"תמיד תהיה לנו עבודה, בסוף כולם מתים"

ד"ר חן קוגל רוצה להיות נער הפוסטר של הרפואה המשפטית. הוא נאה, מעודכן, והיחס שלו למה שהוא הקדיש לו את חייו – המוות – הוא יחס של שוויון נפש כמעט משועשע. "מגניב פה", הוא מנסה לשווק את המכון לרפואה משפטית באבו כביר, שבראשו הוא עומד. בין חדרי הניתוח למקררי הגופות, הוא מארח אותנו בחיוך רחב ובדיבור קליל, כאילו היה זה סלון ביתו. כמעט אפשר לשכוח שלכאן מגיעות בדרך כלל גופותיהם של מי שמתו מוות אלים ופתאומי. קוגל בוודאי היה רוצה שנשכח את הפרשות המביכות ששמו של המכון נקשר בהן בעשור וחצי האחרונים, בזמן כהונת הבוס לשעבר והנמסיס שלו, פרופסור יהודה היס.

אחד הרגעים המשמעותיים ביותר עבור קוגל בשנה החולפת הוא ללא ספק מציאת גופות הנערים גל-עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח, שנחטפו בגוש עציון. "הייתי בחדר הכושר כשהתקשרו אלי ואמרו לי שמצאו אותם. שמחתי שהם נמצאו, אבל הצטערתי לשמוע שהם מתים. הגופות היו במצב קשה אבל היה די ברור שמדובר בנערים, כי שלושתם נמצאו יחד, באזור שמתאים להערכות. בכל זאת צריך היה לבצע זיהוי ודאי ולנסות להבין מה קרה". הנתיחה קבעה כי השלושה נורו למוות.

"צריך להבדיל בין מקרים שהם קשים חקירתית, לבין מקרים שתופסים את תשומת הלב הציבורית, משום שהם מכמירי לב. זה מקרה שבו לקחו נערים וחטפו אותם ואני לא יכול לא לחשוב על מה שעבר עליהם לפני שנרצחו. אבל מבחינת הרפואה המשפטית אין פה מקרה קשה לפענוח. יש תובנות על המקרה, שעליהן אינני יכול לדבר, משום שהנושא עדיין בחקירה, כמו אם הם היו כל הזמן במקום שבו נמצאו. הדוח שלי הועבר למשטרה ולמשפחות".

קוגל מסכם קצת יותר משנה בראשות המכון, שניתן לומר עליו כי כל שנה בו היא סוערת. מלבד חטיפת שלושת הנערים, עברו עליו מבצע צוק איתן, עדותו השנויה במחלוקת בתיק רצח תאיר ראדה, סגירת התיק נגד הורים שנחשדו בטלטול, חוות הדעת הרגישות בתיקי הריגת פלסטינים בהפגנות, מבצע "מנוחה בכבוד" לקבורת חלקי הגופות שנשמרו במכון וכמובן החיכוך הבלתי פוסק במוות. הכניסה של קוגל לתפקידו, ביוני 2013, היא סגירת מעגל למי ששימש בעבר סגנו של פרופסור היס והביא בין היתר להדחתו לאחר שחשף אי-סדרים בהתנהלות המכון. הוא גאה להציג את השינויים שעשה ומבקש להתריע: "מדינת ישראל זקוקה לעוד מכון לרפואה משפטית".

מאז שנוסד המכון ב-1955, שער הכניסה למתקן בשכונת אבו כביר בדרום תל אביב מקבל את פניהם של מי שמצויים ברגעים הקשים והעצובים ביותר בחייהם. בבוקר שבו ביקרנו שם הגיעו למכון בני משפחתו של אדם שנהרג בלילה בתאונת דרכים. את פניהם מקבל השומר, שמסרב להכניס אותם למכון ומפנה אותם למשטרה, משום שלדבריו הגופה זוהתה. על פניהם של הקרובים ניכרים ההלם והבלבול. בראיון שנתן ד"ר קוגל במרץ 2013 למוסף "שבעה ימים" של ידיעות אחרונות - אותו המוסף שחשף את מחדלי המכון בעבר - הוא הבטיח כי "מעתה מאיישים עובדים סוציאליים וסטודנטים לרפואה את עמדת קבלת המשפחות 24 שעות ביממה". בבוקר זה לא נראה איש מהם באופק.

"מדובר במקום רגיש מאוד, שבו מוחזקות גופות תחת חקירה, ולכן על הגישה להיות מוגבלת ובאישור המשטרה", מסביר קוגל במשרדו. "מהרגע שבני המשפחות עוברים את המשוכה הזאת, הם נפגשים עם צוות המכון ומקבלים הסברים".

