"הדבר היחיד שיחזיר אותי להוראה הוא חרפת רעב"

הם הגיעו להוראה חדורי מוטיבציה, אבל השכר, קשיי המשמעת, העבודה הקשה, והדימוי הנמוך של המקצוע הוציאו להם את האוויר מהמפרשים. חמישה מורים שנשחקו מספרים מדוע עזבו את הכיתה לתמיד, ולמה הם ממש לא מתכוונים לחזור. סדרת חינוך, פרק 2

משה שטיינמץ
עריכה: ניר חן

(צפו בריאיון עם אהוד עזריאל מאיר, מורה לשעבר)

טוב לדעת (מקודם)

בשל ביקוש גובר לטיפול יעיל בכאבים: בי-קיור לייזר במבצע מיוחד

לכתבה המלאה
מורה ישראלי מרוויח בממוצע 31 אלף דולר בשנה, לעומת 42.5 אלף דולר במדינות ה-OECD

"מאז השחרור מצה"ל אני עוסקת בחינוך, עבדתי בחינוך הבלתי פורמלי ואז עשיתי הסבה, הוצאתי תעודת הוראה במכללת הרצוג והפכתי למחנכת. אחרי שנתיים הבנתי שזה לא בשבילי. מהר מאוד נלקחה ממני חדוות ההוראה, כי זו לא הוראה, זו הכנה לבגרות", מספרת רעות, מחנכת בתיכון שעזבה את מערכת החינוך לפני שנה. "מספרים על תנאים וחופשים ועל שעות עבודה נוחות, אבל התנאים התגלו כלא נוחים. המשכורת דווקא בסדר אבל זה המון עבודה בערב, בבית ובחוץ, זו עבודה גם בחופש והתעסקות אינסופית בטפל ולא בעיקר".

"חינכתי את אותם התלמידים בכיתה י"א ואחר כך בי"ב. כבר בהתחלה הבנתי שאני מתעסקת בדברים שלא גורמים לי הנאה. הייתי בדיכאון, אומללה מאוד לאורך כל השנתיים. הגעתי בלי כיף לעבודה ואני אדם שאוהב לעבוד. המושג חינוך היה פחות משמעותי בעבודה זו", היא מספרת.

"העבודה מאוד קשה, גם פיזית, למרות שזה לא נראה ככה. כדי להיות מורה שמצליח ליצור דינמיקה טובה בכיתה אתה לא יכול לשבת, זה חמש שעות לעמוד על הרגליים ולדבר. ההפסקות קצרות ולפעמים אתה לא מספיק אפילו לאכול סנדוויץ' או ללכת לשירותים. מנטלית זה הרבה יותר קשה: ההתעסקות עם הנוער לא קשורה לתוכן, אם אתה מורה למתמטיקה אתה לא מתעסק במתמטיקה, אלא במשמעת, בחוצפה. בהתחלה הייתה לי תחושת החמצה גדולה. רציתי לעזוב בתחילת השנה הראשונה אבל היה לי חשוב להישאר עם התלמידים שלי עד סוף התיכון. השנה השנייה רק חיזקה את ההבנה שזה לא בשבילי. היו לי קצת רגשות אשם אבל היום אני עוסקת בחינוך לא פורמלי ואני מבינה שבני הנוער פתוחים הרבה יותר מחוץ לבית הספר, לכן אני הרבה יותר שלמה עם ההחלטה".

חוזרים ללימודים - כתבות נוספות
ניצחון החומר על הרוח: בנט – ההיפך הגמור מפירון
רבע מהמורים החדשים עוזבים את המערכת בתוך 5 שנים

"עבדתי כמו בהייטק אבל המשכורת הייתה 3,100 שקלים. הבדיחה הייתה שצריך להתחתן טוב כדי להיות מורה". עינת מרום (צילום: מערכת וואלה! NEWS, ירון ציון)

"כמה מהמורים ששורדים במערכת עושים את זה בשביל להיות בקיץ עם הילדים. המשכורות סבירות ואנשים מוכנים לשלם את המחיר של לעבוד בערב. יש גם כאלה שלא עוזבים כי אין להם לאן. אני ישבתי בבית שנה עד שמצאתי עבודה חדשה. אחד הגורמים לנשירת המורים הם ההורים שמעורבים היום בכל דבר הכי קטן ונותנים לגיטימציה לילדים להתנהג בצורות מחפירות. ההורים מתנהגים בצורה מאוד לא מכבדת למורים. הודעתי במשפחה שהדבר היחיד שיחזיר אותי להוראה זו חרפת רעב. זו אמנם אמירה קיצונית שנאמרה כשעזבתי, אבל אני אומרת אותה גם היום".

