תחת מעטה חשאיות הצטופפו שלשום (חמישי) בכירי סיירת מטכ"ל בעבר ובהווה על שפת ברכת רם, הסמוכה למג'דל שמס שברמת הגולן, לזכרו של אחד הלוחמים האגדיים של העדה הדרוזית, רב-סרן סלים שופי, שמת לפני שלוש שנים בגיל 82. רס"ן שופי, יליד מג'דל שמס, כיהן בתפקיד ראש המועצה המקומית, לא לפני שעשה היסטוריה בצעירותו כשהיה לקצין הדרוזי הראשון בסיירת מטכ"ל.
בשנת 1947, שופי ברח מרמת הגולן, שהייתה אז תחת ריבונות, כשהוא רק בן 16. הוא חצה את הגבול לישראל, התגייס לצה"ל והצטרף לסיירת מטכ"ל עם הקמתה. "סלים קשר את גורלו עם מדינת ישראל עוד לפני קום המדינה", סיפר אלוף (במיל') עוזי דיין. "הוא היה הדרוזי הראשון ברמת הגולן שהצהיר שהדרוזים צריכים לקשור את גורלם עם ישראל והוא שילם על כך מחיר כבד".
עוד בוואלה חדשות:
"המודיעין הסורי הסית את הדרוזים": האם צה"ל נערך כראוי?
חרב פיפיות: הדרוזים רצו לעזור לאחיהם, אך "ירו להם ברגליים"
דעה | מי צריך לטפל במשבר הדרוזים בסוריה
סודותיו של שופי הלכו אתו לקבר, אולם גם פרטי חייו הגלויים חושפים סיפור מרתק על ההתמודדות הקשה שלו כלוחם בכיר בצה"ל עם המציאות הגיאו-פוליטית של הדרוזים ברמת הגולן, שאליה בחר לחזור לאחר הכיבוש הישראלי במלחמת ששת הימים. הוריו התפרנסו מעיבוד מטעים חקלאיים בסמוך לברכת רם, שעל גדותיה הקים שופי לימים את המסעדה שממשיך עד היום להפעיל בנו, סאלח.
"החליט לארוז תיק ולברוח מהבית"
"סבא אמר לו משהו שנורא הכעיס אותו ואז הוא החליט לארוז תיק ולברוח מהבית", סיפר בריאיון לוואלה!NEWS סאלח שופי על תפנית הגורל בחייו של אביו. "לא הייתה אז גדר גבול פיזית והוא לא ידע שהוא בעצם חוצה את הגבול. אחרי זמן מה, שלטונות ישראל שמעו על ילד שחצה את הגבול והגיע לכפר ראמה. חיפשו אותו, וכשהגיעו אליו שאלו אותו אם הוא רוצה שיחזירו אותו לסוריה או שהוא מעדיף להתגייס לצה"ל. הוא אמר שהוא רוצה להתגייס לצה"ל, כי מי שחוזר לסוריה ממדינת אויב דינו תלייה".
כך החל שופי הנער את דרכו בארץ זרה, מנותק מהוריו ומשלוש אחיותיו. במהלך שירותו הצבאי הוא הכיר את איש המודיעין תת-אלוף אברהם ארנן, שהקים בשלהי שנות ה-50 את סיירת מטכ"ל, המתמחה באיסוף מודיעין משטחי אויב, וצירף את שופי לשורותיה. "הוא פעל בשטח, הוא היה עם נשמה של רועה. רועים הם אנשים שהולכים לבד", סיפר עוזי דיין. "הוא פעל מבצעית, מקסימום עם עוד כמה אנשים, אבל על פי רוב המבצעים שאני עשיתי אתו, היה לו כמעט תמיד תפקיד סולו".
"אני הולך להביא לי כלה מלבנון"
את חלק ממבצעי הסולו שלו הקדיש למשימות פרטיות. לדברי בנו, מדי פעם היה חוצה שופי את הגבול כדי לבקר את הוריו, אולם בשלב מסוים הצבא הסורי גילה על מבצעיו החשאיים והגלה את הוריו לצפון סוריה, הרחק מרמת הגולן. באחד מהמבצעים בשטח סוריה, מצא שופי גם את ג'מילה, בחירתו לבו עמה חי עד ליום מותו.
