שוטרי הסיור הוזעקו בבוקר אחד מימי שבת בתחילת החודש שעבר על ידי נער צעיר למגרש חנייה סמוך לבניין משרדים בשכונת התקווה בתל אביב. הם לא סברו שיתקלו באחד ממעשי הפשע הקשים שאירעו כאן בשנה האחרונה. בתוך שטיח מגולגל בסבך שיחים הם מצאו את גופתו של תושב השכונה. כשהגיעו למקום חוקרי צח"מ יפת"ח הם חיפשו קצה חוט. מפקד הצוות, רפ"ק ברנס הביט מסביב חיפש רמז ואז צדה את עינו מצלמת אבטחה. הוא ניסה לבחון בעין חופשית מה טווח הכיסוי של המצלמה אל מול ממצאי הזירה ואז פנה לקצין החקירות המחוזי, ניצב-משנה עופר מועלם: "אולי היה לנו מזל חד פעמי והמצלמה צילמה את פני הרוצח". השניים התקשו להאמין שכך תתקבל "ראיית זהב".
כמה דקות אחר כך השניים נאנחו בהקלה. בעל הבניין הריץ לאחור את צילומי המצלמה, ואלה חשפו כיצד בנו של הנרצח גורר את גופת אביו כשהיא מגולגלת בשטיח והדם ניגר לאורך שביל ארוך מביתם. סרט הצילום שימש מיד כקצה חוט מרכזי שהוביל לפענוח הרצח. הסרט הוא גם אחת הראיות המרכזיות שהוצגו נגד הבן, שנאשם בבית המשפט המחוזי.
ולמרות הפענוח, נראה כי מדובר ביוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. "קשה לומר שמצלמות אבטחה הגדילו את כמות הפענוחים במקרי רצח או פשיעה חמורה", אומר קצין חקירות בכיר במשטרת תל אביב. "במרחב הציבורי של יפו, לדוגמה, יש מאות מצלמות. כל רחוב וכל סמטה מרושתים במצלמות אבטחה, פרטיות או ציבוריות. האם אנחנו יכולים לומר שכמות הרציחות ביפו בשנים האחרונות ירדה פלאים? או שכמות הפענוחים עלתה פלאים? התשובה היא לא בשני המקרים. המצלמות מסייעות לנו ברוב המקרים בשוליים, כראיה מחזקת. מקרים בהם המצלמה משמשת כראייה מרכזית בחקירת פשיעה חמורה הם יחסית חריגים. הסיבה לכך היא בין היתר העובדה שארגוני הפשיעה והעבריינים המקצועיים לוקחים בחשבון את נוכחות המצלמות במרחב. כשהם מתכננים פשע הם נערכים: רואים שהם מסתירים את לוחיות הרישוי או מכסים את פניהם כבר מהרגע שבו יצאו מהבית כדי לסכל את האפשרות שיזהו אותם".
הקצין מתייחס לפענוח ניסיון החיסול של אלי טביב כאל מקרה לדוגמה. שני אלמונים המתינו לבעליה לשעבר של קבוצת הכדורגל הפועל תל אביב והבעלים כיום של בית"ר ירושלים ליד ביתו בכפר שמריהו. כשהבחינו בטביב התקרבו רכובים על אופנוע וירו לעברו. טביב ניצל בנס. ברחוב בו הוא מתגורר פועלות עשרות מצלמות אבטחה של שגרירויות, בתי אנשי עסקים, וכן של המועצה המקומית. חוקרי ימ"ר תל אביב בפיקודו של ניצב-משנה גדי אשד הצליחו למצוא במצלמות תיעוד רב שקידם את החקירה. בין היתר, הם איתרו אופנוע ששייך לאחד החשודים בעת סיור מקדים במקום וזיהו את מבנה הגוף של שני החשודים שביצעו את הירי. אבל כל זה לא הספיק להגשת כתב אישום. החוקרים נאלצו לגבש תרגילי חקירה ולבצע פעולות חקירה נוספות כדי להביא ראיות שיקשרו את החשודים לאירוע.
"המצלמות תרמו תרומה עצומה דווקא בפשיעת הרחוב, באירועי אלימות ובפריצות לבתים ועסקים. יש להן תרומה משמעותית בהרתעה וביחס לעבירות האלה, אפשר לומר שיש עלייה בגילויים בשל מצלמות האבטחה", אומר הקצין הבכיר. "כאן המצלמות עשו מהפכה אמיתית - כשעבריין מזדמן פורץ לכלי רכב או מישהו תוקף אדם ברחוב, המצלמה תקלוט ותחשוף אותו".
