רויטל טוויל, אמה של ורד שמתה בשנת 2007, לא האמינה שזה קורה לה. שברגע אחד היא מצטרפת לעשרות ממשפחות "פרשת האיברים", שאיברי יקיריהן נשמרו במכון לרפואי משפטית ללא ידיעתן. "בעלי אמר לי באותם ימים: יש לי הרגשה שמשהו מוורד נשאר שם, במכון הפתולוגי", סיפרה. "אמרתי לו שזה לא ייתכן, הרי אנחנו התנגדנו לנתיחה שלאחר המוות".
בשנת 2012 יצא משרד הבריאות במבצע "מנוחה בכבוד", תכנית שבה קראו לכל המשפחות שקרוביהן נותחו במכון לרפואה משפטית לבדוק אם איברי קרוביהן נמנים עם כ-8,200 שאוחסנו בצנצנות במכון. "בעלי לא ויתר, הוא התקשר למוקד הטלפוני שפורסם אז, והם אישרו לו את חששותיו. פשוט קרסנו", אמרה. "בעלי נכנס לדיכאון. היה לו קשה ללכת לעבודה ולתפקד, הוא עבד ובכה, כל מה שבנינו עד אז נהרס.
"יום לפני החתונה של בתי אני מקבלת צלצול שאפשר להגיע ולקבור את האיברים", המשיכה. "אני מסבירה להם שאני לא יכולה כי בתי מתחתנת, אז אמרו לי: 'מה הבעיה? בבוקר תקברו את האיברים ובערב תחתנו את הבת'.
עוד בוואלה! NEWS:
"תמיד תהיה לנו עבודה, בסוף כולם מתים". ריאיון עם מנהל המכון לרפואה משפטית
נפגעי "פרשת האיברים" באבו כביר: המדינה מנהלת "מלחמת התשה"
פרשת האיברים: כמה משלמת המדינה על המחדלים של פרופ' היס?
"לא סיפרתי לילדים שלי, לא רציתי להעציב את כולם, הייתי צריכה לשמור את הכול בבטן. לאורך כל החתונה הייתי צריכה להציג חזות חיובית ולעשות הצגה, למרות שהלב שלי לא הפסיק לבכות על ורד. למחרת אני ובעלי היינו צריכים להתייצב בבית העלמין ירקון ולראות איך פותחים את הקבר מחדש, וקוברים את האיברים. מאז אנחנו פשוט לא מתפקדים".
המדינה מנהלת מלחמת התשה בעשרות משפחות
שנים אחרי חשיפת הפרשה ופיטוריו של מנהל המכון לרפואה משפטית, פרופ' יהודה היס, עשרות תביעות למתן פיצויים למשפחות שנפגעו עדיין ממתינות לפתחם של הפרקליטות ובתי המשפט. עד כה לא התקבלה החלטה על פיצויים באופן גורף לכל המשפחות, והן ממשיכות להגיע לבתי המשפט ולחכות להחלטה אישית לגבי כל מקרה.
משרד עורכי הדין אורלנסקי, אייזנברג ושות' מייצג כיום יותר מ-40 משפחות שנאלצו לקבור מחדש את איברי יקיריהן. חלקן מתמודדות עם קשיים בירוקרטיים באשר להליך המשפטי ואת חלקן מבקשים לחייב באגרות גבוהות, על מנת למנוע לטענתן הגשת תביעות ומיצוי הליכים.
רק החודש פנתה נציבת הביקורת על הפרקליטות, השופטת בדימוס הילה גרסטל, ליועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, והציעה לו שתקום ועדה לקביעת פיצוים למשפחות, מבלי לגרור אותן לבתי המשפט. בשלב זה לא ברור מה יהיה על ההצעה, ובינתיים נראה כי המדינה עוסקת בעיקר במלחמת התשה מול המשפחות האומללות.
בשנת 2008 ילנה פלקס נפגעה בתאונת דרכים בצומת להבים שבין קריית גת לבאר שבע. עקב התאונה עברה ילנה טיפולים רבים וניתוחים, ובשנת 2011 פקד אותה התקף אפליפסיה שהביא למותה. המשפחה אישרה ניתוח שלאחר המוות, כדי לבדוק אם התקף האפליפסיה נבע מתוצאות התאונה הקשה.
"היינו צריכים הוכחה שההתקף האפליפטי לא קרה סתם ככה, אלא קשור לתאונה שאירעה שלוש וחצי שנים לפני כן", סיפר אחיה רוני פלקס. "אדם צעיר לא נפטר סתם ככה. היא עברה את הניתוח במכון הפתולוגי וקיבלנו סיכום שמאשר את החששות שלנו".
אלא שכמה חודשים לאחר מכן התברר כי איברי אחותו נותרו במכון. "אנחנו מוצאים את עצמנו בלב העניינים, כשהסיפור הזה התפוצץ כל משפחה שאיבדה מישהו הלכה לבדוק אם איברי יקיריה נותרו שם", סיפר פלקס. "אחרי שבדקנו אם אנחנו שייכים לביזיון הזה, הבנו שגם אנחנו חלק מהבלגן". משפחת פלקס נעזרה בעורך דינה ושלחה מכתב למכון הפתולוגי, שם ביקשו לקבל תצהיר שיסביר איזה איברים בדיוק נלקחו מגופתה של ילנה.
"קבורה שנייה זה לא משהו שאפשר לתפוס"
פלקס הוסיף כי המשפחה נדהמה ממה שגילתה. "שלחנו לשם חוקר שאסף את כל הצנצנות וראינו את כל האיברים שהם לקחו. אז גילינו שיש פער עצום בין מה שמצאנו בצנצנות לסיכום שהם שלחו אלינו הביתה. בסיכום הם רושמים שהם לקחו דגימות, אבל בפועל רואים צנצנת עם חצי מגזע המוח. עד היום אנחנו לא יודעים לאן נעלמו חלק מהאיברים", אמר האח, שכמו משפחות אחרות בסיפור, נאלץ לעשות קבורה נוספת לאחותו.
