שליט קובה לשעבר פידל קסטרו הלך לעולמו בגיל 90 - כך הודיע היום (שבת) אחיו, הנשיא ראול קסטרו, לכלי תקשורת במדינה. בהצהרה שהקריא בטלוויזיה הממלכתית, מסר: "בצער רב אני מודיע לעם שלנו, לידידינו באמריקה ולעולם, כי היום, 25 בנובמבר 2016, בשעה 22:29, המפקד העליון של המהפכה הקובנית, פידל קסטרו רוז, הלך לעולמו". לדבריו, "בהתאם לרצון שהביע החבר פידל, שייריו יישרפו בשעות המוקדמות של יום שבת, 26 בנובמבר. הוועדה המארגנת של הלווייתו תספק לעם הודעת מפורטת בנוגע לטקס שיאפשר לחלוק כבוד אחרון למייסד המהפכה הקובנית". קסטרו סיים בברכת "עד הניצחון!".
ממשלת קובה הכריזה היום על תשעה ימי אבל בעקבות מותו של קסטרו, שיימשכו עד להלווייתו ב-4 בדצמבר, בבית הקברות סנטה איפיחניה שבעיר סנטיאגו דה קובה, בדרום האי. על פי ההודעה הרשמית, "במהלך ימי האבל הלאומי, הדגלים בכל מוסדות הציבור יונפו בחצי התורן". כמו כן, נאסר על קיום מסיבות והופעות במהלך אותה התקופה. במהלך השבוע, ארונו של קסטרו יוצב בעיירה לס טונס, והציבור יוכל לחלוק כבוד אחרון למנהיגם.
המנהיג לשעבר, שהיה בשלטון כמעט 50 שנה, שרד מאות ניסיונות התנקשות, ניסיון פלישה בגיבוי אמריקני במפרץ החזירים ואת העימות עם וושינגטון סביב הצבת טילים סובייטים באי, במה שכמעט הפך למלחמת עולם גרעינית. הוא עלה לשלטון אחרי המהפכה שאירעה בקובה ב-1 בינואר 1959. פרט למלכים, הוא היה מנהיג המדינה שכיהן הכי הרבה שנים ברציפות אי פעם, עד שהעביר את המושכות לאחיו ראול ב-2008. זקנו העבות, מדיו הירוקים והסיגר שבפיו הפכו אותו לסמל של המהפכה הסוציאליסטית למשך שנים רבות, והוא נותר תומך נלהב שלה גם אחרי שהדמוקרטיה המערבית השתלטה על מרבית העולם עם נפילת ברית המועצות.
עוד ידיעות מהעולם בוואלה! NEWS:
קריאות לספירה חוזרת: קלינטון מובילה ביותר משני מיליון קולות
לאחר הכישלון במשאל העם: הסכם שלום חדש נחתם בקולומביה
צרפת: הרוגה בפריצת חמוש לדיור מוגן לנזירים בדרום המדינה
פידל קסטרו רוז נולד במזרח קובה, שם אביו, שהיגר מספרד, ניהל מטע סוכר משגשג. תאריך הלידה הרשמי שלו הוא ה-13 באוגוסט 1926, אולם יש מי שטוען כי הוא נולד שנה מאוחר יותר. הוא למד בבתי ספר ישועיים ואז באוניברסיטת הוואנה, שם קיבל תואר במשפטים ובמדעי החברה. ב-1948 הוא התחתן עם מירטה דיאז בלארט, שילדה ב-1 בספטמבר 1949 את בנו הראשון פידל ג'וניור, אך הם התגרשו כעבור שמונה שנים. לקסטרו נולדו חמישה ילדים נוספים מאשתו השנייה דליה.
