על רקע הדיון הסוער בשבועות האחרונים סביב המחדל המשטרתי במצעד הגאווה בירושלים, הוגשה אתמול (שלישי) לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעת פיצויים נגד המשטרה במקרה אחר, אך על רקע דומה - אזלת יד שככל הנראה הובילה לרצח. התביעה הוגשה בשמה של עביר דנדיס, אמן של אסינאד ורימאס אמטיראת, בנות שנתיים וארבע בהתאמה, שנחנקו למוות על ידי אביהן עלי אמטיראת במאי 2013, שנכלל אף הוא בכתב התביעה. דנדיס תובעת פיצויים בגין רשלנות בסכום של יותר מעשרה מיליון שקלים מהמשטרה ומהמשרד לביטחון פנים.
כתב התביעה מתאר כיצד ערב לפני הרצח הגיעה עביר לתחנת המשטרה בערד והגישה תלונה נגד בעלה. "אני מפחדת שבעלי יהרוג את הילדות", אמרה לטענתה לשוטר שחקר אותה. אולם השוטרים שטיפלו בתלונתה, כך נטען, לא טרחו לצאת מהתחנה כדי לבדוק את דבריה, זאת על אף שביתו של הבעל הוא במרחק של עשר דקות נסיעה מתחנת המשטרה. יתרה מכך, נטען בתביעה, התלוננה עביר נגד בעלה כמה פעמים בעבר בשני מוקדים בתחנת משטרת מעלה אדומים, שסמוכה למקום מגוריה, ובתחנת משטרת מודיעין. בין היתר, התריעה לטענתה כי היא חוששת שאבי בנותיה יפגע בהן. עם זאת, כל ניסיונותיה להזהיר את המשטרה ולמנוע את הפגיעה בילדותיה עלו בתוהו ונתקלו בחומה של זלזול, אטימות וחוסר מעש.
עוד בנושא:
חשד לרצח: גופותיהן של בנות 3 ו-5 נמצאו ליד ערד
"רצח בתלייה את בנותיו הפעוטות: 'זה עסק שלי'"
הותר לפרסום: נעצר האב החשוד ברצח בנותיו הפעוטות בנגב
הורשע האב מאל-פורעה ברצח שתי בנותיו בנגב לפני כשנתיים
לפי התביעה, שהוגשה על ידי עורכי הדין עדו אורלנסקי, אלעד איזנברג וטוני ימין, גם בני משפחתה של האם התלוננו במשטרה, עת חטף האב את אחיה של עביר במטרה לאלצה למסור את בנותיה לחזקתו. זאת ועוד, בבוקרו של הרצח עצמו, גבתה משטרת ערד עדות מעומאר, אחיינו של האב, אשר הגיע עוד במהלך הלילה לתחנה והתלונן נגד קרוב משפחתו משום שחטף אותו באיומי סכין, כלא אותו בביתו, איים עליו באלימות, וכל זאת רק כי סייע לעביר לפגוש את בנותיה. חרף כל אלו, המשטרה לא קישרה בין עדותו לתלונתה של עביר בערב הקודם.
המשטרה, נטען, אפילו לא זימנה את גורמי הרווחה על מנת להרחיק את האב מבנות המאוימות. "רק משטרה הקשובה לאזרח, משטרה שאינה עצלה, משטרה שאינה עייפה ושחוקה, משטרה שמטפלת בעיקר ולא בטפל, משטרה שרואה לנגד עיניה את תוכן דברי המתלונן ולא את מינו ומוצאו, משטרה שיכולה לטפל במקרה שבו הנסיבות דורשות הפעלת שיקול דעת ראוי רק משטרה שכזו תמנע את מקרה המוות הבא", נכתב בכתב התביעה.
לפי דנדיס, אזלת ידה של המשטרה משתקפת היטב בדברי הביקורת החריפים שכתבה השופטת יעל רז-לוי בהכרעת הדין וצוטטו בפתח כתב התביעה. "לא אוכל לסיים את מלאכתי בלי להקדיש כמה מילים לתמונה העגומה שהצטיירה בפנינו ממכלול העדויות, בדבר הטיפול המשטרתי הלקוי, לכאורה, בתלונתה של עביר, אם הבנות המנוחות, ערב הרצח; היעדר הטיפול בבני משפחתה כאשר הגיעו לתחנת מעלה אדומים ורצו להתלונן על חטיפת אחיה מהדי; ואף ביחס לאופן הטיפול בתלונת האחיין עומאר על חטיפתו", כתבה רז-לוי.
עוד הדגישה רז-לוי, כי המשטרה לא התייחסה לתלונתה של האם במלוא הרצינות. "כעולה מעדות עביר אם הבנות המנוחות, היא הגיעה לתחנת ערד לילה לפני הרצח ודיווחה באופן ברור שאינו משתמע לשתי פנים, על סכנה ממשית לחיי הבנות המנוחות מן הנאשם. נזכור, כי המדובר בכך שהנאשם והבנות היו מצויים בפזורת אל-פורעה, מרחק של כ-10 דקות מן התחנה, ולמרות האמור לא נעשו הפעולות המתחייבות עת מוגשת תלונה מסוג זה. נראה כי ההתייחסות לתלונה הייתה, לכאורה, כלאחר יד ובאדישות, וזאת דווקא במקום בו אופי התלונה, תכניה, העובדה שעביר סיפרה כי קיבלה טלפון דחוף המתריע על הסכנה הקיימת, והעובדה שעשתה את כל הדרך מעזריה כדי להתלונן ולזעוק לעזרה, הייתה צריכה להדליק נורות אדומות למכביר", טענה.
