השבוע צוין יום "הפטיטיס סי" הלאומי בישראל, שבה חיים כ-140 אלף נשאים וחולים במחלת הצהבת ולפי ההערכה, כ-60% מהם הם יוצאי מדינות חבר העמים. זאת בשל התנאים הסניטריים הירודים שבהם טופלו במדינות ברית המועצות לשעבר, כמו שימוש במזרקים רב-פעמיים או חיטוי לקוי. ואולם, על אף שעברו יותר מ-20 שנה מאז העלייה הגדולה, מרבית העולים לא נבדקו ולא אובחנו, והם אינם נוטלים תרופות שעשויות להציל את הכבד שלהם ואת חייהם.
התוצאות מכך עלולות להיות חמורות - על פי נתוני הארגון הישראלי לבריאות הכבד, 20% מנשאי הנגיף עלולים לסבול בהמשך חייהם משחמת הכבד, מכשל בתפקודי הכבד ומסרטן הכבד. 85% ממי שנחשף לווירוס יהפוך בהכרח לחולה כרוני וחולי הפטיטיס סי מהווים 60% מקרב המועמדים להשתלת כבד. כמו כן, מקרים קיצוניים של הזנחה ואי-טיפול מסתיימים במוות. נשאי המחלה, שגילם נע מ-18 ועד 80, עשויים לחוש ירידה בתיאבון, עייפות וחולשה בדומה להתחלה של שפעת. עם זאת, כאשר המחלה מתפרצת, רוב התסמינים נעלמים וההשפעה ההרסנית על הכבד איטית ושקטה. לכן, לחולים ולנשאים אין דרך לדעת על קיומה של המחלה בגופם.
עוד בנושא בריאות
הרופאים יעתרו נגד ההזנה בכפייה: "לא נשתתף בעינויים"
תם הסכסוך: "כללית" תשלם להדסה עשרות מיליוני שקלים
תובעת את ענקית המכשור הרפואי לאחר שנותרה נכה: "חיי הם סיוט"
אנסטסיה ברודוב, בת 26 עלתה לארץ ממוסקבה עם משפחתה כשהייתה בת שלוש. המחלה התפרצה בגופה לפני ארבע שנים והיא סבורה שהאשמה היא של מדינת ישראל. היא גילתה שהיא חולה רק כאשר היא ביקשה מרופא עור להתחיל בטיפול תרופתי לאקנה עם שחרורה מצה"ל והוא שלח אותה לעבור בדיקות דם. "הופתעתי מאד. לא הייתה הסברה בעבר וגם היום אין, אפילו לא לקבוצת סיכון", היא אמרה בכעס. "מהרגע שגיליתי ועד שהתחלתי את הטיפול התרופתי עברה חצי שנה בערך. זה היה טיפול מאד קשה שלווה בהמון תופעות לוואי, בהן אנמיה קשה, נשירת שיער ודיכאון קליני. פשוט לא תפקדתי.
לדבריה, "הטיפול ארך שנה שלמה. באותה שנה גרתי עם בן הזוג שלי ועבדתי במשרד ברמת החייל. סיפרתי למי שצריך על המחלה. ביטלתי המון ימי עבודה כי היו לי תופעות לוואי נוראיות, אבל היה לי מזל משום שהייתה לי סביבה תומכת שלא נרתעה ממני. זאת על אף שמעט מאד יודעים על המחלה והיא מלא בסטיגמות". כשסיימה את הטיפול, היא עברה בדיקות ביקורת ועכשיו, ארבע שנים אחרי, היא יודעת שהיא כבר לא תחזור. עד היום היא אינה יודעת ממה היא נדבקה, משום שהוריה ואחיה נבדקו לאחר גילוי המחלה אצלה ונמצאו בריאים. "קיבלתי מיד לאחר הלידה כמה חיסונים. מאוד יכול להיות שזה מזה", שיערה ברודוב.
במשרד הבריאות עמלים על תכנית לאומית רב-שלבית
מה שמכעיס אותה יותר מכל הוא העובדה שלא מיידעים את יתר העולים על היותם במעגל הסיכון הראשון למחלה. "זה לא רק מכעיס, זה פשוט אבסורד. קראתי לפני כמה זמן נתון שלפיו בארצות הברית שיעור התמותה מצהבת עלה על חולי האיידס ופה בארץ יש פלח שלם של אוכלוסייה בסיכון שלא נבדק בכלל. אני אומרת לכל מי שמסביבי ונמצא בקבוצת הסיכון להיבדק, אבל אני יכולה לעשות הסברה אולי לעשרה אנשים. המדינה צריכה לדאוג למגזר הרוסי, לא רק עבור הנשאים והחולים, אלא גם לאלו שעשויים להידבק - טיפת דם במברשת שיניים של חולה יכולה להדביק אדם אחר אם הוא השתמש לו בטעות".