"זה היה בשנת 1958, הפעם החיילים הסורים זיהו אותו והוא התחיל במנוסה", סיפר סאלח. "כדי להתחמק מהם הוא שינה את המסלול המתוכנן שלו ופנה לכיוון לבנון. מישהו בכפר חצביה הסתיר אותו בבית שלו ושם הוא הכיר את אימא שלי". לדבריו, "כשהוא חזר לישראל הוא אמר למפקדו אברהם ארנן 'אני הולך להביא לי כלה מלבנון'. ארנן הסכים ורצה לשלוח אתו כמה לוחמים שישמרו עליו. אבא אמר 'אני לא רוצה לסכן אף אחד. רק נקבע שעה שבה תחכו לי בגבול'".
"הוא הלך אליה וביחד הם צעדו במשך שעתיים מחצביה למטולה", הוסיף בנו של שופי. "שם חיכה לו אברהם ארנן, והם הלכו להתחתן בכפר עין אל-אסד. משם הם עברו לגור בטבריה ובשנת 1960 אני נולדתי בבית החולים פוריה. כך גדלתי ולמדתי בבית ספר יהודי בטבריה עד 1967. אחרי שישראל כבשה במלחמת ששת הימים את רמת הגולן, עלינו לפה, לגולן, וחזרנו לחיות בבית של סבא וסבתא שלי במג'דל שמס. במקום שבו היו המטעים של המשפחה בגדות ברכת רם, אבא שלי הגשים את החלום שלו והקים מסעדה".
נתניהו "בא להחזיר חוב"
אחת מהמשימות הנודעות שמילא בשטח סוריה, שרבים מפרטיה עדיין חסויים, קרתה בסוף שנות ה-60. שופי נשלח להוציא בבטחה צוות של לוחמי סיירת מטכ"ל שנקלע לסופת שלגים במשימה מסוכנת בשטח האויב. בראש הצוות עמד קצין לא מוכר, בנימין נתניהו. "אני והצוות שלי ירדנו ועלינו את החרמון במשך 36 שעות רצופות, כדי להוציא בשלום את הצוות של ביבי", שחזר דיין. "פגשתי את סלים בסוריה, במפגש הזה כמעט הרגתי אותו. כבר דרכתי את הנשק שלי בשקט עם משתיק קול ובמטרים האחרונים הוא אמר סוף כל סוף 'עוזי'. מאז נהיינו החברים הכי טובים".
לדבריו, "הכול התנהל בתוך סערת שלגים והמשימה הייתה מאוד מסוכנת. הלכנו ביחד כל אותו הלילה עד שפגשנו את הצוות של ביבי. הוא היה לוחם אמיץ בצורה יוצאת דופן. בזכותו הצוות חזר בשלום ללא כל היתקלות".
חודשיים אחרי מותו של שופי, הגיע ראש הממשלה נתניהו לטקס הצדעה לזכר חברו לנשק, וסיפר: "סלים אמר לי, 'יכול להיות שתגיע לשלג, ואם תגיע לשלג, יש כלל אחד שאתה חייב לזכור. יהיה לך מאוד קר. ויהיה לך קשה לחשוב. אבל אתה צריך לזכור רק דבר אחד. מי שיושב, לא קם'". נתניהו הוסיף: "לימים ניווטנו בנקיקים בלילה, וטיפסנו בשלג והיה מאוד קר. אני רואה שאחד מחיילי מתיישב, ולמען האמת גם אני מאוד רציתי לשבת ולהתכרבל, אבל זכרתי את הפנים של סלים שופי אומרות לי 'מי שיושב לא קם'. אני חושב שאם הייתי יושב אז שאר החיילים גם היו יושבים ולא הינו קמים. הקמנו את אותו חייל והמשכנו בדרכנו. לכן אני בא הנה קודם כל להחזיר חוב, אני מרגיש את החוב הזה כל החיים שלי מאז".