קוגל מודע היטב לתדמית האפלה של מקום העבודה שלו. הוא בן 53, מתגורר במרכז תל אביב. הוא גדל בחולון, נכדו של מייסד העיר וראש העירייה הראשון, ד"ר חיים קוגל. הוא למד רפואה במסגרת העתודה הצבאית והתקדם במערכת. עד שנת 2005 שימש סגנו של פרופסור היס במכון לרפואה משפטית. כבר בשנת 2000 חשף מעשים חמורים והתנהלות בלתי תקינה במקום.

בשל חשדות לאי סדרים במכון, קמה ועדת סגלסון, שהובילה לפתיחת הליך משמעתי נגד פרופסור היס. בעקבות חשיפתו של ד"ר קוגל, היו ניסיונות לגרום לפיטוריו עד להתערבות מבקר המדינה, אך לבסוף פרש קוגל מתפקידו. לאחר שפרש, הקים את חברת מד"ן, חברה פרטית לרפואה משפטית, שבאמצעותה נתן חוות דעת לסנגוריה בתיקים רבים. מה שתרם יותר מכל לתדמית השלילית של המכון הוא פרשת האיברים; התברר כי במכון נותרו כ-8,000 צנצנות המכילות איברים ורקמות של מתים, במקרים רבים ללא הסכמת בני המשפחה.

קוגל היה בין חושפי המחדלים, ועל כך קיבל בשנת 2007 את אות אביר איכות השלטון. בעקבות חשיפת הפרשה פוטר פרופסור היס מתפקידו בסמוך למועד פרישתו לגמלאות, וקוגל שב למכון. עד היום עוסק הצוות במאמץ להביא את חלקי הגופות לקבורה. "נשארו לנו כ-1,600 צנצנות", מודה קוגל.

אחת התקופות שבהן נכנס המכון ללב הקונצנזוס הישראלי בשנה האחרונה הייתה במבצע צוק איתן. צוות המקום עבד אז סביב השעון, בעיקר במתן סיוע לצבא לצורך זיהוי החללים, אך גם בקביעת מותם של סמל ראשון אורון שאול וסגן הדר גולדין, שהוגדרו כחללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע. ד"ר קוגל מבקש לא לפרט על הממצאים שהביאו אותו לקביעה כי השניים אינם בין החיים, אך מציין כי "אפשר לומר שיש ממצאים שעל פיהם אתה יכול לקבוע שאדם מת, על פי סממנים חיצוניים של פציעה, שאינם קשורים לכמות הדם שנמצאה במקום. השאלה הנשאלת היא, אם בהתאם לממצאים האלה אדם יכול להישאר בחיים".

אירועים כמו צוק איתן מספקים הצצה לתפקוד מערכות המדינה בתרחישים קיצוניים. לדברי ד"ר קוגל, "שיתוף הפעולה עם הצבא במהלך הלחימה היה מצוין". עם זאת, הוא מודה שאירוע קיצון עם הרוגים רבים הוא תרחיש שקשה מאוד להיערך אליו. "יש תכניות, אבל אני לא חושב שיש מדינה בעולם, כולל ארצות הברית החזקה, שיש לה יכולת אמיתית להתמודד עם כמות אדירה של הרוגים", הוא אומר. "עד היום לא הסתיימה מלאכת הזיהוי של קורבנות אסון התאומים. אם דבר כזה יקרה פה חס וחלילה, אני לא יודע אם יש לנו תשובה טובה. הציבור בישראל התרגל לקבל תשובות בתוך 24 שעות - ואני לא מאמין שזה יתאפשר".

העיסוק הבלתי פוסק במוות ובאסונות לא נותן את אותותיו בד"ר קוגל. לדבריו, המוזיקה מסייעת לו לנקות את הראש. "הגעתי למקצוע הזה כמעט בטעות. בנעוריי הייתי פסנתרן ג'ז ובצבא הייתי עתודאי. כל הרופאים שפגשתי סיפרו כמה הם עובדים קשה, אז בחרתי במקצוע שקט, שייתן לי זמן לנגן. לצערי טעיתי, מעבידים אותי קשה", הוא אומר בחיוך. "אבל בסוף יום עבודה, אני נרגע עם הפסנתר. אני מאוד אוהב את החיים, אוהב אוכל, מסעדות".