רק לפני כמה ימים הצליחו חוקרי משטרת גלילות לקשור נער בן 17 מנתניה לפריצה לכלי רכב בחוף הרצליה, בזכות מצלמת אבטחה בפיצוצייה בעיר. לפי החשד, הנער גנב מרכב כסף מזומן וכרטיס אשראי. הנער סיפר לחוקריו כי פרץ לרכב כדי לממן נסיעה במונית מירושלים לביתו בנתניה. כשנתקל בכרטיס האשראי החליט לנצלו לקניות בפיצוציה בנתניה. לצערו, בעל הכרטיס זיהה את הגניבה וביטל את כרטיס האשראי. כל שנותר לחוקרים לעשות הוא לזהות את החשוד שעשה שימוש בכרטיס גנוב באמצעות מצלמת האבטחה בפיצוציה ומכאן הדרך לפיענוח הייתה קצרה מאוד.
מחירן של מצלמות אבטחה נמצא בצניחה מתמדת. שלטים הפזורים בצמתים ברחבי המדינה מקדמים כיום מכירת מארז בן ארבע מצלמות ומכשיר הקלטה בפחות מאלף שקלים. המחיר שווה לכל כיס ובמדינה חרדתית כמו ישראל, רבים בוחרים להתקין מצלמות - רצוי כאלה עם אפשרות שידור לסמארטפון. זה קורה כמובן לא רק במגזר הפרטי, האח הגדול כבר נוכח מאוד ברחובות הערים. פרויקטים גדולים כגון "עיר ללא אלימות", "מבט 2000", הכוונת תנועה ואחרים, החדירו למרחב הציבורי מאות ואלפי מצלמות שמתעדות אותנו בכל מקום. מהי ההשפעה של המצלמות על חיינו? מה ההשלכות של חדירתן למרחב הציבורי והאישי? האם הן מרסנות את הפשיעה? מגבירות את הביטחון? פוגעות בפרטיות? ומה הן עושות להתנהגות שלנו?
מעניין לציין כי במרחב הציבורי, הרשות המקומית וגורמי האכיפה רשאים לצלם ולעקוב כמעט ללא מגבלות. הסייג היחיד הוא איסור לחדור בצילום למרחב הפרטי, למבנה בבעלות פרטית או למוסדות רפואיים. מערך המצלמות של עיריית ראשון לציון למשל, נחשב לאחד מהמתקדמים בישראל. המצלמות במערך נחשבות "חכמות", כיוון שהן מסוגלות לתקשר ביניהן וליצור תיעוד רצוף של מעקב אחר יעד פלילי או חבלני. כדי להתמודד עם החשש לפגיעה בפרטיות, בכל פעם שהמצלמה עוברת על פני חלון או פתח מבנה היא מייצרת צללית על המסך בחדר הבקרה של העירייה.
המצלמות בראשון לציון סייעו באיתור תחנות סמים, הביאו ללכידת שודד בנק ואפילו תיעדו במלואו את מסלול מנוסתו של עבריין נמלט. אך במקרים אחרים, השימוש המאסיבי במצלמות הבהיר כי ישנם תחומים אפורים ובעייתיים. כך למשל אירע בשנת 2010 בגבעתיים. מצלמות אבטחה עירוניות קלטו אז ארבעה צעירים מגלגלים ג'וינט בגן ציבורי בעיר. עוד לפני שהספיקו להתחיל לעשן, הגיעו למקום שוטר וסייר של העירייה ועיכבו אותם לחקירה. שנתיים לאחר מכן הואשם אחד הצעירים, בן 22 בהחזקת סם. התיעוד מהמצלמות שהובילו אליו את המשטרה לא הוגש לבסוף כראייה, לאחר שעורך דינו של הצעיר בדק את הכשרתה של התצפיתנית שצפתה במצלמות.
"המקרה הקיצוני הזה הוא שימוש לרעה", מסביר עו"ד יהונתן קלינגר שעוסק בתחום הפרטיות. "יש עירייה שאוספת צילומים למטרה מסוימת - אכיפת חוקי העזר העירוניים. לברר שאנשים לא זורקים זבל לא במקום, למשל. מוקדנית צופה במצלמה ומעבירה את החומר למשטרה - אני בכלל לא בטוח שמותר לה לעשות את זה. זה יכול להיות גם אדם שמכוון מצלמה לביתו כדי לבדוק מה עושה אשתו או לבית הספר של הילדים כדי לבדוק שהם לא מבריזים. שימושים במצלמה כזו יכול להיות בעייתי".
