משמרות כפולות וחשיפה לקרינה: הפנים מאחורי שביתת טכנאי הרנטגן

שביתת עובדי מכוני הרנטגן והדימות אמנם הופסקה על ידי בית הדין לעבודה, אך בשמונת שבו שבתו, סיפקו הרנטגנאים הצצה לתמונה העגומה של תנאי עבודתם החשובה. במהרה נוצרו עומסים כבדים בחדרי המיון ואחריהם גם במחלקות האשפוז, שהתמלאו עד אפס מקום בחולים. בשיחה עם וואלה! NEWS, סיפרו שלושה טכנאי רנטגן על תחושותיהם לגבי היותם חברים "שקופים" במערכת הרפואית, העובדים בממוצע 17 שעות ביום תוך חשיפה מוגברת לקרינה מסוכנת וטיפול מסור וסיזיפי בחולים המגיעים אליהם לצילום.

מאבקם של הרנטגנאים אמנם יצר תהודה פחותה מזו של המאבק המתוקשר של הרופאים והאחיות, הזכור משנת 2011, אך עבודתם של טכנאי הרנטגן משפיעה כמעט על כל נדבך בטיפולים הרפואיים המסופקים בבתי החולים. מיומנותם נדרשת החל מקליטתם של חולים, דרך ביצוע ניתוחים והליכים שגרתיים ועד לשחרור מבית החולים. על כן, מטופלים שהגיעו לבית החולים לקבלת טיפול רפואי שגרתי, מצאו עצמם השבוע מאושפזים במחלקות השונות של בתי החולים, לרבות המחלקות הפנימיות, מאחר שלא יכלו להשתחרר ללא צילום רנטגן שיאפשר את הערכת מצבם.

לקריאה נוספת בנושא:
אחרי שבוע וחצי: בית המשפט הורה לעובדי הרנטגן לשוב לעבודה
עובדי הרנטגן שובתים: "עובדים 3 משמרות ברצף, דורשים תנאים"
החולים מתוסכלים משביתת עובדי הרנטגן: "בבן של ח"כ היו מטפלים"

אריה הרשקוביץ, בן 58, רנטגנאי בבית החולים בילינסון בפתח תקווה כמעט 34 שנים, סיפר לוואלה! NEWS על העומס הרב בשעות העבודה במכוני הרנטגן. לדבריו, אשתו ושלושת ילדיו נאלצו להסתדר בלעדיו רוב השנים. "אנחנו רק 1,200 רנטגנאים בארץ וצריכים אותנו לכל טיפול. מה שעשו לאורך השנים זה פשוט לשכפל אותנו – אנחנו עובדים משמרות כפולות, ולעתים משולשות, באופן קבוע", סיפר הרשקוביץ.

"המשפחה לא רואה אותי. אני תמיד בבית החולים. את אשתי הכרתי כשהייתה בבית הספר לאחיות, אבל היא נאלצה לעזוב את המקצוע אחרי שראתה מה נדרש ממני. אי אפשר לקיים את רפואת המכשירים שאנו מבצעים ללא נוכחות ופעילות אקטיבית שלנו, ואם החולים לא מקבלים את הצילום הנכון זה משפיע על כל הטיפול", הוסיף.

הרשקוביץ התייחס גם לתנאי השכר הבלתי מתגמלים שמהם סובלים טכנאי הרנטגן. "חשוב לי להסביר – אנחנו לא מסכנים, אני מפרנס את המשפחה שלי בכבוד", אמר. "אבל בשביל זה אני עושה משמרות כפולות – מהבוקר ועד 23:00 בלילה". הוא הוסיף בצער: "לא האמנתי בחלום הכי שחור שלי, שבמרום גילי אדרש לעובד בקצב הזה כדי לפרנס משפחה. אני חי סביב בית החולים, אני חייב להיות ב-30 דקות קריאה כשאני בכוננות ואני בלחץ כל הזמן. נוצרה לנו מערכת של עבודת פרך – אנשים באוצר רואים שמדובר בעובדים אכפתיים ומסורים, והם פשוט סוחטים עוד ועוד את הלימון".

בדבריו, ביקש הרשקוביץ לפנות לציבור המטופלים שנאלץ לספוג את נזקי השביתה. "השביתה מאוד קשה לנו, ואני רוצה להתנצל על המצב שנקלענו אליו. הלכנו לאיבוד ונשחקנו, אנחנו הולכים ונגמרים", אמר. כמו כן, הוא הוסיף כי מצבת כוח האדם במקצוע מידלדלת, הואיל ומעט מאוד אנשים חדשים מצטרפים לשורות מכוני הרנטגן. "אנחנו מחויבים לקחת את עצמנו בידיים, לספק עוד תקנים ותנאי עבודה ושכר מתגמלים. אני קורא לחולים לגלות הבנה ולתמוך בנו, כדי שנוכל לחזור ולשרת אתכם מהר ככל האפשר", אמר.

למרות כל זאת, הרשקוביץ אינו מסתיר את אהבתו למקצוע. "הסיפוק מהעבודה והעזרה לחולה מזה שאתה עולה על הגילוי בזמן, מנעת התדרדרות של חולה, עולה באלפי מונים על חוסר הנוחות שלי והעייפות הכרונית והלחץ שמשפיע לי על החיים ועל המשפחה", הוא מודה. "זה מקצוע מרתק, מאד מגוון עם המון נתינה".