המורים נוטשים בגלל השכר

אחד מארבעה מורים חדשים בישראל עוזב את המקצוע בתוך חמש שנים. התופעה, שזוכה לכינוי "נשירת המורים", צריכה להדאיג לא פחות מנשירת תלמידים: לא מעט מורים מעולים, חדורי תחושת שליחות ורצון טוב, מתייצבים לראשונה בכיתה אבל אומרים לה שלום לאחר שנים ספורות. הסיבות הן בראש ובראשונה השכר הנמוך ושעות העבודה הבלתי נגמרות, אך גם המערכת המיושנת והשמרנית, שניצבת כחומה דווקא בפני המורים שבאים ללמד ולחנך מתוך אידאולוגיה, תחושת שליחות ורצון לשנות. סיבה מרכזית ובולטת לנשירה היא כמובן שכר המורים בישראל. מורה ישראלי מרוויח בממוצע 31 אלף דולר בשנה, לעומת 42.5 אלף דולר שמרוויח בממוצע מורה במדינות ה-OECD.

החדשות הטובות הן ששיעורי העזיבה התמתנו מעט בשנים האחרונות. כך לפי מחקר שפרסמה בחודש האחרון הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אך מהמחקר עולה עוד כי מורים משכילים בעלי תואר שני ומעלה שורדים פחות מהיתר במערכת החינוך. כמעט רבע מהם עוזבים במהלך שלוש השנים הראשונות בתפקיד, לעומת 17% בקרב כלל המורים. גם הציון שקיבל המורה בבחינה הפסיכומטרית יכול לנבא כמה מהר הוא יעזוב: כרבע מבעלי ציון 501 ומעלה עזבו תוך שלוש שנים, לעומת 14 אחוז מבעלי ציון נמוך יותר.

"הנתונים משקפים תמונת מצב מדאיגה", אומרת פרופ' חנה עזר, דיקנית הפקולטה לחינוך במכללת לוינסקי. "הציבור מצפה למערכת חינוך יציבה, מתפתחת ומאתגרת כוחות חדשים". מחקר שערכה המכללה בשנה שעברה גילה כי רק חמישית מהישראלים היו רוצים שילדם יהיה מורה. עזר מסבירה כי "מרכיב השכר הוא משמעותי ביותר, אך גם מעמדו של המקצוע והאופן שבו מתייחסים אליו יכול להוריד את המוטיבציה להמשיך בתחום". את ההתמתנות שיעור העזיבה היא מסבירה בשינויים בתכניות הלימוד להוראה, כמו "שילוב סטודנטים להוראה בבתי הספר מיד בתחילת לימודיהם". לדבריה "השותפות של צוותי בתי הספר עם צוותי הכשרת המורים מובילה בשנים האחרונות למורה אחר, מעורב ויוזם, כזה המכיר מראש את סביבת העבודה ויודע לשלב רעיונות חדשניים בהוראה".

אחרים טוענים שהתופעה משקפת התמקצעות של המערכת, הפולטת מתוכה את המורים הלא טובים ומשאירה את המצוינים שבהם. "מקצוע ההוראה משנה פנים והופך בשנים האחרונות למקצועני יותר", אומר אלי הורביץ, מנכ"ל קרן טראמפ. לדבריו, "המיון לתכניות ההכשרה למורים תחרותי ומציב רף גבוה וכך משתלבים במקצוע מורים חדשים באיכות גבוהה, והם גם אלו שדבקים ומתמידים בו לאורך שנים".

