ביום שלישי אחר הצהריים נסעתי לדומא, הכפר שבו נרצח עלי דוואבשה, התינוק בן השנה וחצי, במה שנראה כפיגוע טרור יהודי. בצומת שילה (הגעתי מרמאללה) יצאתי מזרחה, דרך "ציר הכרמים", שם רומנטי כל כך לאזור של מאחזים שנבנו שלא כחוק, חלקם על אדמות פלסטיניות פרטיות: אחיה, קידה, עדי עד, אש קודש. על אחת הגבעות נותרו הריסות של מה שהיה המאחז גאולת ציון. הנוף מהמם, עוצר נשימה. הבתים, בחלק מהמקרים, לא פחות. בקידה למשל, שם מתגוררים קצינים בקבע ובמילואים, נבנו כמה וילות יפהפיות שאפשר רק לפנטז על כמותן באזור המרכז. השילוב של בתי האבן עם הכרמים, נותן תחושה של חו"ל כמעט, עד לשלב שבו נזכרים כי מדובר בגדה המערבית. עד שלרגע אחד נזכרים שלא חולף שבוע ללא דיווחים על עימותים אלימים בין יושבי "אש קודש" לשכנים הפלסטיניים מקוסרא.
רצף היישובים היהודיים נמשך מציר 60 ועד כביש אלון בואכה הבקעה. מה שגורם לך להבין שהבחירה במיקום של המאחזים הללו לא הייתה מקרית. הרצף הטריטוריאלי בין שכם ורמאללה, נקטע לו שוב ושוב ביישובים ישראליים רבים ונוצר לו רצף טריטוריאלי יהודי, בין בית אל - דרך עופרה, שילה עלי ומזרחה משם - שבות רחל והמאחזים שהוזכרו כאן. תופעה דומה קיימת גם מסביב לשכם: יצהר, ברכה, איתמר, אלון מורה ואז שורה של מאחזים שיורדים מזרחה לכיוון הבקעה. מציאות דומה קיימת מסביב לבית לחם וחברון, מציאות שבה נסיגה ישראלית מהגדה כבר הפכה לבלתי אפשרית. וכאן צריך לומר: נראה שקו פרשת המים נחצה. פתרון שתי המדינות כבר אינו קיים עוד.
עוד באותו נושא:
ריבלין לוואלה! NEWS: "לא מפחד, יודע מה עשיתי למען המדינה"
הוריו של הצעיר שנעצר בצו מנהלי: "אולי זו לא מדינה דמוקרטית"
ישראל במסר חשאי לרשות: לא מנהלים מו"מ על הפסקת אש עם חמאס
החישוב הוא פשוט למדי. קרוב ל-400 אלף מתנחלים מתגוררים בגדה (ללא השכונות היהודיות במזרח ירושלים, מעבר לקו הירוק). והמספרים רק עולים. גם אם מחר בבוקר מגיעים ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן להסכם שלום, ישראל תיאלץ להעביר כ-95% בהערכה גסה מאדמות הגדה, לריבונות פלסטינית. משמעות הדבר, גושי ההתנחלויות יישארו בריבונות ישראלית שמשמעותם כשני שלישים מהאוכלוסייה היהודית. כלומר, ישראל תידרש לפנות כ-130 אלף יהודים מהגדה לטובת הסכם שלום עם הפלסטינים. האם מישהו מאמין כאן שהדבר אפשרי? אמנם בהתנתקות מעזה צה"ל הצליח לפנות את המתנחלים בכמה ימים בלבד. אך אז דובר על פחות מ-10,000 איש בלבד וצה"ל נראה אחרת. האם מישהו באמת חושב שצה"ל הנוכחי, שעבר תהליכים חברתיים משמעותיים כל כך בשני העשורים האחרונים, שמיטב קציניו הם חובשי הכיפות הסרוגות ותושבי ההתנחלויות, יכול לעמוד במשימה שכזו? כיום זה נראה מופרך עד בלתי סביר.
אז אולי הגיע הזמן לבשר את הבשורה. לימין בישראל: ניצחתם. לא תקום פה מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. ואולי גם הגיע הזמן לספר לשמאלנים: הפסדתם. עליכם למצוא אג'נדה חדשה. הציבור הפלסטיני דרך אגב, כבר הבין זאת. רובו השלים עם המצב לפחות לשנים הקרובות. הגישה הרווחת שם היא תמיכה ברעיון שתי המדינות, אך הבנה שרעיון זה אינו ריאלי ובגלל זה יש להשלים עם המציאות הנוכחית עד להפיכת ישראל למדינה דו לאומית. וכאן אולי צריך גם להוסיף הערת אזהרה לאנשי הימין: הניצחון שלכם הוא ניצחון פירוס. הוא זמני, הוא יחזיק מעמד רק כמה שנים. עבור הקיצונים באיסלאם הקיצוני הוא מייצג למעשה הישג אדיר.
באותו בוקר ביקרתי ברמאללה במסגרת עוד יום עבודה. נפגשתי שם עם כמה מראשי חמאס בגדה. לא שמעתי מהם אמירות קיצוניות נגד מדינת ישראל, לא כאלה שקראו למלחמה או אינתיפאדה, אלא להיפך, הם הדגישו את הצורך בהגעה להסכם הפסקת אש ארוך טווח מול חמאס בעזה. נדמה שגם הם הפנימו שהניצחון כבר בכיסם. פתרון שתי המדינות נגוז לו וכעת הסטטוס קוו הפך לפתרון החדש.
המדיניות הישראלית שבימין מתגאים בה כל כך - ניהול הסכסוך ולא פתרונו - היא האסטרטגיה שלראיית חמאס תוביל לניצחונו: ללא הפרדה, עם שינוי דמוגרפי מהיר, יהפכו הערבים לרוב בין הנהר והים ומדינת ישראל כפי שהכרנו אותה תיאלץ לשנות פניה בשלב ראשון עד לאפשרות שבה היא עלולה להפוך למדינה מוסלמית בשלב מתקדם. עבור חמאס זה אינו חזון שיתגשם תוך שנה-שנתיים, אלא תוך כמה עשרות שנים. הם לא ממהרים. הזמן פועל לטובתם.
