ערב הבחירות הצהיר שר הכלכלה, אריה דרעי, כי ידאג לשני מיליון הישראלים "השקופים" שנמצאים מתחת לקו העוני, ול-900 אלף הילדים הרעבים. "בשבלינו אתם לא שקופים", אמר. האנשים השקופים נמצאים סביבנו בכל מקום: בזכותם מקום העבודה שלנו נקי, הם מטפלים בהורינו וביקירינו ושומרים על ביטחוננו. למרות שהם מהווים חלק אינטגרלי בסרט הנע של חיינו - קולם לא נשמע.
בעוד כשבועיים יצא לפועל פרויקט של "הקואליציה הארצית להעסקה ישירה", שבמסגרתו יוקרנו ברכבת בקו באר שבע-חיפה שמונה סרטים קצרים על עובדי קבלן מוחלשים מתחומים שונים, אשר יספרו את סיפורם. במסגרת פרויקט מיוחד של וואלה!NEWS אנו מביאים בפניכם שלושה קולות של אנשים שקופים אשר מנסים לשרוד את חיי היומיום ואת המציאות הישראלית.
לקריאה נוספת:
הצעת חוק: רשויות חלשות יקבלו תקציבי רווחה גדולים יותר
"המדינה שכחה אותנו": בצד האפל של בית שמש לא מופתעים מעוד רצח
"מי רוצה להרגיש כמו אוויר?"
רבקה ויטנברג, בת 44
"אני עובדת קבלן בתחום הניקיון זה 14 שנים. כל עבודתי בתחום נעשתה אך ורק בחברות קבלן. בכל מכרז הקבלן מתחלף והחדש מביא את העובדים שלו ולא רוצה אותך יותר. 'את מפוטרת', הוא אומר. אני צריכה להילחם כדי לקבל את הזכויות שמגיעות לי על פי חוק, הקבלן פוגע לך בזכויות. למשל, כעובדת ניקיון אני זכאית על פי החוק לקבל ביגוד, חולצה, מכנסיים ונעליים. הקבלן מספק רק חלוק ואני צריכה להילחם כדי לקבל את כל השאר. מה עם חברי לעבודה שרובם לא דוברים עברית שוטפת ומתקשים להבין את זכויותיהם? מי עוזר להם? הם נפגעים כל הזמן והקבלן מרוויח על גבם.
"אני יכולה לעבוד תקופה ארוכה במקום אחד ולא להיות כמו כולם. מחלקים מתנה לחג ואני מקבלת מגבת לפנים, מה קורה לעובדת שלא מרגישה חלק? היא נהיית כמו אוויר. מי רוצה להרגיש כמו אוויר במקום בו היא נמצאת תשע שעות ביום? אני מרגישה שקופה ומבודדת. כששאלו אותי אם אני לא חוששת להצטלם אמרתי שלא בטוח שהקבלן יראה את זה, וגם אם הוא יראה אותי הוא בטח לא ידע שאני עובדת אצלו, הרי אין לו מושג מי אני ואיך אני נראית.
"ההרגשה של שקוף היא הרגשה לא נעימה, לא מתייחסים אליך בכלל, לא רואים אותך, לא שמעתי מעולם 'רבקה איך את מרגישה?', 'חסר לך משהו?', 'הכול בסדר?'. מדברים איתי רק על ענייני עבודה, אם יש איזו בעיה אני מדברת עם המפקח. אני מגיעה ב-7:00 בבוקר לעבודה, אני מתחילה לעבוד, אם אני רוצה לשתות קפה אני לא יכולה להיכנס לאב הבית ולהכין לי קפה, אני צריכה לבקש מאחד המשרדים שיתנו לי לשתות. אין אבא ואין אימא, אני מרגישה מאוד לבד בעבודה. זה שמדי פעם אנשים זורקים לי מילה, זה נחמד אבל זה לא כמו לעבוד במקום שיש אנשים שרואים אותך, שמדברים איתך, שאם יש לך משהו על הלב את מספרת. אני עדיין לבד. הקבלן ואב הבית לא רואים אותי ממטר, אני צריכה לספק את העבודה ומחר יבוא מישהו אחר".