שמענו את רעות, כמו גם ארבעה מעמיתיה לשעבר. חמישה מורים, חמישה סיפורים, חמישה חלומות שהתנפצו. אף אחד מהם לא מתחרט שפרש.

"באחת השנים ילדתי קצת לפני הקיץ. כשהייתי בחופשת לידה קיבלתי סמס שלא צריכים אותי בשנה הבאה. פוטרתי בסמס". מרב ליבנה- דיל (צילום: מערכת וואלה! NEWS, נעם ריבקין פנטון)
בישראל נמצאו פערי שכר של עד 15% לטובת מורים על פני מורות, לעומת 3% במדינות המפותחות

מרב ליבנה-דיל, 33, מהיישוב אלון. בוגרת תכנית מצטיינים להוראה. עזבה אחרי ארבע שנים כ"מורת קבלן" בכמה חטיבות ביניים ותיכונים. כיום עובדת בשתי"ל. "למדתי בתכנית רביבים, זו תכנית מצטיינים. במשך ארבע שנים למדנו מדעי היהדות ולימודי תעודת הוראה, תואר ראשון ושני. המטרה של התכנית הייתה להרחיב את מאגר המורים ליהדות בבתי ספר חילוניים. תוך כדי כך עשיתי גם עבודה מעשית בבתי הספר. הייתי מהמורים שמפוטרים כל קיץ, מה שנקרא 'מורי קבלן'. באחת השנים ילדתי קצת לפני הקיץ וכשהייתי בחופשת לידה קיבלתי סמס שלא צריכים אותי בשנה הבאה. בעצם פוטרתי בסמס. זו אחת החוויות שלי מהמערכת. רוב המורים שהכרתי עבדו ככה, מורי קבלן. משלב מסוים אפשר לקבל קביעות אבל עד אז כל שנה מחדש אתה מחפש משרה. הסיבה השנייה שבגללה עזבתי היא השכר. הבנתי שיהיה בלתי אפשרי להתפרנס ועבדתי במקביל בעבודות אחרות. עם הזמן צמצמתי את ההוראה עד שעזבתי אותה סופית אחרי ארבע שנים. מערכת החינוך לא רואה את המורה, אתה אחד מאלפים ואין אופק. השתעשעתי ברעיון לחזור אליה כמנהלת בית ספר, אבל צריך ללמד לפחות חמש שנים כדי להתחיל תהליך כזה, אז זה לא יקרה. זו מערכת שהייתי רוצה להשפיע בה, אבל לחזור להיות מורה בכיתה? קשה לי לדמיין את זה".

"יש שני פרופילים של מורים ששורדים במערכת. האחד הוא של אישה שהיא מפרנסת שניה ומשק הבית מאפשר לה להביא משכורת מאוד נמוכה. הפרופיל השני, שאני מאוד מעריצה, הוא של אנשים מאוד אידאליסטים שלמרות השכר נשארים עם תחושת שליחות ועם ההבנה שלא יהיה דבר שיספק אותם כמו החינוך. אני לא במקום הזה ולא בזה. הגברים שהכרתי ששרדו הם מהפרופיל השני. רבים מהם יכולים לעבוד בשתי משרות מלאות ולהגיע לשכר יותר סביר. מי שנשאר המון שנים צריך לוותר על דברים אחרים".

(צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)
בין 2000 ל-2014, 29% מהמורים הגברים עזבו את המקצוע, לעומת 19% מהמורות

אושרי דודאי, חמש שנים מחנך ומורה להיסטוריה בבית ספר יסודי בירושלים ובתיכון במעלה אדומים. כיום דובר מועדון הכדורגל בית"ר ירושלים. "הגעתי להוראה מתוך אהבה לתחום החינוך. ידעתי שאהיה מורה מאז שהייתי בצבא. למדתי בפנימייה ומשם יש בי תחושת שליחות ורצון להחזיר על מה שאני קיבלתי. הייתי מחנך בבית ספר יסודי ומורה להיסטוריה וגיאוגרפיה. מבחינה חינוכית אתה לא אוטונומי להעביר את המסרים החינוכיים שלך. ההתקדמות הכלכלית היא איטית מאוד והתגמול הכספי הוא מזערי למרות כל התכניות כמו 'עוז לתמורה' ו'אופק חדש'. אין הלימה בין הדרישות לשעות העבודה בתוך בית הספר ומחוצה לו, לבין השכר שאתה מקבל. גם היחס שאתה מקבל מתלמידים ומההורים והדרישות שיש למנהלים מתוך רצון לרצות את הממונים עליהם, גורמים לך לחשוב פעמיים ולחפש אלטרנטיבות".

