עדות מיוחדת: כך פועל תא להב"ה בתוך בתי הספר בבירה

צפו בריאיון עם אלקנה כהן, מורה בחטיבת הביניים אורט מינקוף בירושלים

"הבילוי היחיד שלנו, החבר'ה הצעירים בירושלים, היה ללכת לברים ולהסתובב בעיר. פתאום אתה רואה ערבי ויהודיה, זה לא נעים לעין. גם ככה אנחנו במלחמה איתם ועכשיו לוקחים לנו את הבנות. זה אסור גם לפי התורה וזה מפריע לנו. אנחנו עם קטן, מה יישאר מאתנו עוד כמה שנים? זה המניע שגרם לי להצטרף ללהב"ה", מספר ל', בן 18, תלמיד שעולה לי"ב בתיכון חילוני הנחשב לאחד הטובים בעיר. "אני שם דגש על הפעילות בבית הספר. שם זה הנוער של היום, עוד כמה שנים הם יהיו הגדולים של ישראל אולי יצא מפה איזה ראש ממשלה, שר או משהו חשוב במדינה וחשוב שיהיה לו בראש שלא טוב הדו קיום הזה".

"יש לי עוד חבר בבית הספר, התחלנו ביחד. פעם אחת שמענו שיעור של הרב כהנא. מאוד אהבנו והתחלנו להפיץ את זה לבנים ולבנות בבית הספר. יש לנו הרבה בנות בבית ספר וחשבנו להאיר להן את העיניים. היו סיפורים של בנות שיצאו עם ערבים, אחת עם מדריך בחדר כושר שגם היה מבוגר ממנה בעשר שנים, וככה היינו באים עם חולצות של להב"ה והמנהל התחיל לאיים שיעיף אותנו. אמרנו לו 'בסדר', ומאז היינו מארגנים בחשאי שיעורי תורה באחת הכיתות אחרי הלימודים. הוא לא יודע על זה, זה 'בשושו'. כל המורים לא אוהבים את הפעילות שלנו. הם אומרים לך: 'מי אתם שתדברו בכלל'. אני מסביר להם, 'היא אחותי ואחותך לכל דבר וחשוב לי להציל'. היו הרבה בנות שאני אישית הצלתי, הסברתי להן שזה לא בסדר, שיעזבו את הערבי או הנוצרי. אנחנו מנסים לגייס המון ילדים מבית הספר ומבתי ספר ליד, חברים שלי מבתי ספר כאלה קראו לי כשהיו מקרים אצלם של בנות שיוצאות עם ערבים".

סדרת חינוך - כל הכתבות
ניצחון החומר על הרוח: בנט – ההיפך הגמור מפירון
"הדבר היחיד שיחזיר אותי להוראה הוא חרפת רעב"


"פעם הבאתי עלונים כדי לחלק לכיתות ז' עד י"ב. המנהל גילה והעיף אותי ליומיים, היו לו הרבה שיחות עם ההורים שלי. השרת בבית הספר הוא ערבי. הוא נותן לנו את המפתח של החדר כל יום שלישי, הוא מסכים אתנו מאוד על ענייני להב"ה. הסברתי לו שאנחנו רוצים לעשות את זה בשקט והוא אמר לי שאין בעיה. התחלנו שניים, למדנו לבד. זה מביא את זה, יש גם הרבה בנות שהצטרפו אלינו. עכשיו אנחנו בקבוצה 17 תלמידים מכל השכבות, מכיתה ט' ומעלה".

"אמרתי למנהל: 'בוא נשב בחדר, אני ואתה. אסביר לך מה זה, כל פעם אתה מעיף אותי. אני לא בא לבית הספר עם סמל האגרוף שאסור לפי החוק, אני בא עם חולצה חוקית'. הוא לא מסכים. בשנה האחרונה היה הרבה בלגן בירושלים. כשהיה הטבח בהר נוף הגעתי לבית ספר עצבני ומבואס. אמרתי למנהל, 'אתה רואה מה זה? אלה שאתה מסכים איתם ואוהב אותם - תראה מה עשו לאחים שלך, יהודים שהתפללו'. הוא אמר לי, 'זה חמור. אסור לעשות דבר כזה. אבל אחר כך המשיך להגיד לי, 'אתה סתם עושה בלגן'".

השיח הפוליטי בישראל, שהקצין מאז חטיפת שלושת הנערים בקיץ שעבר, לא פוסח על בני הנוער. וכדרכם של בני נוער, אווירת ההקצנה עלולה ללבוש צורה של מעשים, לעיתים קיצוניים ואלימים. ירושלים, העיר של "לה פמיליה", של טרור האבנים הפלסטיני ושל ארגון להב"ה, היא חממה לרעיונות קיצוניים, ואלה נובטים וצומחים בבתי הספר של עיר. כיצד משפיעה הפוליטיקה על האווירה במוסדות החינוך של הבירה ואיך המערכת מתמודדת עם האקלים הרעיל?