קוגל בטוח מאד בתפיסה שלו לגבי המוות. "חיים אחרי המוות? לא קיים. רק אנשים חיים שעושים לי את המוות", הוא אומר בחיוך. "אני לא מפחד מהמוות. מצדי שיבוא עכשיו. אנשים מתעסקים בזה, חוששים, אבל זה פה כל הזמן, נוכח. מה שאני מפחד ממנו זה לא לחיות. אם יש משהו שלמדתי מכל מה שראיתי כאן, זה שצריך לנצל את הזמן. בני אדם כל הזמן אומרים לעצמם, 'בשנה הבאה אני אנוח תחת גפני ותחת תאנתי'. הם לא מבינים שאין שנה הבאה! אלה שהגיעו לכאן, למכון, לא ידעו שזה עומד לקרות להם. אבל אני גיבור גדול בדיבורים. הנה אני יושב פה, עם מדים ירוקים, ועובר על תיקים".

הוא מצביע על הקלסרים המפוזרים על שולחנו. רובם מכילים חומר בתיקי רצח בלתי מפוענחים, חלקם מקרים שחשודים כהתאבדויות. "על המתאבדים הכי כואב לי. על אנשים שעברו סבל גדול כל כך, שהביא אותם לעשות לעצמם את מה שעשו". בין התיקים נמצאים גם מקרים שאין בהם מוות, אבל המכון מספק להם חוות דעת, כדי לקבוע מה מקור הפציעות. כך היה במקרה שבו בנובמבר 2013 נחשדו בני זוג מתל אביב בהתעללות בילדיהם התאומים, בני חודשיים, שאושפזו עם חבלות.

התיק נסגר מחוסר ראיות והילדים הושבו מאז להוריהם, אולם דעתו של קוגל בעניין נחרצת: "אחד מהם עבר בוודאות התעללות". הוא שולל מכל וכל את טענת ההורים, שהילדים סובלים ממחלת עצמות. "עובדה שהם היו מעל חצי שנה במשפחת אומנה, ולא היו להם שום חבלות. הסיבה שהתיק נסגר, היא שהמשטרה לא הצליחה להכריע מי התעלל בהם. האם או האב, או אולי הסבא או הסבתא. עשו להורים תסקירי מבחן ומצאו שניתן להחזיר להם את הילדים בפיקוח".

עם כניסתו של קוגל לתפקיד ראש המכון, עלתה לדיון העובדה שבתפקידו כמנהל מכון פרטי, סיפק חוות דעת פרטיות לסנגוריה במשפטי רצח רבים וכעת שב וחבש את כובע המומחה מטעם המדינה. המורכבות הזאת באה לידי ביטוי במשפט הרצח המתוקשר של תאיר ראדה. סלע המחלוקת הוא חתך בסנטרה של ראדה. רופאה ממכונו הפרטי של קוגל, ד"ר מאיה פורמן, העידה במשפט כי החתך נעשה באמצעות להב משונן, ולא בסכין יפני ששימש על פי כתב האישום את מי שהורשע ברצח – רומן זדורוב. ההגנה ביקשה להעלות את ד"ר קוגל לדוכן העדים בתפקידו כפתולוג הראשי בישראל, כמי שתומך בחוות הדעת של ד"ר פורמן.

המדינה התנגדה, בטענה שקוגל נמצא בניגוד עניינים בתיק, משום עמד בראש החברה שנתנה את חוות דעתה להגנה כלקוח פרטי. בשבוע שעבר קבע בית המשפט העליון שקוגל יוכל למסור את חוות דעתו בכתב. משום כך הוא מסרב להתייחס לפרשה, אך יש לו הרבה מה לומר על כפל הכובעים הזה. "הגישה שלפיה מי שמקבל כסף בעבור חוות דעת הוא שכיר חרב היא לא נכונה. אפשר לחשוב שכל מי שעובד בבית המשפט עושה זאת בהתנדבות. חוות הדעת היא מקצועית. רק מיעוט קטן ממקרים, כחמישה אחוז מהתיקים שהובאו אלי למכון הפרטי, הבשילו לחוות דעת. אצל האחרים, אמרתי להגנה שאני מסכים עם התביעה, ולא אתן חוות דעת שתזיק לתיק".

כדי להוכיח את האובייקטיביות שלו, מזכיר קוגל את הרג המפגינים מוחמד אבו טאהר בן ה-17 ונדים נווארה בן ה-20 בביתוניא בחודש מאי. את מלחמת הגרסאות בין צה"ל לפלסטינים יישבה חוות הדעת הרפואית, שקבעה כי לפחות אחד מהנערים נורה מאש חיה. קוגל היה שותף לנתיחה שלאחר המוות. "למרות החשש שמסקנה כזאת תבעיר את הרחוב הפלסטיני, לא הופעל עלי כל לחץ לשנות חוות דעתי. בכל שנותיי במכון לא היה דבר כזה. אני לא כלי משחק בידיים של אף אחד", מצהיר מי שמחזיק באחד התפקידים הרגישים במדינה.