"האם כאשר אנחנו יודעים שאנחנו תחת מעקב אנחנו כמו בית נמלים מזכוכית, יודעים שבכל רגע נתון מישהו שיושב על המאגרים או בחדר הבקרה יכול לעקוב אחרי תנועותינו? ככל שיש יותר ויותר מצלמות, נאלץ לחיות עם הידיעה שאנחנו תחת מעקב מתמיד.
ולמה זה בעייתי בעצם? אם אני לא עושה שום דבר רע?
"אומרים שמי שאין לו מה להסתיר לא צריך לחשוש. אני עושה המון פעולות חוקיות ביום במרחב הציבורי ועדיין אני לא רוצה שהמדינה תדע עליהם", מסביר אבנר פינצ'וק מהאגודה לזכויות האזרח. "זה יכול להיות לרועץ כשהעניינים משתבשים, ושאנשים מגיעים לחקירות בטעות וצריכים להתחיל להסביר למה הם היו במקום מסוים ומה עשו שם בדיוק. אם נדע שמצלמה עוקבת אחרינו, לא נהיה חופשיים לעשות מה שנרצה. אנחנו עושים בחיים הרבה דברים לא מקובלים, חורגים מאיזושהי נורמה או מביכים עבורנו. דברים שיכולים להוציא אותנו רע בהקשר לא נכון. ואנחנו לא רוצים שאנשים אחרים - בטח המדינה - יידעו עליהם. אנחנו כחברה נהיה פחות חופשיים להעז, להתנסות, ליצור. החירות שלנו כוללת גם את החירות לעשות שטויות. אנחנו חיים בניסוי וטעייה, ככה מתפתחת יצירה אנושית".
"אין לי ברירה אלא לנוע במרחב הציבורי"
"כאזרח, אין לי הרבה ברירות מלבד לנוע במרחב הציבורי. אני לא יכול פשוט לא ללכת ברחוב בתל אביב ולכן במרחב הציבורי צריך להקדיש חשיבה יתרה למיקום המצלמות", מוסיף עו"ד קלינגר. "זה מציק לי כי השימוש במצלמות עם התפתחות הטכנולוגיה אומר שאני מתועד בכל רגע נתון והטכנולוגיה היום מאפשרת לא רק להמיר את הפנים שלי, אלא גם להצליב עם ידע ממאגרים נוספים ולהסיק הרבה תובנות לגבי התנהגותי, גם ללא הסכמה שלי. לדוגמה, בארה"ב ברשתות השיווק יש פלזמת ענק שמציגות פרסומות. בפלזמה יש גם מצלמה שמזהה את פנייך, משווה אותה מול תמונה שיש במועדון הלקוחות, יודעת מי אתה ומה היסטוריית הרכישה שלך ולפי זה מציגה לך את הפרסומת שתגרום לך לקנות יותר מזון. השימוש במידע הזה הוא גם לרעתך. שימושים נוספים במידע נגדנו יכולים להתבטא במעקב לצרכים פליליים כלומר לזהות מתי אני לא בבית כדי לפרוץ אלי, או לסחוט אותי לאחר שתועדתי עושה משהו שאני לא רוצה שאנשים יידעו. במצטבר, זה עלול לשנות הרגלים של בני אדם ולשמש נגדם תוך ניצול חולשותיהם".
"הדיון על מצלמות חורג מהמכשירים עצמם וחדרי הבקרה שלהם. מדברים גם על מידע ויזואלי שנאגר במאגרי מידע", מזהיר פינצ'וק. "זו הסכנה הגדולה. המכלול הזה יוצר מצב שבו אין לך אנונימיות שאנחנו נהנים ממנה בדרך כלל ברחוב. ככל שמערך המצלמות צפוף יותר, כל תנועה נקלטת במקום מרכזי. מאגרים דולפים, עדיין אין חוק שמסדיר את זה. בכל עירייה שמפעילה פרויקט כזה האבטחה שונה". "זה גם לא תמיד עובד", מסכים קלינגר. "המחבלים מהפיגוע במרתון בבוסטון לא זוהו למרות כל הטכנולוגיה והמצלמות".