קסטרו החל לאמץ את הרוח המהפכנית עוד כשהיה סטודנט, אז הושפע מרעיונותיו של חוזה מרטי, גיבור העצמאות של קובה שקרא לאחדות בכל רחבי אמריקה הלטינית. בגיל 21 הוא הצטרף לקבוצה שהגיעה לרפובליקה הדומיניקנית השכנה במטרה לפעול נגד הדיקטטור רפאל טרוחיו, אך בקושי הצליח להימלט משם בחיים. שנה מאוחר יותר הוא השתתף במרד עירוני בקולומביה.
ב-1953 הוא החל לפעול במולדתו נגד שלטונו הדיקטטורי של פולחנסיו בטיסטה, שזכה לתמיכת ארצות הברית. קסטרו הוביל מתקפה כושלת על בסיס בהוואנה שבמהלכה נהרגו מרבית חבריו לנשק. לאחר שקיבל חנינה נשיאותית עזב קסטרו למקסיקו, שם ארגן קבוצת מורדים ששבה לקובה והחלה לפעול בהרי סיירה מאסטרה. היא צברה תמיכה בחלוף השנים וב-1 בינואר 1959 נכנסו כוחותיו של קסטרו לבירה ובטיסטה נמלט מהמדינה.
במהלך תהלוכת הניצחון בהוואנה, הצהיר קסטרו כי "הכוח לא מעניין אותי ואני לא אקח אותו", אך מתחילת המהפכה הוא היה המנהיג האמתי של קובה. חברי הממשלה הישנה עמדו בפני בתי דין מהפכניים ולפחות 582 בני אדם נורו למוות בידי כיתת יורים במהלך השנתיים הראשונות למהפכה, לצד סגירת עיתונים עצמאיים. מנואל אורוטיה, הנשיא הראשון של קובה המהפכנית, ביקר את הכיוון הקומוניסטי שאליו פנתה המדינה והתפטר במחאה.
אף על פי שארצות הברית הייתה המדינה הראשונה שהכירה בממשלו של קסטרו, תוך כמה חודשים המצב השתנה בעקבות הצעדים הקיצוניים שנקט בתחום הכלכלי והרדיפה אחרי תומכיו של בטיסטה. וושינגטון החלה לפעול להדחת קסטרו באמצעים גלויים ובפעולות חשאיות. ארצות הברית הגבילה את רכישת הסוכר - מוצר הייצוא המרכזי של קובה ובו בזמן סוכנות הביון המרכזית (CIA) תכננה לחסל אותו. קסטרו השיב מלחמה, החרים נכסים אמריקניים בשווי של מיליארד דולרים וביקש סיוע מברית המועצות.
בספטמבר 1960, הגיע קסטרו לניו יורק כדי להשתתף בעצרת הכללית של האו"ם ופגש את מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב. חודש לאחר מכן, הטיל נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר אמברגו סחר על קובה, שהודק לאחר מכן על ידי הנשיא ג'ון קנדי, ובמסגרתו הופסק כמעט לחלוטין כל הייצוא לאי פרט למזון ולתרופות.
ב-16 באפריל 1961 הכריז קסטרו כי המהפכה במדינה היא סוציאליסטית והתקרב עוד יותר לגוש הסובייטי. יום למחרת, בזמן שקנדי כבר נכנס לבית הלבן, 1,400 גולים קובנים שאומנו בידי ה-CIA בתקופתו של אייזנהאואר הסתערו על חופה הדרומי של קובה. המבצע הכושל, שזכה לכינוי "הפלישה למפרץ החזירים", היה השפלה עבור וושינגטון ובעלי בריתה בקובה. קושרי הקשר קיוו כי הפלישה תעורר התקוממות עממית נגד המשטר, אך דבר זה מעולם לא קרה, כמו גם חיפוי אווירי אמריקני שלא הגיע. הכוחות הנאמנים לקסטרו סיכלו את המתקפה תוך כמה ימים ספורים ויותר מ-1,100 ממשתתפי הפלישה נפלו בשבי.