"יש לנו פעילים-תלמידים כמעט בכל בתי הספר בירושלים", טוען ראש ארגון להב"ה, בנצי גופשטיין. ראשי הארגון אינם מורשים להיכנס לבתי הספר בעיר, כך ש"הנערים עצמם מכניסים את החומר". את הארגון מוביל גופשטיין כשלצדו כמה מבוגרים שפוגשים את הנוער בכיכר ציון בערבי סוף השבוע. עשרות נערים מתכנסים במקום, קטינים שמנסים לשדר לעוברים והשבים תדמית קשוחה. רובם המוחלט תלמידים בבתי הספר בעיר. בשבת בערב הם בכיכר, משתכנעים, צועדים ואפילו מרביצים, למחרת בבוקר הם כבר בכיתות. "המורים מאוד נלחמים בנו", מספר לוואלה! NEWS פעיל בארגון. "נלחמים במי שבא עם חולצה, מי ששם מדבקה. יש בתי ספר יותר פתוחים, ויש יותר קשים. תלוי בכל מקום. בבתי ספר שמגיעים תלמידים עם חולצות של מרצ מגיעים גם החבר'ה שלנו עם חולצות, כל בית ספר עם המדיניות שלו".

"רוב הנוער בשכונה מזוהה עם הימין", מספר מיכאל, שם בדוי, מורה בבית ספר ומדריך נוער בשכונת קטמון בעיר. "הרבה ילדים מזוהים עם בית"ר ירושלים ועד לפני שנה או שנתיים, תקופת שחקני הכדורגל המוסלמים מצ'צניה שהובאו לבית"ר, הייתה נהירה גדולה של בני נוער לארגון 'לה פמיליה'. נער אחד שדווקא היה פעיל מבחינה חברתית בשכונה התפלח ליציע הכבוד באצטדיון טדי וקילל את איציק קורנפיין. הוא נתפס וקיבל צו הרחקה. היה גם מקרה מפורסם של לינץ' בשכונה, כשכמה חברה תקפו ערבי והרביצו לו. חוסר הסובלנות מתבטא גם כלפי נטייה מינית שונה".

האירועים שמתאר מיכאל מתרחשים בתוך ומחוץ לפעילות החינוכית הבלתי פורמלית שמתקיימת בשכונה, וחודרים אף לתוך בתי הספר. "זה משהו שמדברים עליו במסדרונות ובכיתה. הערות שזורקים תוך כדי שיעורים והנושא הופך להיות חלק משגרת היום. זה בא מהאוויר. מהתקשורת ומהרשתות החברתיות, אבל מגיע לא פחות מתוך הקשרים החברתיים בין הילדים, אחד מושך את השני". מיכאל אומר כי למיטב ידיעתו, אין תאים של הארגונים הקיצוניים בתוך מוסד הלימודים. אבל התבססות הדעות הקיצניות בתוך כותלי בית הספר והלגיטימיות שממנה הן נהנות מהוות שינוי מהתקופה בה הוא עצמו היה תלמיד. "הקיצוניים היום פחות חוששים להביע את הדעות שלהם. גם בתקופה שלי היו הרבה אוהדים של בית"ר ואנשים מהימין, זו הייתה תקופת הפיגועים, אבל אנשים לא הרגישו בנוח להביע את הדעות שלהם, בטח אם הייתה קיצונית".

ירושלים ידעה מקרי אלימות קשים על רקע פוליטי בין כתלי בתי ספר. ב-2008 למשל, היכו תלמידים מבית הספר "רנה קאסין" תלמידים מבית ספר ערבי סמוך בעת שהגיעו לבחינת בגרות שהתקיימה בבית הספר היהודי. בשנה האחרונה לא נרשמו מקרים שכאלו, אבל המורים והמנהלים נאלצים לנהל קרב בלימה עם כלים משמעתיים. באחד מבתי הספר בעיר גילו המורים והתלמידים כי במהלך הלילה מישהו כתב על כל לוחות בית הספר סיסמאות המזוהות עם "להב"ה". האחראים היו תלמידים מהמוסד, שאף הצטלמו ליד אחד הלוחות והעלו את התמונה לפייסבוק כשפניהם מטושטשות. בית הספר לא הצליח לחשוף את זהותם עד היום. בבית ספר אחר בעיר הושעה תלמיד לשבוע אחרי שהגיע עם חולצה של לה פמיליה וסירב להחליפה. רק לפני ימים ספורים התגלתה כתובת גרפיטי - "מוות לערבים" – שרוססה בכניסה לבית ספר דתי.

