לרגע אחד אולי צריך לנסות לדמיין מה עבר בראשם של סעד וריהאם דוואבשה, הוריו של הפעוט עלי שנרצח אתמול (שישי) בלילה, כשהחלה ההתקפה הנפשעת על ביתם. בעודם נמים את שנת הלילה עם שני ילדיהם, בביתם שבפאתי הכפר דומא, זכוכית החלון בביתם נשברת. הרעש אולי מעיר אותם, אולי לא. לתוך הבית מושלכים בקבוקי תבערה והאש אוחזת בכל. החשמל אינו עובד והאב - כך לפי אחד משכניו - מצליח בקושי למצוא את בנו אחמד בן הארבע ולהוציא אותו מהבית לאחר שכבר נפגע קשות מהלהבות והעשן. האימה בעיניו ובעיני רעייתו. השכנים אולי מנסים לעזור אך הבית אפוף בלהבות, ואז באה הזוועה. ההבנה של האמא והאב, שניהם פצועים קשה, כי הם אינם מצליחים להציל את בנם בן השנה וחצי, עלי.
שלושתם, האב, האם והבן הקטן שוכבים אל מחוץ למבנה, מבועתים, מלאים בכוויות קשות וברגעים אחרונים של הכרה, סעד וריהאם מבינים בתוך תוכם שעלי כבר אינו בחיים. וכך נמחקת לה משפחה. בני אדם חסרי ישע. תינוק. וכך בני בליעל יהודים שכל קשר בינם לבין היהדות מהווה עלבון לעם שלם, רוצחים בדם קר פעוט שהחל כנראה רק לאחרונה, להשמיע קולות, לגרגר, לזחול וללכת. אולי אפילו כבר מלמל "אבא", "אמא". האם אפשר בכלל לדמיין זוועה שכזו?
עוד בוואלה! NEWS:
הערכה במערכת הביטחון: נקמה על הפיגוע היהודי - רק עניין של זמן
הכתובת על הקירות החרוכים: כרוניקה של הצתות בתי פלסטינים
6 פלסטינים נפצעו בעימותים בגדה לאחר הלוויית הפעוט
בדצמבר 2008 נקלעתי לסיטואציה דומה: ניסיון של קבוצת מתנחלים קיצונית לשרוף משפחה פלסטינית שלמה. האירוע התרחש בשולי פינוי "בית המריבה" בחברון, ובעודי מסקר את ההתרחשות ככתב של עיתון "הארץ", הבחנתי באש שעולה מאחד הבתים הפלסטינים, בוואדי שבין קריית ארבע וחברון. יחד עם הצלמת שליוותה אותי, ניגשנו לעבר המקום. הבחנו מרחוק בלהבות שעולות מהבית, שמענו את הצעקות וראינו נדהמים את עשרות המתנחלים, יותר מ-100, שעמדו מסביב לבית ולתדהמתי יידו אבנים לעבר מי שניסה לצאת ממנו. זה היה ניסיון לפוגרום, לא פחות.
פניתי לאחד החיילים, אך הוא הסביר לי שהוא וחבריו אחראים על גזרה שלמה ואינם יכולים לגשת אל הבית. התקרבנו עוד אל בית המשפחה, וצפינו חסרי אונים במחזה האימה הזה, של "יהודים" שמנסים לרצוח משפחה שלמה בשריפה. ניסיון לפוגרום. בשלב מסוים רצנו יחד עם צלמים אחרים לתוך הבית תחת מטר אבנים. בפנים, התמונות היו קשות. נשים וגברים מפוחדים, כולם חשים שמותם הולך ומתקרב. אני זוכר היטב את הפנים המעוותות מאימה של אחת הנשים, שצעקה שוב ושוב "אללה ואכבר" והתחננה שנציל אותה. ניסיתי לצאת מהבית ולצעוק למחוללי הפוגרום לעצור, אלא שהם יידו אבנים גם לעבר העיתונאים הישראלים, ובכל אותו הזמן האש ממשיכה לעלות מהמבנה.
מסביב נמשך המופע. הצופים היהודים מייעצים למחבלים היהודים איך לפגוע במשפחה בצורה יעילה יותר ולא עושים דבר כדי לעצור את הפוגרום. רק לאחר כ-20 דקות, הצליחו כוחות של המשטרה לחבור אלינו ולהציל את כולנו ממוות. מיותר לציין שאף אחד מהמעורבים במעשה הזה לא נעצר ולא נשפט. זה לא היה קומץ. במקום היו יותר מ-100 מתנחלים שצפו מהצד ולא ניסו להתערב לטובת המשפחה, להיפך.
האירוע ההוא הסתיים בנס (למרות שחלק מכותבי הטוקבקים יביעו את צערם על שלא נשרפתי אז עם המשפחה הפלסטינית). הפיגוע הבוקר הסתיים באסון. אלה לא "עשבים שוטים", אלה לא "קומץ". אלה מחבלים שטוענים כי הם יהודים וחשים כי הם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם מבלי שמערכות הביטחון ואכיפת החוק יגיעו אליהם, ולמרבה הצער, הם צודקים. לא, אין כאן קשר לעמדות פוליטיות כאלה או אחרות. זהו רצח של משפחה תמימה, ללא שום סיבה.
זהו פשע נתעב גם בעיני רוב ציבור המתנחלים. הצרה היא שהציבור הדומם הזה אפשר לחיות האדם הללו לצמוח מתוכו. הבעיה היא שהמדינה נהגה כלפיהם בסלחנות ובהתעלמות פעם אחר פעם. הבעיה היא שזה לא יהיה המקרה האחרון שבו יהודים מחליטים לרצוח משפחה חפה מפשע, רק בגלל היותה פלסטינית.