אנסטסיה התייחסה לאפשרות שרבים במגזר מתביישים להיבדק וטענה כי "תמיד יהיו אנשים שיעדיפו לא לגלות, הן במגזר הרוסי והן מחוצה לו, אבל זה בטח לא העניין - יש פה מחדל של מדינה שלא רצתה ליידע. לטענתה, "לא ייתכן שיש מודעות במשרד הבריאות על העולים, אבל רופאי משפחה לא שולחים אותם לבדיקה. זה אמור להיות משהו מאד בסיסי, במיוחד במדינה מפותחת. זה מעורר המון שאלות".
אנסטסיה פנתה לאחר שחלתה לעמותת ח"ץ (חולי צהבת) והיא מתנדבת בהסברה למגזר הרוסי. העמותה קיימת זה 20 שנה ומנסה לחולל מודעות בקרב יוצאי ברית המועצות באמצעים הדלים העומדים בפניהם - עלוני הסברה ברוסית בבתי חולים ובכמה כלי תקשורת בשפה הרוסית. מנכ"ל העמותה חוליו בוורמן, בשיתוף המועצה הלאומית לתזונה גסטרו וכבד, לחצו במשך שנים על משרד הבריאות לצאת במסע הסברה מקיף לחברי המגזר הרוסי ורק לפני שנה מאמציהם השתלמו. כעת עמלים במשרד הבריאות יחד עם שתי העמותות על תכנית לאומית שתכלול ארבעה שלבים - מניעה, איתור נשאים, טיפול ומעקב. ישראל היא אחת מבין שמונה מדינות יחידות בעולם המפתחות תכנית כזו, אך היא נמצא עדיין בחיתוליה ואין צפי לתחילתה.
רק 25% מהחולים מודעים למחלה"
"השכיחות של המחלה בישראל עומדת על 1.96%, כשמקרב החולים רק 25% מודעים למחלה", אמר בוורמן, שהדגיש: "אני לא רוצה שידביקו למגזר הרוסי סטיגמה. שלא יקרה מצב שלא ייקחו אותם לעבודה או שיחשבו שהם מדבקים. המחלה הזאת עוברת רק דך הדם ובשכיחות נמוכה יותר גם בקרב יחסי מין בין גברים". לדבריו, "כשהתכנית תצא לפועל והמגזר הרוסי יקבל קדימות בסדר העדיפות הם ייקחו טיפולים שיעזרו להם להיפטר מהמחלה".
בוורמן, שחלה בעבר בעצמו במחלה והבריא, סיפר כי מתקבלות עשרות פניות מקרב המגזר הרוסי למוקד העמותה. הוא הוסיף כי חלקם מודאגים מחוסר הידיעה על המחלה, אך הם לבסוף לא הולכים להיבדק. "אפשר לומר שהמנטליות הישראלית שלפיה 'לי זה לא יקרה' קיימת בכל המגזרים. בהתחלה הם בהלם ואחר כך לומדים לחיות עם זה".
בשנה שעברה הפתיעה ועדת סל התרופות כשהקדישה באופן חסר-תקדים שליש מתקציבה, כמאה מיליון שקלים, לשתי תרופות חדשות לטיפול בהפטיטיס סי. ואולם, כעבור כמה חודשים, החלו להיערם תלונות של חולים כשהתברר שהתרופות החדשות נותנות מענה רק לכ-75% מהחולים ואינן פותרות את בעיית ידוע החולים והנשאים, שיסתכנו בעודם מחכים להוצאת התכנית הלאומית אל הפועל.
השבוע נערך בוועדת הקליטה, שבראשה עומד ח"כ אברהם נגוסה (הליכוד), דיון בנושא ביוזמת ח"כ רוברט אליטוב (ישראל ביתנו). במהלך הדיון שטחה פרופ' זיו בן ארי, מנהלת המרכז למחלות כבד מהמרכז הרפואי "שיבא" תל השומר, את המצב הקיים. "בעולם יש כ-180 מיליון אנשים הנושאים את הנגיף ונמצאים בסיכון לפתח שחמת כבד וסרטן כבד ראשוני", אמרה. "שלושה עד ארבעה מיליון אנשים בעולם נדבקים במחלה בכל שנה ויותר מ-350 אלף איש מתים כל שנה בעולם ממחלות כבד הקשורות לנגיף זה".