במזרח העיר משחקים בתי הספר תפקיד משמעותי ב"התנגדות העממית" שמתחוללת בשנה האחרונה, בדיכויה על ידי המשטרה ובניסיונות להרגיעה בתוך הקהילה. בשכונת א-טור לדוגמה, נפצעו רק אתמול ארבעה תלמידים יהודים וערבים מיידויי אבנים על אוטובוס בעת שחזרו מפעילות משותפת. רבים מאותם אירועים מתרחשים בסביבת בית הספר המקומי. המוסד גם עלה על הכוונת של המשטרה, שריססה באמצעות "בואש" נוזל מסריח דרך חלונות המבנה במהלך הפרת סדר. תושבי השכונה זעמו. ההידברות בין התושבים לרשויות מתנהלת דווקא דרך המנהל, שמתווך בין העירייה והמשטרה לתושבים.

"אף שחוזר מנכ"ל אוסר שיח פוליטי ועמדות פוליטיות מצד הצוות, אין אפשרות להתעלם", מבהיר דוד גל, מנהל הגימנסיה ברחביה ב-12 השנים האחרונות שמסיים כעת את תפקידו. מדבריו עולה כי המציאות לא פוסחת גם על בית הספר היוקרתי. "אי אפשר למנוע שיח פוליטי בבית הספר. זו תופעה שקיימת והתפקיד שלי הוא לאזן אותה ולנסות כמה שאפשר לא להבליט את העמדה הפוליטית של אנשי צוות, בטח אם היא קיצונית".

גל אומר כי הצוות החינוכי מתמודד היטב עם התופעות: "נוער הגבעות או תג מחיר, או מחסום ווטש מהצד השני, אלה דיונים שקיימים בתוך בית הספר ובכיתות י"א וי"ב זה משהו שאתה בהחלט נדרש אליו. כולל שיח האם רצח רבין מוצדק. אפילו במוסדות יוקרתיים אתה שומע אמירות קשות וזה רק מזמין אותך להיות מחנך יותר טוב. "קרה שמורים פשוט הזדעזעו מאמירות של תלמידים", מספר גל. "הדרך הכי לא טובה ולא חינוכית היא לחתוך את הדיון. הדבר הנכון הוא לעמוד, להגיד לתלמיד 'בוא נרשום את הדברים שאמרת על הלוח', ונדבר על זה. אחרי שיחה של ארבעים דקות נחשוב אם האמירה הזו במקומה או לא. יש גם מקרים שאתה אומר, לא בבית ספרנו. קודם כל קח את הרגליים ולך. למשל אמירות כמו 'מוות לערבים'. ילד שירשום מוות לערבים או יאמר מוות לערבים - זו חציית קו אדום".

"אם תלמיד בא ואומר שהוא תומך בלה פמיליה אז מדברים איתו ומבקשים שיסביר מה הוא חושב על הארגון. אחרי שאתה מברר וחוקר ובודק מכל הכיוונים, צריך לקבל החלטות. האם אתה מוכן שיהיה בתוך המוסד ילד שנמצא בגוף שהוא מחוץ לחוק, או גוף קיצוני וגזעני? שם, כצוות חינוכי, מתקבלות החלטות, והן לפעמים החלטות קשות. אני לא יודע על מקרים של השתייכות תלמידים לארגונים קיצוניים, אבל גם לא יכול להגיד בוודאות שלא. אנחנו מסבירים להם מה אומר החוק לגבי ארגונים כאלה ולמה אנו מצפים מהם".

דודי מזרחי היה מראשי לה פמיליה. היו לו חמישה תיקים פליליים על אלימות במגרשים, אחד על ירידה לכר הדשא, וחוב כספי של 380 אלף שקלים לאיציק קורנפיין, שתבע אותו וניצח, אחרי שמזרחי הפגין מול ביתו וקילל אותו ואת אשתו בביטויים קשים. היום הוא מסתובב בין בתי הספר בעיר, מרצה לילדים נגד גזענות ואלימות, בספורט ובכלל.

"ירושלים היא עיר שיש ברחובות שלה אווירה מאוד קשוחה בין יהודים לערבים, וזה מתבטא במגרשי הכדורגל", הוא אומר, "במשחקים נגד סכנין רואים פעילים של כ"ך שמגיעים למגרשים ומובילים אוהדים לכיוון ימני קיצוני והדעות נהיות ימניות קיצוניות וזה מתבטא בשנאת האחר. יש שנאה מאוד גדולה גם בתוך בתי הספר. היום רוב הילדים בירושלים בכלל לא מכירים ערבים, לא יודעים מי הם ומה הם, אין להם אף חבר ערבי ורובם לא הכירו ערבי, הכול סטיגמות ודעות קדומות. אני מגיע לבתי הספר, מנסה להסביר לתלמידים את הסיפור שלי, שהובלתי על ידי אנשים למקומות לאו דווקא טובים וחיוביים עקב הדעות הפוליטיות שלי. אני, בתור אוהד בכיר, שנעצרתי מספר פעמים עקב אלימות במגרשים בא ומספר להם את זה, מכל הלב ויש הרבה מאוד נערים שאחרי ההרצאה אומרים לי ששינתי להם הרבה מאוד בחיים. הסברה נכונה וחינוך מאוד משפיעים".