"מבינים שהקריירה בהוראה נגמרת רק כשנפתחת לך דלת אחרת. הסיכויים שאחזור ללמד נמוכים אבל לא אפסיים. אני בחופשה ללא תשלום בת שלוש שנים מההוראה, עכשיו התחלתי את השנה השנייה. חשבתי שבסוף השנה הראשונה אחזור ללמד וזה לא קרה. אם השנה הבאה בחוץ תהיה טובה יותר, אז קרוב לוודאי שכבר לא אחזור. אמנם אני מתגעגע לעבודה עם הילדים ולהעברת המסרים החינוכיים, אבל בסביבה סטרילית מהתערבות של מנהלים ורכזי שכבה שלא נותנים לך להיות מי שאתה. אני מורה לא שגרתי, אני אומר את מה שאני חושב, מנסה לשנות תפיסות מחשבה. לפעמים אומר את הדברים בבוטות ולפעמים באגרסיביות. אני טוען שכל דבר שרוצים לשנות צריך לעשות אותו בכוח, עם דחפורים, ולא בכאילו".

"הייתה לי מנהלת שידעה את כל המינוסים שלי והאמינה שהפלוסים עולים עליהם, אף שהצוות הניהולי היה נגדי ונגד הדרך שלי. לא נצמדתי לשום שיטה דידקטית ואני לא פדגוג כזה גדול, אבל אני מחנך ומביא דברים אחרים. כשעזבתי היא אמרה לי 'דמות כמוך, לא קונבנציונלית, הכרחית לבית הספר שלנו. גם כמורה גבר וגם מה שאתה מביא'. יש רק מעטים כמוה, מנהלת מספיק חזקה כדי לא לפחד מהנוכחות של אנשים שונים בתוך המערכת".

(צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)
במהלך שנת הלימוד הראשונה עוזבים 13.2% מהמורים את מערכת החינוך

עינת מרום, 43, לימדה אנגלית בחטיבת ביניים ברעננה במשך שנה, בסופה הוצע לה להיות מחנכת אך סירבה ועזבה. כיום מאמנת לתקשורת עסקית באנגלית. "הייתי מנהלת שיווק בחברה גדולה והחלטתי להתפטר. באותו היום התקשרה אלי רכזת אנגלית בבית ספר בו מילאתי מקום במשך שלושה חודשים כמה שנים לפני כן וביקשה שאבוא ללמד. יש לי תואר בספרות אנגלית ומגיל 20 אני מלמדת אנגלית. אני יודעת ללמד, לעמוד מול כיתה, יודעת להציב גבולות. אני שחקנית באופי".

"נהייתי מורה של כיתות ז', ח' ו-ט'. לימדתי שש כיתות, 21 שעות שבועיות, קיבלתי אישור מפקח ללמד למרות שאין לי תעודת הוראה. היום אני חושבת שזה כבר אסור. אני אוהבת ללמד, באה בגישה שונה, אני יודעת להציב גבולות גם להורים. בתקופה ההיא התחיל הטרנד הזה של לתקוף את המורים. בסוף השנה כבר ביקשו ממני להיות מחנכת אבל החלטתי לא להמשיך. הפסקתי בגלל שכר, עומס ואחריות מטורפת. לא הייתה לי בעיה להמשיך אם היו תנאים יותר טובים. אני משקיענית, לא יכולה לעשות משהו אם הלב שלי לא שם, בטח בחינוך. אני לא מבקשת שלושים אלף שקלים אבל צריך שכר שייתן לך מוטיבציה לקום בבוקר, לצאת עם התלמידים לטיולים ולענות לטלפונים מההורים. עבדתי כמו בהייטק אבל המשכורת הייתה 3,100 שקלים, גם אז אי אפשר היה להתפרנס מזה. שלחו אותי לגמול השתלמות אחרי הצהריים, אמרו תקבלי העלאה בשכר, בולשיט. אתה פשוט כלוא בדרישות של הייטק עם שכר של אפילו לא לואו טק. חלק מהמורות היו נשואות להייטקיסטים, הבדיחה הייתה שצריך להתחתן טוב כדי להיות מורה".