"זק"א מגיע לבית קברות עם שני אנשים שהתפקיד שלהם הוא לנתק את המצבה ולעשות את כל התהליך עצמו, הוא סוג של מפקח עליהם. הם מנתקים את המצבה, קודחים חור, מכניסים את הצנצנת ועושים קבורה. זה מזעזע, מצמרר ומחריד. לקבור פעם שנייה זה לא משהו שאפשר לתפוס בראש", אמר בעצב.
מעבר לעוגמת הנפש שנגרמה לכל אותן משפחות, מסביר עו"ד עידו אורלנסקי, ישנה פגיעה קשה באבל האישי של כל משפחה. "המשפחות הללו עברו מה שנקרא עיבוד אבל, האנשים והמשפחות מספרות שהן כבר היו במצב של התגברות על האובדן. הן למדו לחיות עם השכול ועם המוות. חלק מבני המשפחה כבר חזרו לתפקד, ואז פתאום מגיעה הבשורה שהם צריכים שוב לקבור את ילדיהם. זה פשוט אגרוף למישהו שהוא כבר פגוע וחלש, כמו ריסוק של גולגולת שבירה, אמר".
"הקבורה השנייה של ורד החזירה אותנו חזרה ליום שבו קברנו אותה לראשונה", סיפרה רויטל טוויל. "בעלי היה עוד יותר שבור. הייתה לי מריבה מאוד גדולה עם הילדים, אני רציתי לחסוך את זה מהם, הם כעסו עליי ושאלו למה לא שיתפתי אותם. הסברתי שלא רציתי להחזיר אותם אחורה. בסופו של דבר החיים המשיכו, אבל אנחנו נשארנו באותו מקום. יש לי היום נכדים, אבל תמיד יש תחושה של החמצה של מחסור, של צער.
"כמעט שש שנים החזיקו אותנו בתוך בועה של צער ושכול. אנחנו אנשים של אמונה. אני מאמינה שהכול מאלוקים, הוא יודע מה טוב בשבילנו. זה לא דבר טבעי להורה לקבור ילד, בטח שלא פעמיים. אני מקווה שיעשה צדק עם המכון לרפואה משפטית. אני לא מאחלת לאף אחד כלום, אבל אם זה היה קורה למישהו מבני המשפחה שלהם הם לא היו נותנים לאף אחד לעשות את מה שעשו לנו".
"מה עוד הם עשו לגופה?"
גם ליאורה אהרונסון, אמה של מיטל אהרונסון שנהרגה בתאונת פגע וברח בשנת 2008, הייתה קורבן בפרשת האיברים. "זאת הייתה זוועה. לפחות בהלוויה הראשונה שלה היא הייתה מכוסה, ובקבורה השנייה אני רואה חלקים ממנה, חתיכות בשר שיורדות מהצנצנת לאדמה", סיפרה.
"את הרגע הזה, אני חושבת, גם אחרי שאני אמות המוח שלי ימשיך לצלם את המעמד הזה. פשוט אי אפשר להסביר מה עובר בראש כשאת רואה את הדברים האלה. כל הזמן זה צף התמונה של הצנצנת. אם החזקנו מעמד עד לאותו רגע, אז אין ספק שבאותו מעמד שנינו, גם אני וגם בעלי, התרסקנו לגמרי. והשאלה הזאת תמיד מרחפת באוויר - למה הם היו צריכים לעשות את זה?", שואלת אהרונסון, שבשנה שעברה הגישה תביעה נגד המדינה בגין רשלנות.
"למה נתנו להם אישור לגעת בגופה, למה נתנו את האישור לבתר את הגופה? הבת שלי הייתה כל כך יפה. ריטשו אותה, חתכו אותה ולא נתנו לנו להביא לקבורה משהו שלם", הוסיפה אהרונסון בכאב. "זה לא מרפה, זה לא עובר, אם הם הרשו לעצמם לעשות את זה, מה עוד הם עשו לגופה? את הכבוד האחרון שלה, את הרגע האחרון שלה הם גזלו, אני לא אסלח בחיים לרופאים במכון לרפואה משפטית".
"אנחנו הגשנו עשרות תביעות משפטיות בשם משפחות שכולות אשר איבדו את יקיריהן בנסיבות לא טבעיות וגופותיהם נותחו במכון לרפואה משפטית. לתדהמתם, בשנת 2012 התגלה להם, כתוצאה מתחקיר עיתונאי, שחלקי איברים מגופות יקיריהן הוצאו מהגופה, לא נקברו ונשמרו בצנצנות. אף אחד לא ידע, לא מהמשפחות ולא מהרשויות, שיש צנצנות כאלה. זה הפך להיות מעין 'מוזיאון אימה' שאיש לא נכנס אליו ואין לו שום סיבה או תכלית", סיפר עו"ד אורלנסקי. "הגשנו תביעה על ביזיון המת, העוול ועוגמת הנפש שנגרמה למשפחות עת פרץ מחדש כל הכאב. קשה לתאר את הכאב שהמשפחות חוו כתוצאה מהגילוי המזעזע".
לדבריו, "אני חושב שראוי שהמדינה, במקום להיאבק בבתי המשפט בכל המשפחות השכולות, צריכה לקחת אחריות לשבת לשולחן המשא ומתן ולתת פיצוי לכל משפחה ומשפחה".
לפניות לכתבת דנה ירקצי: danayark@walla.com