העימות הבא בין הוואנה לוושינגטון, שנודע בשם משבר הטילים בקובה, כמעט דרדר את העולם לכדי מלחמת עולם גרעינית. ב-22 באוקטובר 1962 הנשיא קנדי הכריז כי טיסות ריגול חשפו שטילים גרעיניים סובייטים הוצבו באי. אחרי שבוע מתוח שבו התקיימו מגעים דיפלומטיים קדחתניים מאחורי הקלעים, חרושצ'וב הסכים להסיג את הטילים. קסטרו זעם על כך שלא התייעצו עמו בנושא, אך זכה בתמורה בוויתור מרחיק לכת: ארצות הברית התחייבה שלא לא לפלוש לקובה.
בינתיים, המשטר המהפכני בקובה שינה את פני המדינה. נפתחו עשרת אלפים בתי ספר חדשים, האנאלפביתיות מוגרה והוקמה מערכת בריאות ציבורית שנחשבה לטובה ביותר באמריקה הלטינית. קסטרו הלאים את התעשייה ואת מטעי הסוכר והטבק, והקים מערכת חקלאות קולקטיבית שבמרוצת השנים התגלתה כלא יעילה. אחרי שהסחר עם ארצות הברית הופסק, קסטרו הסתמך על סוכר ועל ניקל והעביר אותם לסובייטים. בתמורה הוא זכה בנפט ובמוצרי צריכה.
פרט לשינויים העמוקים בכלכלה, קסטרו בנה מערכת פוליטית חד-מפלגתית, שקיבצה את כל ארגוני המורדים לתנועה אחת שהפכה למפלגה הקומוניסטית החדשה של קובה. קסטרו החזיק בתפקיד המזכיר הראשון. איגודי העובדים איבדו את הזכות לשביתה, הכנסייה הקתולית ומוסדות דת נוספים נרדפו וועידות להגנת המהפכה עקבו אחרי כולם. ב-1964 אף הודה קסטרו כי בבתי הכלא נמצאים 15 אלף אסירים פוליטיים.
בנוסף לסוציאיליזם מבית, קסטרו תמך גם בתנועות מהפכניות ברחבי אפריקה ואמריקה הלטינית והפך לסמל לסולידריות בין העמים המדוכאים. ההתערבות מרחיקת הלכת ביותר של קובה, שגובתה על ידי ברית המועצות, הייתה כאשר שלחה אלפי חיילים לאנגולה באמצע שנות ה-70, במטרה לסייע למשטר המרקסיסטי במלחמתו נגד מורדים שנתמכו על ידי ארצות הברית, דרום אפריקה וזאיר. בשיא יוקרתו הבינלאומית עמד קסטרו בראש המדינות הבלתי-מזדהות, אך היא נפגעה קשות עם תמיכתו בפלישה הסובייטית לאפגניסטן שהחלה ב-1979.
בשנות ה-80 ותחילת ה-90 ספג קסטרו מפלות נוספות. נשיא ארצות הברית דאז רונלד רייגן נקט יד קשה נגד שליט קובה וב-1983 הורה על פלישה צבאית לאי גרנדה על מנת להדיח את ההנהגה הפרו-קובנית. ב-1989 התנועה הסנדיניסטית בניקרגואה, שהחזיקה בעמדות סוציאליסטיות, קיימה בחירות בניגוד לעצתו של קסטרו והפסידה את השלטון אחרי עשור. ב-1992 המורדים המרקסיסטים באל סלוודור הניחו את נשקם והפסידו בבחירות כעבור שנתיים. המכה הגדולה ביותר הייתה עם התמוטטות הגוש המזרחי, שפגעה קשות בכלכלה של קובה. בעקבות זאת נאלץ קסטרו לבצע רפורמות, בהן שימוש בהון זר וביוזמה פרטית מוגבלת.