בין הממסד הישראלי, המשטר הסורי והאיסלאמיסטים
במהלך השנים, היחס כלפי שופי מצד התושבים במג'דל שמס ידע עליות ומורדות. מצד אחד, הוא זכה ליחס של כבוד והערכה בשל מאמציו לסייע ולעזור לכל מי שהיה במצוקה, גם באמצעות קשריו עם הממסד הישראלי לכל מי שהיה במצוקה, אך מהצד השני הוא הפך לסמל לשיתוף הפעולה השנוי במחלוקת עם הממד הישראלי.
במהלך מלחמת יום הכיפורים, שופי הפך את המסעדה שבבעלותו לבית חולים שדה לטיפול בתושבים שנפצעו במהלך הלחימה מהטילים שספגה העיירה הדרוזית השקטה. כמה שנים לאחר מכן, חתמה ישראל על הסכם שלום עם מצרים והתושבים חששו כי בעתיד היא תחתום על הסכם דומה עם סוריה. "במסגרת הסכם השלום, ישראל החזירה את סיני למצרים והתושבים פה חששו שיחתם הסכם דומה עם סוריה, שבמסגרתו רמת הגולן תוחזר לסוריה", הסביר בנו סאלח. "הם חששו שבמקרה כזה המשטר הסורי יסגור איתם חשבון על שיתוף פעולה עם ישראל, ובהתאם לכך גם היחס החברתי כלפי אבא וכלפי המשפחה הלך והחמיר".
בשנת 1982, עם החלת החוק הישראלי על רמת הגולן, סירבו הדרוזים בכפרי הגולן לקבל אזרחות ישראלית ושרפו את תעודות הזהות הכחולות שהממשל הצבאי הישראלי ביקש לחלק להם. השייחים ברמת הגולן אף הכריזו כי מי שיסכים לקבל אזרחות ישראלית יפגע מחרם. למשך תקופה, שופי כבר לא הוזמן לחתונות, להלוויות ולאירועים חברתיים של תושבי הכפר.
בתחילת שנות ה-90, מינה משרד הפנים את סלים שופי לתפקיד ראש מועצת מג'דל שמס והוא כיהן בתפקיד זה עד לשנת 2004. במהלך שנות כהונתו, עיקר תרומתו הייתה פתיחת מעבר הגבול בקוניטרה למעבר תושבים מהכפרים הדרוזים שבריבונות הישראלית לסוריה. כך החלו לבקר בסוריה אנשי דת וסטודנטים, וכלות מהכפרים הדרוזים בסוריה וברמת הגולן הישראלית החלו לעטר את נופי האזור בטקסים הייחודיים שנערכו במעבר הגבול. למרות שהתושבים ראו בו סמל של הממסד הישראלי, חלקם הגדול הביעו - ועדיין מביעים - את הערכתם הרבה לפועלו ולתרומתו.
לדברי עוזי דיין, "במובן מסוים סלים הקדים את זמנו. הדרוזים בגולן נמצאים היום בדילמה קשה וזה מקרין גם עלינו. הדרוזים נוהגים להיות לויאליים לשלטון במדינה שהם חיים בה. מעטים מהדרוזים בגולן מחזיקים באזרחות ישראלית כי הם עדיין שומרים על נאמנות לאסד, אבל בסוריה השלטון עכשיו מתפורר".
"הם מבולבלים ומודאגים כי הם יודעים שאם הם לא יתמכו באסד ובסוף הוא יתגבר על הבעיות, הם יהיו בבעיה אם הם לא ימשיכו לתמוך בו", הוסיף. "האיסלמיסטים רואים בהם בכל מקרה אויבים בגלל שהם נחשבים לכופרים מבחינה דתית. לצד המחויבות המוסרית שלנו לדרוזים בכרמל ובגליל, הדילמה של הדרוזים ברמת הגולן היא עוד אחת מהסיבות שחשוב שנערוב לשלומם של הדרוזים בסוריה. הם מחכים לראות מה יקרה. אם נעזור לאחים הדרוזים שלהם בצורה ברורה, אז הם יבינו שאנחנו גם החזקים וגם הטובים, מבחינתם, ובסוף לדעתי, הם יהיו נאמנים למשטר הישראלי".
לפניות לכתבת: adihashmonai@walla.com