טענה נוספת שהעלו הרנטגנאים במאבקם היא הסיכון הכרוך בעבודתם. בשלב זה, לא ניתן לאמוד את נזקי החשיפה לקרינה ממכונות הצילום, אך ידוע כי רמת הקרינה נמדדת ביחס לזמן החשיפה של האדם אליה. אם מטופלים חשופים לקרינה בין כמה שניות לדקות ספורות, עובדי הרנטגן חשופים אליה שעות ארוכות. "לקרינה אין צבע, משקל או ריח והיא נשארת בגוף", סיפרה בטי מנוס, בת 58, רנטגנאית מזה 33 שנה בבית חולים הדסה עין כרם בירושלים. "אני עובדת עם חומרים רדיואקטיביים חמורים, מתוך 15 נשים שעובדות במכון אצלנו - תשע כבר חלו מסרטן. חלקן חלו כמה פעמים, אחת מהן נפטרה בשנה שעברה".

כשחשפה מנוס את סיפורה האישי, התברר כי גם היא לא חמקה מגורל חברותיה לעבודה. "לפני עשר שנים חליתי בסרטן השד עם מוקדים מפושטים בשתי השדיים", סיפרה. "עברתי כריתה ושחזור בשתיהן. חמישה ימים לאחר מכן, התחיל לי דימום פנימי ששיתק לי את היד. עברתי שלושה ניתוחים, זה גמר לי את כל הכוח והכאבים היו איומים", אמרה. היא סיפרה על הקושי שבמעבר טיפולים כימותרפיים קשים, שבסיומם נאלצה ללכת לעבודה.

"המשכורת שלנו כל כך נמוכה, שבלי השעות הנוספות אני מרוויחה 2,500 שקלים בלבד", הסבירה מנוס. לפני שנתיים, חלתה שוב בסרטן, ועברה שוב מסכת טיפולים כימותרפיים קשים וניתוח להוצאת צוואר הרחם. המצב אילץ אותה להישאר בבית שבעה חודשים, אך משום שלא יכלה להרשות לעצמה, חזרה לעבודה. "אני חיה לבד ומפרנסת את עצמי ושני הורים סיעודיים. בגלל מצבי והחולשה שלי אני עובדת רק חצי משרה עכשיו ומשלימה הכנסה בהדרכה. זה נורא שבגילי ועם ותק כזה אני עדיין נאלצת לרוץ בין שתי משרות כדי להתפרנס", סיפרה.

מנוס ביקשה להסביר לציבור כי עובדי הרנטגן אינם מבקשים תנאים אחרים מחבריהם למערך הרפואי. "לפני 30 שנה שכר אחות בוותק שלי היה זהה לשלי, היום הפער הוא כ-60% בין השכר שלי לשלה. למה?", אמרה מנוס. "שתינו במערך הרפואה, שתינו מזריקות, לשתינו יש תארים ראשונים, ואני גם עובדת פיזית בניגוד לאחות. פעם אחיות היו מחליפות סדינים, מקלחות חולים, מורידות אותם מהמיטות. היום הן נותנות תרופות ולוקחות דמים, בלי לזלזל כמובן. אני, מלבד בעבודה שלי על מכונות הרנטגן, מעבירה חולים ממיטות אשפוז, מסובבת אותם בשביל הצילום, שומרת שלא יעשה לחולה יותר נזק ממה שיש לו. אם חולה עשה את הצרכים שלו או מקיא לי על מיטת הרנטגן, מי מנקה את זה? אני."

לדבריה, "זאת פשוט בושה וחרפה, זה מקצוע של סבלים, של משכורות נמוכות ושל חוסר יחס כלפינו. גם השעות הנוספות שאנחנו עושים כדי להגיע למשכורת מעל למינימום אינן נחשבות לנו לפנסיה – אז נצטרך את הכסף הכי הרבה. כל המאבק שלנו הוא להשוות את השכר והתנאים שלנו לאחיות, ואפילו לעובדי ניקיון".

בניגוד למצב הקיים, שבו בכל מחלקה ויחידת אשפוז קיימת תקינה מסודרת לרופאים ולאחיות, לרנטגנאים לא קיימת תקינה מסוג זה. הם עובדים בהתאם לכמות העבודה – ומיומנותם נדרשת כמעט לכל פרוצדורה רפואית. כאמור, התנאים הקשים מבריחים את הדור הצעיר מהמקצוע, אשר סובל ממחסור חמור בכוח אדם. זאת ועוד, מאחר שחוק הדימות המקובל בעולם, לפיו רק טכנאי רנטגן יכולים להפעיל את מכשיר הצילום, טרם עבר בכנסת, בתי החולים משבצים עובדים כלליים מחוסרי הכשרה לעבודה זו כדי לחסוך עלויות ותקנים. התוצאה היא ירידה משמעותית באיכות העבודה ובריחת אקדמאים מהתפקיד.

"אני מחפש כבר דרך לברוח. העבודה מאוד קשה, עובדים כל השנה ויש לי תורניות של 18 שעות בנוסף לכוננויות. אחרי עשר שנים במקצוע, משכורת הבסיס שלי היא 2,900 שקלים בלבד, כך שאם אני לא עושה בין תורנויות אני זקוק להשלמת הכנסה", סיפר נועם תאו, בן 38, רנטגנאי צעיר העובד עשר שנים בבית החולים וולפסון בחולון. "כל עוד אין תקינה, אנחנו הולכים וקורסים", התריע. "למדתי את המקצוע, הוכשרתי, אני אוהב את העבודה שלי ולא קל לעזוב אחרי שכבר משתלבים ויש גם ילדים. אשתי רופאה באיכילוב, אנחנו בקושי מתראים, לא קל לנו לקיים משפחה", סיפר תאו, והבהיר: "שלא יהיה פה ספק או צביעות, אנחנו רוצים להשתכר כמו בני אדם כי פשוט נשארנו מאחור", אמר.