זאת ועוד, כתבה השופטת, "עביר אף דיווחה וחשה כי ההתייחסות לתלונתה אינה מספקת ועל כן התקשרה לעודד אפרים, שאותו הכירה מעבודתה אצל אמו, היודע את השפה והלכות הארץ, והכול כדי שזה יסייע לה להעביר את המסר בדבר הסכנה המתרחשת ובאה. והנה גם לאחר שעל פי עדות אפרים הוא דיבר בעצמו עם השוטרים בתחנה וביקש מהם לשלוח ניידת לבית הנאשם, הדבר לא הועיל ולא נעשה למעשה דבר... והנה, גם מקום בו אישה כעביר אוזרת אומץ ובצר לה פונה לרשויות האכיפה במדינה ולזרועותיה, למשטרה, כדי להתלונן על מסכת האיומים, האלימות וההתעללות הנפשית והפיזית שלה נפלה קורבן מן הנאשם ומבני משפחתו תוך חטיפת אחיה ולקיחת בנותיה ממנה - גם אז במקום שתגיע לחוף מבטחים, נופלת תלונתה על אוזניים ערלות והיא נתקלת הלכה למעשה, לכאורה, בחומה בלתי עבירה אשר היא אינה יכול לחדור דרכה. וכבר למדנו כי מי אשר 'אטם אזנו מזעקת דל, גם הוא יקרא ולא יענה' (משלי כא)".
רז-לוי התייחסה גם לדברים שסיפרה עביר בבית המשפט. "אין אלא להפנות לדברים שסיפרה האם מדם לבה - ביחס למחשבותיה כאשר היא נוסעת במונית בדרך לתחנת המשטרה, ערב רצח שתי בנותיה: 'בדרך חשבתי על הבנות שלי... לא חשבתי שבאחד הימים יקרה לי דבר כזה כמו שקרה לי בגלל העניין של הגדה וישראל... ואי אפשר לעזור לי בגלל שאני מהגדה, אם הייתי יכולה לדעת שזה מה שיהיה, בחיים שלי לא חשבתי להתחתן עם מישהו עם תעודת זהות ישראלית'. העובדה כי זעקתה של עביר - זעקה רמה וברורה שאין כל קושי לשמוע אותה, נותרה, לכאורה, תלויה בחלל האוויר בגדרי תחנת המשטרה, אין ספק כי סיבות רבות לה - אך קשה להלום שזרע הפורענות נעוץ אף בהיותה חסרת מעמד בישראל", טענה.
"לא זו אף זו", הוסיפה, "העד עודד אפרים אשר הכיר את עביר במסגרת עבודתה בבית אמו וניסה לסייע לה, העיד כי בעבר הוא לקח אותה להתלונן נגד הנאשם במשטרת מודיעין, ולא נגבתה ממנה תלונה כלל שכן נאמר לה 'את לא שייכת אלינו', ואף נאמר לה: 'תגישי תלונה בשטחים'. למעלה מן הצורך ייאמר, כי לא יכול להיות חולק שחובה עלינו לטפל באופן שוויוני ונאות בכל מי שמוצא עצמו חשוף לפגיעה ולביצוע עבירות פליליות בשטחה הטריטוריאלי של מדינת ישראל, והדבר מתחייב אף מהאינטרס הציבורי במניעת ביצוע פשעים במקומותינו. שהרי נאמר עוד במקורותינו: 'תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם' (במדבר טו)".
עוד נכתב בכתב התביעה: "חוסר אכפתיות, יחס מעליב ופוגעני, גזענות, אטימות, יהירות, גסות רוח, עצלות, רשלנות, אוזלת יד, חוסר נכונות לפעול למען אדם באשר הוא אדם וחוסר נכונות להפעיל שיקול דעת מצד הנתבעים הם אלו אשר חרצו את גזר דינן של אסינאד ורימאס ז"ל למוות, מוות נוראי. אלא שהאמור הוא תיאור, שהוא על דרך ההמעטה בלבד, של התנהלות משטרת ישראל בערב שלפני הרצח הנורא של אסינאד ורימאס". התביעה
כשל חמור
בעקבות המקרה החליט מפכ"ל המשטרה להדיח מתפקידם את מפקד תחנת ערד, את סגנו ואת ראש משרד החקירות בתחנה. נגד חוקר המשטרה שגבה את העדות מהתובעת ורכז החקירות בתחנה, הוחלט לרשום הערת מפקד. במסגרת דוח שפרסמה המשטרה בעקבות המקרה, נכתב כי "נפל כשל חמור בהתנהלות הגורמים הנוגעים בתחנת ערד בכל הנוגע לאופן הטיפול בתלונת האם, בהיבטי פיקוד, דיווח ומקצועיות, כאשר כשל זה חוצה את שרשרת השוטרים והקצינים הנוגעים בתחנה עד לרמת מפקד התחנה". בנוסף לכך, הורה המפכ"ל להעביר את ממצאי הוועדה לבחינת מחלקת המשמעת לצורך בחינת צעדים משמעתיים נוספים כלפי מי מגורמי המשטרה המעורבים בפרשה.
"הנתבעים, במעשיהם ובמחדליהם, הביאו למותן של המנוחות ו/או לא מנעו את הרצח הנורא, ועל כן עליהם מוטלת החובה לשאת באחריות למותן ולפצות את התובעים בגין נזקיהם", נכתב. "את הטרגדיה של התובעת ההליך המשפטי הזה לא יוכל לשנות. התובעת תיוותר בכאבה העצום כל ימי חייה. אולם, אם ניתן יהיה ליצור שינוי כלשהו בעקבות המקרה הטרגי תהא תכלית לחייהן הקצרים ולמותן בטרם עת של המנוחות והתובעת, אמן, תנסה להתנחם בכך".