"בנצי יכול לעשות את העבודה שלו בכיכרות אבל המרחב החינוכי נלחם בזה", אומר ראש מנהל החינוך בירושלים משה (קינלי) טור-פז. "דווקא בתי הספר הם מקום שלא רק מכיל את התופעות אלא גם יודע לטפל בהן ולהתמודד איתן". התופעות קיימות, הוא מודה, אבל נשלטות: "ביקרתי לפני כמה חודשים באורט מינקוף, חטיבת ביניים לא סלקטיבית, ושאלתי את התלמידים מה שלומם בעקבות הקיץ הקודם. אמרו לי, 'יש פה תלמידים שמחוץ לבית הספר הם בלה פמיליה', אבל בבית הספר יש מורה ערביה ואיך אני אגיד מוות לערבים. מחנך בבית הספר 'דנמרק' אומר לי, 'זה לא שבתקופות מתוחות אני לא שומע איזו אמירה שנפלטת, אבל אני כמחנך נמצא שם'". טור-פז ממשיך ואומר כי "בתי הספר הם עמוד השדרה של התמודדות עם התופעות האלו בשיח הציבורי ואפילו במזרח העיר אנו רואים שבתי הספר הם המובילים נגד התופעות של גזענות ואלימות".

בבתי ספר יהודיים רבים בעיר אין כמעט תלמידים ערבים. "כנס לרנה קסין, זה תיכון יהודי עם 800 תלמידים ועשרה תלמידים ערבים. בתיכון סליגסברג לומדים 15 ילדים ערבים, בגימנסיה יש ילדים ערבים וגם מורים ערבים והיום מנהלים ערבים מבקשים מאיתנו מורים יהודים. בחמישה בתי ספר במזרח ירושלים יש מורים יהודים לעברית". טור-פז טוען כי "מעולם לא היה תלמיד שאמר 'אני לא רוצה ללמוד אצל מורה ערבי'. אני לא יודע על זה".

תלמיד יכול לבוא עם חולצה של לה פמיליה?

"המחנכים שלנו מחוברים למציאות והם יגידו לו להחליף חולצה. יש מודעות מאוד גדולה שאנו מפתחים של מנהלי בתי הספר גם בנושא הלבוש, גם הדיבורים בעל פה וגם ברשתות החברתיות. רבים מהמנהלים נמצאים ברשתות החברתיות". טור-פז מספר כי במערכת החינוך בבירה קיימות תכניות חינוכיות רבות שמטרתן לפתור מתיחויות על רקע פוליטי וגזעני. "אנחנו במנח"י מובילים תכניות רבות בהקשר הזה, עם שיתופי פעולה רבים, כמו עם מועצת התלמידים של ירושלים. אנחנו יוזמים ומקיימים מפגשים בין מגזרים שונים, בבית הספר בית חינוך מתקיימת פעילות בהובלת מועצת התלמידים נגד גזענות ואלימות. בשנה האחרונה, בעקבות 'צוק איתן' ורצח מוחמד אבו חדיר, יצרנו גם שיח מנהלים בין מגזרי".

"עשו אצלנו תכנית 'פגוש את האחר' והייתה התלבטות אם להביא ערבים או חרדים. החרדים לא רצו לבוא", מספרת מורה בכיתה ג' בבית ספר בירושלים. "הגיעו הילדים הערבים, לא לימדו אותם להגיד 'שלום' ואת הילדים שלנו להגיד 'מרחבא'. אלה שכן רצו לדבר לא ידעו איזה מילה צריך להגיד, הם הסתכלו אחד על השני כמו יצורים מהחלל החיצון. הילדים היהודים היו מבועתים, חלק מהם פשוט ברחו למקלט. הורידו חבורות של ערבים מטרנזיט, הילדים היהודים לא הבינו מילה, חשבו שהערבים צועקים עליהם, הערבים הסתכלו ולא הבינו מילה. בכלל", היא מספרת, "היו ילדים שלא הגיעו באותו יום לבית הספר כי פחדו, ההורים לא שלחו אותם. יש הורים ששונאים ערבים ולא רוצים להשתתף במדיניות הזו של בית הספר, אולי היו מעדיפים שיביאו מדריכים של להב"ה. זה היה פשוט כישלון נחרץ".