סיפורם של האסירים ששבתו רעב ומתו במהלך הזנה בכפייה

(דיווח לאולפן וואלה! NEWS, אתמול: הדיון בבג"ץ בעתירה לשחרר את עלאן)

47 שנה לפני שפתח האסיר הביטחוני מוחמד עלאן בשביתת הרעב שמאיימת כעת על חייו, נקטו באותה שיטה, בפעם הראשונה בישראל, קבוצה של אסירים ביטחוניים בכלא שכם. האסירים ביקשו למחות על תנאי הכליאה הקשים במקום, שכללו לטענתם גם עינויים. אותה שביתה הסתיימה ללא פגיעות בנפש, אולם בהמשך, בין השנים 1992-1970, מתו חמישה אסירים ביטחוניים ששבתו רעב והוזנו בכפייה.

אחד מהם הוא האסיר הביטחוני עלי ג'עפרי, שמת בשנת 1980 בכלא נפחא. "אחי נהרג על ידי ישראל, והוא קבור עד היום ב'בית קברות מספרים' (בית קברות צבאי של אסירים ביטחוניים, ש"ב), סיפרה אחותו, אום אחמד, המתגוררת במחנה הפליטים דהיישה שליד בית לחם. "ישראל אשמה במוות שלו".

עוד בנושא:
המדינה לבג"ץ: נשקול לשחרר את עלאן אם יעזוב את ישראל
מהומות בהפגנות למען שובת הרעב; אבנים יודו על שוטרים, 13 נעצרו
אמו של העציר שובת הרעב: "מתנגדת להזנה בכפייה, גם אם ימות"

ג'עפרי, בן 34 במותו, למד בירדן ושם הצטרף לפתח. הוא ריצה עונש מאסר של 13 שנה בגין השתתפותו בפעולה צבאית נגד חיילי צה"ל ביריחו. אחותו סיפרה כי הוא פתח בשביתה כדי למחות על תנאי מעצרו. "במשך השנים העבירו אותו כל הזמן בין בתי סוהר. בהתחלה הוא היה בכלא ברמאללה, אחרי זה העבירו אותו לכלא רמלה, לכלא אשקלון ובסוף לנפחא. כלא נפחא נמצא באמצע המדבר, התנאים שם מאוד קשים. ההתנהגות של הסוהרים היא אכזרית, אז הוא ועוד שני אסירים פתחו בשביתת רעב במחאה על התנאים".

לאחר תשעה ימים הועברו אחיה ואסיר ביטחוני נוסף ששבת רעב, ראסם אל-חילווה, לכלא רמלה, שם חוברו לצינור האכלה. "שניהם מתו באותו היום", אמרה.

על אף יכולתה לגרום לנזק בלתי הפיך ולעתים אף למוות, אום אחמד ומשפחתה תמכו בשביתה של ג'עפרי. "זה היה מחאה על התנאים הקשים שהיו לו ב-13 השנים שהיה בכלא", סיפרה. 35 שנים לאחר מכן, דעתה בנושא נותרה כפי שהייתה. "מה שעושים למוחמד עלאן זה אכזרי, נתניהו פשוט טרוריסט. הממשלה בישראל אחראית לחיים שלו", התייחסה לסערת ההזנה בכפייה.

עורכת דין לאה צמל, שליוותה את המשפחות ג'עפרי ואל-חילווה במאבק המשפטי שניהלו באותם ימים, טוענת כי הטיפול בהם גרם למותם. "הם מתו בגלל ההזנה בכפייה, שנעשתה בצורה ברוטלית ביותר", האשימה. "נתנו לחובש לעשות את זה. בגלל שהם התנגדו, קשרו אותם לכיסא וחובש שהיה אכזרי ביותר תקע להם את הזונדה דרך האף ושפך להם לתוך הצינור כוס עם מרגרינה, ביצה, חלב וויטמינים. אך במקום שהצינור יוכנס לקיבה הוא הוכנס לריאות, ומזה הם מתו מהר מאוד".

לדברי עו"ד צמל, חרף התיקונים בחוק ההזנה בכפייה, לא הרבה השתנה. "הכול נשאר אותו דבר ומדובר באותו הסיפור גם בנוגע לעלאן", אמרה. "אי אפשר לסמוך על הרשויות ואי אפשר לסמוך על חובשים שיעשו דבר כזה, זה לא התפקיד שלהם".

אסיר ביטחוני נוסף שמת באותן נסיבות הוא עבד אל-קאדר אבו אל-פחם, שפתח בשביתת רעב עת היה כלוא בשנת 1970 בכלא שקמה. מוסא שייח בכר, שהיא כלוא עמו באותם ימים, תיאר את תהליך ההזנה של אבו אל-פחם והמוות המהיר שהגיע בעקבותיו. "אחרי עשרה ימים של שביתת רעב חיברו אותו לזונדה, כפתו אותו בכוח והחדירו לו את הזונדה", סיפר. ההידרדרות, לדבריו, הגיעה מיד. "המצב שלו החמיר מהר, והוא מת ממש ברגע אחד. ראינו את זה אני ועוד כמה אסירים בכלא. הוא מת תוך כדי ההזנה בכפייה".

לטענת עמותת "רופאים לזכויות אדם", הפועלת נגד ההזנה בכפייה, ישראל נוקטת יד קשה נגד האסירים. "המקרים הללו מראים שישראל נהגה לסכן את חייהם ואף להביא למותם של אסירים שובתי רעב באמצעים ברוטליים, על מנת לשבור את שביתתם", נמסר. המשותף לכל אותם אסירים, טוענים בעמותה, הוא שהם היו צעירים שהוזנו בכפייה בשלב מוקדם יחסית של שביתת הרעב, כשלפי הספרות הרפואית לא הייתה סכנה לחייהם.

"מי שהביא למותם הייתה מדינת ישראל שמבקשת לשחזר מקרים כאלו שוב בחוק שאושר באחרונה, שיאפשר להאכיל בכפייה שובתי רעב - בניגוד מוחלט לאתיקה הרפואית ולמרות התנגדות נחרצת של הקהילה הרפואית, במקום להגיע להבנות עם שובתי הרעב שיביאו לסיום השביתה". בעמותה ביקשו להדגיש כי "ישראל היא זו שאחראית למצבו של עלאן, השובת נגד מעצרו המנהלי, והדבר ההגיוני והמוסרי לעשות הוא לשחררו באופן מידי".

מלבד ג'עפרי, אל-חילווה ואל-פחם, מת בשנת 1984 בכלא מגידו האסיר הביטחוני מחמוד פריתיג, ובשנת 1992 האסיר חסין נמר עבידאת, שהוזן בכפייה בכפייה בכלא שיקמה.