חרף הקשחת האמברגו האמריקני על קובה ב-1992 וב-1996, סיום המלחמה הקרה הביא גם מחלוקות בין קובה למדינות שונות בעולם לקצן. קסטרו חידש את היחסים עם מדינות דרום-אמריקניות ואירופיות רבות, שראו באמברגו האמריקני צעד מיושן. ב-1998 אף ביקר באי האפיפיור דאז יוחנן פאולוס השני. כמו כן, קסטרו חיזק את היחסים עם בעלות בריתו לשעבר ועם מדינות בלתי-מזדהות נוספות בתחילת המאה ה-21. בסוף שנת 2000 הוא אירח את נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בהוואנה ושנה לאחר מכן ביקר בלוב ובאיראן.
באותה תקופה הקל ממשלו של ביל קלינטון על האמברגו עם קובה ואפשר מכירת מזון אמריקני לאי אחרי ארבעה עשורים. עם זאת, לאחר שג'ורג' וו. בוש עלה לשלטון, הקשיחה וושינגטון את הגבלות הסחר והמסחר עם קובה ופעלה להבטחת הדמוקרטיזציה באי לאחר מותו של קסטרו. קסטרו, מצדו, סירב לדרישות ארצות הברית לקיים בחירות חופשיות והתעלם מהמלצותיו של הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר לבצע רפורמות דמוקרטיות, בזמן שנפגש עמו בקובה ב-2002.
בריאותו של קסטרו החלה להידרדר במהלך העשור ושמועות סביב מותו נפוצו לעתים תכופות. ב-2004 הוא נפל באירוע ציבורי ושבר את ברכו ואת זרועו, אך הוא הכחיש את הטענו שלפיהן הוא סובל ממחלה קשה. שנתיים לאחר מכן, ב-31 ביולי 2006, קסטרו הדהים את בני ארצו ואת העולם כשהכריז שהוא עבר ניתוח במעיו וכי הוא מעביר באופן זמני את סמכויות השלטון לאחיו ראול, שהיה סגנו במשך עשורים רבים.
עם זאת, הסמכויות הזמניות הפכו במהרה לקבועות. על אף שבפברואר 2007 הכריז ראול כי מצבו של אחיו משתפר, שנה אחר כך הודיע פידל כי לא ישוב להתמודד על תפקיד המזכיר הכללי של המפלגה. "זאת תהיה בגידה במצפון שלי אם אקח אחריות על דבר שדורש ניידות והתמסרות מוחלטת, שבמצבי הגופני איני יכול להציע", כתב פידל במכתב הפרישה שלו. ב-24 בפברואר 2008 בחרה האסיפה הלאומית של קובה את ראול קסטרו כנשיא החדש פה אחד. נאמנותו של ראול הביאה לכך שהאסיפה הלאומית אישרה חוק שבו נקבע כי השלטון יתייעץ עם פידל בנושאים בעלי חשיבות לאומית.
בשל היעדרותו הארוכה מעיני הציבור, רבים חשבו שקסטרו כבר אינו בין החיים, עד שהופיע בציבור ביולי 2010, ארבע שנים מאז הפעם האחרונה. באפריל 2011 הוא הודיע באופן רשמי על פרישה מהמפלגה הקומוניסטית ואחיו ראול ירש את תפקידו כיו"ר המפלגה. מאז שפרש מתפקידו, קסטרו עוסק בעיקר בנושאים בינלאומיים, בהם תיווך בין ממשלת קולומביה למחתרת המרקסיסטית, שמנהלות את משא ומתן ביניהן על אדמת קובה. כמו כן, בזמן המשבר בין ארצות הברית לקוריאה הצפונית ב-2013, שאיים להפוך למלחמה גרעינית, קרא קסטרו לשני הצדדים להפגין איפוק. בינואר 2015 התייחס קסטרו להפשרה ההיסטורית ביחסים בין הוואנה לוושינגטון, ובזמן שטען שמדובר בצעד חיובי בהשכנת השלום באזור, הוא הביע את חוסר אמונו בממשל האמריקני.
(עדכון ראשון: 7:45)