"זה היה תהליך, שבמהלכו נתתי עוד הזדמנות למערכת ולעצמי. עוברות השנים ואתה יוצא מהתמימות ומבין שמשהו עקום במערכת". עמית רון (צילום: מערכת וואלה! NEWS, ליאור קסון)
שיעורי העזיבה המצטברים כעבור 17 שנות הוראה מגיעים ל-36% בחינוך היסודי, 52% בחטיבות הביניים ו-59% בתיכונים

עמית רון, 41, תל אביב. 15 שנה מורה לקולנוע ולטלוויזיה. פרש לפני שנה, היום לומד חינוך ועוסק בפרויקטים עצמאיים בתחום ההפקות. "לא למדתי חינוך באופן פורמלי והיום אני לומד את תחום החינוך בהיבט של קולנוע ותקשורת, אבל אין לי רצון לחזור להוראה. עם כמה שהיו דברים נהדרים, אני לא מתגעגע. אני מלמד בעצם מאז שהייתי סטודנט לקולנוע ולתקשורת, זה התחיל כמשהו שחשבתי שיהיה זמני, עבודה סטודנטיאלית. בשנים הראשונות לא חשבתי שאמשיך, אבל היו לי את הכישורים, אהבתי את התחום והרגשתי שאני ממשיך את דרכו של סבי, שהקים את מדור הנוער במצוקה בעיריית תל אביב. זה בא לי מאותם ערכים של שליחות. לימדתי אוכלוסיות מבוססות מאוד, ברמת אפעל וברעננה ואוכלוסיות חלשות ביותר מלוד, בית שמש ומאשדוד. לימדתי בכל המגזרים ובכל הגילאים".

"היום אני בן 41. לא הגעתי לגיל פרישה וזה אפילו לא משבר גיל הארבעים. יצא שזה כוח הנסיבות וגם שחיקה ועייפות מהמערכת. אצלי זה לקח 15 שנה. כמו שבריצת מרתון באיזה שהוא שלב אתה נכנס ל'זון', בהתחלה אמרתי זה זמני וניפרד כידידים, אחרי זה אתה נכנס ל'זון' ואתה ממשיך ואתה יודע שאתה טוב ויש לך את זה, מקבל פידבקים מאוד טובים, גם מהתלמידים. אבל בסוף אתה נשחק. לא ביום אחד אתה אומר די, זה היה תהליך, שבמהלכו אתה אומר עוד יש תקווה ואתה נותן הזדמנות למערכת ולעצמך ועוברות השנים ואתה יוצא מהתמימות ומבין איך המערכת בנויה ושמשהו בה עקום, לצערי. הרבה מורים מבינים אחרי ארבע חמש שנים שזה לא א-גרוייסע מציאה, אני נכנסתי לרוטינה והיו עוד כמה שנים שלא הייתי מרוצה אבל המשכתי. רק בארבע חמש השנים האחרונות הייתה התלבטות ובסוף עזבתי".

"אתה בא עם עולם ומלואו, עם חזון ורצון לשנות אבל שם זה נשאר. אם אתה רוצה להעלות את הרמה אתה צריך את התנאים הנאותים ואתה נתקל בתקרת זכוכית. היו מצבים שהגעתי ללמד במקום ואין אפילו חדר, כיתה. כל מיני מצבים שהם אבסורדיים, זה התנאים. עבדתי דרך קרן חיצונית ואתה מבין שיש אנשים שגוזרים קופון על המשכורת שלך. זה לא הייטק, זה ברור, אבל אתה רואה חבר שעובד בגוגל, הולך אליו למשרד ומרגיש כמו צ'רלי בממלכת השוקולד. ולא בטוח שהוא עובד יותר קשה".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully