"הוא לא אהב להצטלם" מציינת מוריה אשכנזי, כשהיא מביטה על מקבץ בן חמש תמונות של בעלה, יאיר אשכנזי, התלוי בקיר המרכזי בסלון ביתם. "אחותו קנתה מצלמה חדשה, כמה חודשים לפני, וצילמה אותו תוך כדי. בדיעבד זה יצא הכי טוב כי היא תפסה אותו ברגעים הכי טבעיים שלו, עם האצבע המורה למעלה. תמיד הוא דיבר ככה", היא נזכרת.
שנה אחרי, האופניים של יאיר אשכנזי, החלל ה-33 של מבצע צוק איתן, עדיין תלויות במרפסת. הבית נותר כשהיה, למעט שלל תמונות שנוספו וחלל אחד גדול שנפער. "שנה אחרי אולי בוכים לעיתים רחוקות יותר ולפעמים אני תוהה אם אני לא מתייבשת. אבל הגעגוע לא נגמר, הוא רק מתגבר", אומרת מוריה, כשעל ידיה בתה יערה, בת שנה וארבעה חודשים. היא מסרבת ללכת לישון על אף השעה המאוחרת ומקשיבה בקשב רב לשיחה. "גם שנה אחרי אני לא מעכלת, זה לא נתפס. זו סטירת לחי כל פעם מחדש. אי אפשר להבין איך אדם שהיה נוכח בכל סיטואציה נעלם ברגע אחד, איננו".
רס"ר יאיר אשכנזי, לוחם בחטיבת המילואים של בה"ד 1 נהרג בגיל 36, כשבועיים וחצי אחרי תחילת מבצע צוק איתן. הוא נפל במהלך פעילות מבצעית בצפון רצועת עזה, כתוצאה מירי משולב של מחבלים וצה"ל. מיום נפילתו של בעלה ואבי שלושת ילדיה, יואל בן השבע, אמיר בן החמש ויערה, נמנעת מוריה מצפייה בחדשות, במיוחד בתקופה זו. "יש לי את זה בחיים אז מה אני צריכה לראות עוד צרות? אני מתרכזת בלדבר עליו בכל מקום שאפשר, נוסעת למשלחות של צה"ל לחו"ל וכמעט שלא פספסתי אף הזדמנות, מחשש שאוטוטו תבוא עוד מלחמה וישכחו".
יאיר ומוריה הכירו מילדות, כשמשפחתו של יאיר גרה בסמוך לבית סבתה של מוריה בעכו. אחרי לידתו עברו הוריו לנהריה אך הקשר הרציף עם משפחתה של מוריה נשמר. "הכרנו ממש מגיל אפס כששיחקנו ביחד למטה", נזכרת מוריה. "אמא שלו הייתה אצלנו פעם בשבוע ואמא שלי הייתה מבשלת לו קוסקוס כשחזר מלבנון, ולי לא נתנו לגעת: 'לא! זה ליאיר'".
במהלך השנים כל אחד פנה לכיוונו ודרכיהם של השניים שבו להצטלב אחרי השירות הצבאי. "יאיר טייל ארבעה חודשים בתאילנד וכשחזר ירד לאילת לעבודה מועדפת", מתארת מוריה, "אני נסעתי עם חברות וערב אחד נפגשנו, קצת דיברנו, החלפנו טלפונים ולמחרת חזרתי צפונה". שיחה מאחותה, שגרה באילת, החזירה אותה לעיר הדרומית. "סימסתי ליאיר אם מתאים שאחזור והוא כמובן שמח מאוד. אחרי פחות מחודש הוא חזר צפונה ומאז לא נפרדנו. החלטנו להירשם למכינה ללימודים בצפון, אבל כדי שלא יהיה דביק מדי החלטנו ללכת לשתי מכינות נפרדות".
ב-25 באוגוסט 2004 נישאו השניים והחיים נראו כמתנהלים במסלול הנכון "היינו בתקופה נפלאה ושהחיים היו מושלמים", מתארת מוריה את החיים לפני המבצע. "הכל הלך על פי התכניות: יערה נולדה, הבית היה מצוין והקריירה הייתה בנסיקה כשליאיר הייתה תכנית מגירה מוכנה, ממש תכנית פעולה לפתיחת משרד עו"ד. היו המון תכניות ושאיפות להמשך".
חודש בדיוק אחרי נפילתו של יאיר בני הזוג היו אמורים לחגוג עשור לנישואיהם, ולמחרת את יום הולדתה של מוריה. "הוא אמר שיכין הפתעה לרגל האירוע. הוא ממש הכין הפתעה, חתיכת הפתעה", אומרת מוריה בדמעות, אבל עם חיוך. "זה מתאים לו, היה לו הומור שחור וציניות, בהחלט הצליח להפתיע - את כולם".
עם תחילת המבצע נרשמה פעילות ענפה בקבוצת הווטסאפ הפלוגתית של אשכנזי אך הוא לא סיפר על כך. "בדיעבד הבנתי שהוא ידע שהם מתוכננים להתגייס אבל הוא לא אמר כלום" משחזרת מוריה. "ערב אחד הוא סגר את הטלפון, ישבנו יחד, שתינו יין וישנו טוב. הוא ידע שצריך להיות ערני בבוקר. תכננו ללכת לקנות דברים לכיתה א' ליואל, ואיך שפתח עיניים בבוקר בדק את הטלפון. הוא בא אליי ואמר 'יש לי בשורה לא טובה'. אני מיד חשבתי שקרה משהו במשפחה וכששמעתי שהם יוצאים, אמרתי, 'טוב, לא נורא'".
התגובה הלא אופיינית, מסבירה מוריה, היא תוצר של שנים של התמודדות עם שרות המילואים העקבי של יאיר. "מהיום שהכרתי אותו הייתי מנג'סת על המילואים", נזכרת מוריה. הוא היה עונה לה: "אני מרשה לך לנג'ס אבל שתדעי שכשיהיה צו אני אלך בכל מקרה, אז או שתגבי אותי ואלך באווירה טובה או שלא - ואלך בבאסה, אז תתנהגי בבגרות'. כנראה שזה חלחל עם השנים", מודה מוריה.
במהלך השבוע הראשון יאיר היה בקשר רציף עם אשתו והוריו. תחושה קשה שליוותה את המשפחה הובילה את מוריה לכתוב לו את כל אשר רצתה לומר בווטסאפ. "זה הרגיש כמו ידיעה שמשהו עומד לקרות - לשנינו", נזכרת מוריה. "הייתה תחושה של משהו רע שבדיעבד מקשרים לדברים קטנים. לא דיברנו על זה בשיחות אבל זה נכתב בווטסאפ. אפשר לומר שהספדתי ואמרתי כל מה שהיה לי להגיד - וקיבלתי תשובות. באותו רגע לא קלטתי שאלו יהיו המילים האחרונות אבל אמרתי לו שהוא חסר, שהבית ריק בלעדיו ושאנחנו מתגעגעים. בפעם האחרונה יש לזה משמעות".
השיחה האחרונה עם יאיר הייתה ביום חמישי כ-24 שעות לפני שנהרג. "יום קודם הוא היה מצוברח, הייתה תחושה כבדה באוויר אז הוא התקשר ועדכן שהתקלח, שמרגיש כמו פיקניק והמורל גבוה. כשאמר שהטלפון לא יהיה עליו לכמה ימים או שבועיים - הבנתי". דקה אחרי שניתקו את השיחה ניסתה מוריה להתקשר, כי אמו של יאיר ביקשה לשמוע את קולו שוב, אך הטלפון כבר היה סגור.
לאחר מותו, מוריה לא ויתרה על האפשרות לראות את יאיר פעם אחת אחרונה. "הוא שכב שם עם חצי חיוך. ליטפתי אותו, בכיתי, נישקתי אותו. היה הרבה כאב והרבה קושי" מתארת מוריה את הרגע, "לא הייתי יכולה לחיות עם המחשבה שלא נפרדתי ממנו. לרגע לא חשבתי אחרת ואני לא מצטערת. הייתה ביננו כזו שלמות ביחסים שבכל ההחלטות שלי עד היום אני יודעת מה הוא היה עושה כי דיברנו על הכל והייתה פתיחות מלאה, לכן נראה לי לא הגיוני ללכת בלי להיפרד".
מוריה שואבת מעט נחמה מנסיבות מותו של יאיר. "האידיאולוגיה תמיד הייתה שם", היא מסבירה. "אמנם הוא איננו, אבל אני יכולה לברך על הזכות שניתנה לו על מגש של כסף לבחור מה הוא רוצה לעשות. והוא - כאדם בוגר ואב לילדים - בחר ללכת מתוך ידיעה שיש סיכוי שהוא לא חוזר. הוא אדם ריאלי והלך עם אידיאולוגיה מתוך בחירה. איש לא חשב שהוא לא יחזור משם אבל זה עלה. הייתה לו הזכות לבחור איך למות והוא הלך על זה. זה מה שהשרישו בנו מילדות וזה מה שהוא חינך אליו ואני בטוחה שזה ילווה אותי לכל אורך הדרך".
על השאלה אם אין בה כעס על הבחירה של יאיר, על החלטת צה"ל להכניס הורים לילדים לתוך האש, מודה מוריה כי הדברים עלו. "אין בי כעס כי גם מילואימניקים מתאמנים כל השנים בשביל הרגעים האלה שיצטרכו אותם. את המעט שהיה לי, שאלתי, וקיבלתי תשובות מדרגים גבוהים. אבל אין ממש על מי לכעוס. יש לי את האמונה, לא משנה אם זה אלוהים או גורל, שמה שצריך לקרות, יקרה. אפשר להתווכח אבל זה לא באמת שינה ואם יאיר היה צריך למות בדרך אחרת זה היה הרבה יותר קשה. לפחות בדרך זו אנחנו עטופים מאוד, מלווים על ידי אנשי מקצוע וסביבנו רבים שמכבדים את המעמד בו נהרג".
החיים שאחרי מתנהלים עם הרבה עזרה מסביב, כשסבא וסבתא מגיעים מהצפון. "את ענייני היום יום אפשר לפתור אבל החשש הגדול היה לקבל החלטות לבד. מצד שני, אני מרגישה שהוא חי אתנו. אמנם לא נוכח פיזית, אבל מלווה אותי בכל רגע. דיברתי עם אלמנות ושאלתי אותן אם הן מרגישות את בני זוגן, זה אולי מוזר למי שלא חווה את זה, והן אמרו מה שאני מרגישה. שאם יש משהו שאני מתלבטת לגביו, מנסה להתייעץ, יש סימנים קטנים שרק אני שמה לב אליהם וזה עוזר".
"למה אבא לא חזר?"
הניסיון להסביר לילדים שאביהם לא ישוב העסיק את מוריה רבות ועד היום המשפחה מלווה על ידי פסיכולוגית. "אמיר היה בן פחות מ-4 ויואל בן 6.5 אז הם מבינים את המצב, אבל בהתאם לגילם. עלו שאלות כמו 'למה אבא לא חזר עם החברים שלו?' או 'למה הם לא שמרו עליו?' יש הרבה קושי בהתמודדות היומיומית אבל אני אומרת להם את האמת ומסבירה שכמוהם - הכי הייתי רוצה שאבא יחזור, והחברים בצבא עשו כמיטב יכולתם, והוא הגן עליהם. אבל במלחמה, כמו במלחמה בסדרות בטלוויזיה, יש מצבים שמנצחים ויש מפסידים ויש פצועים ויש גם הרוגים ואבא בין אלו שנהרגו".
"יש פה חיים שלמים, וכל עוד אנחנו פה אנחנו חלק ממנו" אומרת מוריה. "יש פה לפחות עוד שלושה - בשר מבשרו - והם יהוו הנצחה גם אם לא יעשו דבר. יאיר זכה להמון כבוד במותו, והוא היה כל כך צנוע בחיים ואני יודעת שהיה מגיע לגדולות כי היה לו ראש ושכל כל כך חריף. אם לא בחייו, אז לפחות במותו הוא זוכה לכבוד שהוא כל כך ראוי לו".
לפניות לכתבת דנה ויילר-פולק: danawp@walla.co.il.