלך ותגדל בעקבות הסכם הגרעין והזרמתם של עשרות מיליארדי דולרים לקופת איראן?
נסראללה עצמו סיפר בראיון כיצד האיראנים הצליחו להביא להפסקת אש של חצי שנה בזבדאני, שעל הגבול עם לבנון, ובשני כפרים שיעיים במחוז אידליב. טביעות האצבע שלהם ניכרות באזורים שנותרו בשליטת המשטר בגולן הסורי משם הם מנסים להוציא עוד ועוד פיגועים נגד מטרות ישראליות.
בשלב זה גם מוקדם לקבוע מהן הכוונות הרוסיות באזור. האם מוסקבה הולכת לסבך עצמה ב"אפגניסטן שתיים", ולנסות לכבוש שטחים גדולים מידי דאעש במה שהיה סוריה? כלומר, האם רוסיה מבקשת להחזיר את הסדר הישן, או שמא לעשות קצת סדר בכאוס הגדול ולקבע את הסטטוס-קוו האחרון בשטח, שמשמעו שמירה על גבולות "עלאוויסטן"- מהגבול הצפון מערבי עם טורקיה, ומשם דרומה ללטקיה וטרטוס? זאת לצד שמירה על הציר שבין דמשק לחומס ולטקיה ועל הגבול בין סוריה ולבנון נקי מדאעש בעזרת נוכחות חיזבאללה בזבדאני?
במשך שנים הדגיש הממשל האמריקני כי אסד חייב ללכת. אולם ההתפתחויות האחרונות הובילו את מזכיר המדינה ג'ון קרי לסייג את הקביעה הזו ולהסביר שהוא לא יהיה חייב ללכת מיד. אז לפחות דבר אחד כן ברור בסדר הכאוטי הישן חדש - אם לא ייפגע בפיגוע או יחלה במחלה מסתורית, אסד נשיא "סוריה הקטנה", צפוי להישאר עמנו עוד לא מעט שנים.