הבניינים נבנו בצורה לא חוקית, בג"ץ הורה לא פעם להרוס אותם

(עימותים בין מתנחלים לשוטרים בבית אל, אמש)

סאגת "בתי דריינוף" בבית אל מובילה לשתי מסקנות עיקריות. הראשונה, שהבנייה הבלתי חוקית משתלמת ואף זוכה לגיבוי מצד המדינה. השנייה, שהיא בגדר בשורה משמחת למתנחלים וכואבת למשפטנים, והיא שכל פסק דין של בג"ץ הוא הפיך – כל עוד נותר מספיק זמן עד לביצועו. בסופו של יום, שני המבנים הנטושים בבית אל שהפכו בימים האחרונים לזירת קרב הם עדות עצובה לכך שבגדה המערבית, הדין הוא בגדר המלצה בלבד.

על דבר אחד כולם, אפילו הקבלן מאיר דריינוף, מסכימים: שני המבנים המכילים 24 דירות נבנו בצורה לא חוקית. האדמות בבית אל שעליהן הוקמו שני שלדי הבניינים שייכות לעבד-אל רחמן קאסם, תושב הכפר דורא אל קרע הסמוך לבית אל, שמאז הקמת היישוב זוכה לראות את אדמותיו רק מעבר לגדר. כל זה לא הפריע לדריינוף להקים את שני המבנים, אולם בגדה, לפחות למראית עין, יש אכיפת חוק ולמקום הוצאו צווי הריסה מטעם פקחי המנהל האזרחי. אלא שהצווים לא מומשו ובעל האדמה עתר בסיוע ארגון "יש דין" לאכיפת צווי ההריסה.

לקריאה נוספת:
חודשו העימותים בבית אל; "ראש המועצה הוכה בידי שוטרים"
השר אלקין נגד יעלון: "הפינוי בבית אל - טעות חמורה"
תיעוד: שוטרים מכים את המתנחלים בעת הפינוי בבית אל

המדינה, שכבר הודתה באי חוקיות המבנים, ביקשה כל פעם לדחות את ההריסה מסיבה אחרת. גם ב-2011 התחייבה המדינה להרוס את בתי דריינוף בתוך שנה. גם הבטחה זו לא קוימה ובעקבות לחץ המתנחלים ניסו במנהל האזרחי לקדם את הסדרת המבנים. אך הליכי התכנון לא קודמו והמדינה בכל פעם נאלצה לבקש מבג"ץ הארכה ובאמתלות שונות הצליחה בכל פעם לדחות את מועד ההריסה. וברקע המשיכו המתנחלים להפעיל לחץ על שר הביטחון משה יעלון כדי להסדיר את מעמד הקרקע.

המאמצים הרבים לא צלחו ולנשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס, נמאס. ב-ספטמבר 2014 פסק כי "אין מקום להיעתר כיום לבקשה למצות את ההליך התכנוני" במנהל האזרחי והורה להרוס את המבנים עד אפריל 2015. המשנה לנשיא דאז וכיום הנשיאה, מרים נאור, הייתה סבלנית יותר כלפי המתנחלים ובמיוחד כלפי המדינה – "על אף התנהלות שאינה ראויה לשבח", לדבריה - והציעה לתת למדינה ארכה של שנה לצורך הסדרת המבנים. עם זאת, עמדתה נותרה במיעוט.

בשלב זה ניסה דריינוף עצמו להציל את המבנים והגיש עתירה חדשה בה ביקש להימנע מהריסתם לאור התקדמות שחלה בהליכי התכנון. הפעם הייתה זו נאור עצמה שדנה בעניין כנשיאה, אולם היא סירבה לפסוק אחרת שכן לדבריה אם חלה התקדמות, הרי שהליכי אישורי מבני דריינוף טרם הסתיימו וקבעה את המועד הסופי של ההריסה – מחר.

מאותו רגע החל המנהל האזרחי בהאצת הליכי האישור לבניינים, כולל קיצורי שלבים ומה שלא נעשה במהלך חמש שנים, בוצע בתוך חודשיים. כעת עומדים המבנים על סף האישור המיוחל. השאלה שתעמוד עתה לפתחה של הנשיאה נאור היא האם יש משקל כלשהו לעקרון "סופיות הדיון" או שמא כל פסק דין הוא נושא למשא ומתן או בר שינוי?

הפסיקה הכירה בעבר במקרים בהם ניתן להפוך פסק דין אם חל שינוי משמעותי ומהותי בנסיבות או במשפט פלילי למשל, אם התגלו ראיות חדשות. האם אישור בדיעבד של המבנים והכשרת אדמה פלסטינית פרטית לבנייה הוא שינוי מהותי בנסיבות? לצערם של אנשי השמאל, עושה רושם שכן. האדמה הפרטית עתה נתפסה בצו תפיסה מיוחד חתום על ידי המפקד הצבאי, אושרה בוועדות התכנון של המנהל האזרחי ולקאסם מהכפר הסמוך לא תהיה ברירה אלא להמשיך ולראות את בתי דריינוף עומדים בהתרסה על אדמתו.

נאור מלכתחילה תמכה באי הריסת המבנים. קשה להניח שעמדתה תשתנה עתה, משסוף סוף עשתה המדינה את מה שהבטיחה כבר לפני שנים. גם השופט רובינשטיין תמך בעמדתה של נאור. ניתן להעריך בזהירות רבה, שעל אף אי חוקיותם, בתי דריינוף יעמדו על תילם בסוף ההליך.

מי שיכולים להיות מרוצים מהתהליך בבית אל הם אנשי המאחז עמונה. גם במקרה שלהם בג"ץ כבר פסק על הריסה ופינוי 50 המשפחות המתגוררות בו עד דצמבר 2016. גם במקרה זה המדינה זגזגה בעמדותיה עד שהגיע בית המשפט העליון וחרץ את גורל היישוב. אבל לא מומלץ לעמוד עם סטופר. לאור ההתנהלות בבתי דריינוף, גם בעמונה מבינים שתאריכים של שופטי בג"ץ הם בגדר המלצה בלבד. עם הרבה רצון טוב, גיבוי ממשלתי ועיגולי פינות, אפשר לשנות כל החלטה.