"חשוב להבין שרוב מקרי המוות הם לא שחור או לבן. זה לא שמישהו נורה בלב, אז הוא לא יכול לחיות ככה. יש ממצאים שיכולים להתאים לכמה אפשרויות. אני צריך להבהיר לבית המשפט מה רמת הוודאות שזאת סיבת המוות, בהינתן שלא מצאתי דבר אחר. הפרשנות שלך היא המשמעותית". קוגל מספר: "עד היום היד רועדת לי כשאני חותם על חוות דעת. חתימה שלי יכולה לשלוח אדם למאסר עולם, או להוציא ילדים מבית הוריהם. או במקרים של איזה עגונה שבעלה נעדר ומבקשת להתחתן. אנחנו קובעים גורלות של אנשים, לא פחות מרופא שרושם אינסולין לסוכרת".

כדי לתעד את ד"ר קוגל בסביבתו הטבעית, אנחנו יורדים לחדרי הניתוח. מדובר בחלל דחוס, מלא באלונקות ועליהן גופות. ריח חריף נישא באוויר ומשאיר את מי שאינו מורגל בו עם תחושת בחילה. קוגל מסתובב בנינוחות בין החדרים, מחייך לכל העובדים ומברך לשלום את ד"ר מאיה פורמן, שמונתה בינתיים לסגניתו. אחד העובדים מספר בשמחה על החודשים האחרונים תחת ניהולו של קוגל. "הוא אדם מקסים, שתומך בנו מאוד. האווירה הרבה יותר נעימה מאז שהוא נכנס לתפקיד". העובדים מבלים את רוב שעות היום בחלל המורבידי הזה, ולא מזדעזעים בקלות. "הכי קשה לנו כשמגיעה גופה של אישה שנרצחה בידי בעלה", מספר העובד. "במקרים הללו, רואים את האלימות הקשה שקדמה למוות".

האווירה במכון ושיפור תדמיתו חשובים מאוד לקוגל. לשאלה מה השתנה בתקופתו כמנהל הוא משיב בחיוך: "קודם כל יותר כיף פה. אנחנו מגניבים". בשבוע שעבר הוכנסה למקום מכונת סי-טי. "כל הגופות שיגיעו לכאן יעברו קודם כל בדיקה במכשיר", הוא מסביר. "המשמעות היא שלב ביניים לפני נתיחה מלאה. במקרים מסוימים, הסי-טי יספק לנו תמונה שתייתר את הצורך בנתיחה מלאה. זה יעזור למי שנתיחה מפריעה לו. מאחר שכל הגופות יעברו במכשיר, זה יאפשר עוד מסננת להעלאת רמת החשד למעשה פלילי. לדוגמה, במקרה של קשיש שנמצא אצלו דימום פנימי ונוכל לקבוע שהוכה, גם אם קודם חשבנו שמדובר במוות טבעי".

חידוש נוסף יחסית במכון הוא דגימות הדי-אן-אי שנלקחו ממשפחות של נעדרים. טכנולוגיה חדשה, שהמכון עושה בה שימוש זה שלוש שנים, מאפשרת להפיק די-אן-אי גם מעצמות שמתגלות . כיום לוקחים דגימה מכל גופה אלמונית שמגיעה למכון, ומשווים למאגר המשפחות. בשיטה זו זוהו עד כה גופותיהם של 45 נעדרים, ובהן גופת החייל הנעדר מג'די חלבי. "אנחנו מאפשרים למשפחות לסגור מעגל, לפעמים אחרי 20 שנות היעדרות".

על אף השיפורים בעבודת המכון, קוגל סבור כי יש מקום להשקיע מאמצים נוספים בפיתוח תחום הרפואה המשפטית בישראל. "צריך להגדיל את מצבת הרופאים", הוא אומר. "משרד הבריאות נותן תקנים, אבל סטודנטים לרפואה נרתעים מהתחום ואין מספיק רופאים משפטיים. סדרות המשטרה עוררו קצת את התחום".

לדעתו, חייב לקום לפחות עוד מכון אחד לרפואה משפטית מטעם המדינה. "ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שיש לה מכון אחד. בשווייץ, לדוגמה, על שמונה מיליון תושבים יש שישה מכונים. לא ייתכן שבישראל יהיה רק מכון אחד. אל דאגה. לא תחסר לנו עבודה. בסוף כולם מתים. מה שבטוח, עד היום אף אחד מה'לקוחות' שלי לא התלונן", הוא מסכם בחיוך רחב.