"לא שייך לשום מקום, אני תלוש באוויר"
ברק, בן 59
"אני גרוש פלוס שלושה ילדים ואני עובד קבלן בתחום הסיעוד זה 11 שנים. אני בטוח שסבא שלי ז"ל, שהיה ממייסדי 'הסתדרות פועלי ארץ ישראל', היה מתהפך בקברו אם היה יודע שהנכד שלו עובד קבלן. במסגרת העבודה אני מסייע לאנשים עם מוגבלויות - ההורים של כולנו, נכי המלחמות שלנו. אני מחליף חיתולים, מקלח, מפקח ומסייע בהליכה. אני משמש גם אוזן קשבת, מעודד, איש שיחה ומספק זמן איכות. איך הייתם מגיבים כשאחד מהוריכם היה בוכה ואומר שנמאס לו לחיות ועדיף לו למות? אני מתמודד עם מצבים נפשיים קשים, אבל העבודה הזו ממש לא מוערכת. אני שליח של מדינה שהערכים 'אל תשליכני לעת זקנה' ו'הדרת פני זקן' נשכחו בה. הממשלה מבזה אותנו, העובדים, ואת המטופלים שלנו. היא יורקת לנו בפרצוף".
"אני מרוויח 26 שקלים לשעה. זה לא מספיק אפילו למנת שווארמה בפיתה בלי שתייה. תגידו לי אתם, איך אפשר לחיות מזה? להתחיל את החודש? את היום? כשהתחלתי לעבוד בחברת קבלן נוספת גיליתי להפתעתי שאני מקבל פחות מהחברה הקודמת. כאשר שאלתי מדוע, אמרו לי שאני עובד חדש והשכר עולה עם הניסיון. הניסיון עלה, השכר לא. בגלל השכר הנמוך וחלקיות המשרה בתחום הסיעוד אני נאלץ לעבוד בכמה חברות שבהן אני מטפל בקשישים. גם עם יותר ממשרה מלאה ושעות נוספות אני לא מגיע לשכר שאפשר להסתדר איתו. השיטה הזו מובילה לעוני.
"אני אחרון בשרשרת המזון בשוק העבודה. אין לי ייצוגיות, אני מתקשה להתארגן לך תחפש עוד עובדי סיעוד שעובדים בבתים, אין בינינו בכלל קשר הקבלנים מונעים את זה בכוונה, כדי שלא נתאגד. כשביקשתי פרטים ליצירת קשר עם עובדים אחרים נאמר לי שזה פוגע בצנעת הפרט. אני לא שייך לשום מקום, אני תלוש באוויר, אין השפלה גדולה מזו.
"ההרגשה שלי היא מאוד מתסכלת, היא מאוד מבזה. שואלים אותי למה אני עוסק בתחום הזה אם הוא מבזה, זאת שאלה טובה, אבל החיים שלנו הם מורכבים, אנחנו תלויים בהרבה מאוד גורמים ששולטים בנו. אני לא יכול לעשות מה שאני רוצה, אני צריך להיאחז במשהו. אני חושב שאני יותר גרוע משקוף, אני בשר ודם, רואים אותי ולא מתייחסים אליי, מבטלים את זכות הקיום שלי, אני אדם שלא רואים את זכותו להתקיים. זה לא משנה מה קרה לך, לא משנה איזו השכלה יש לך, אתה אדם ומגיע לך לחיות. אני מרגיש שפוגעים לי בזכות הקיום. אם אני מקבל שכר שעומד על 26 שקלים לשעה, מה אפשר לממש בזה? חייבים לעשות סדר, אי אפשר לזרוק את האחריות רק עליי למרות שגם לי יש אחריות. החיים הובילו אותי לכאן, אז מה, אין לי זכות קיום כי החיים הובילו אותי לכאן? אני צריך למצוא את עצמי גווע ברעב? אני עובד שעתי, זמן ההגעה ממטופל למטופל לא נחשב זמן עבודה, למה? רואים אותי פיזית, אבל לא סופרים אותי".
"השעיר לעזאזל של כולם"
רחלה, בת 54
"אני מלווה של נכי צה"ל זה שש שנים. אני קוראת למלווי נכי צה"ל עבדי קבלן כי אנחנו עובדים עבור שכר מינימום, אין לנו שום זכויות, ללא ביטחון תעסוקתי, לא מעריכים אותנו ובוודאי שאנחנו לא נקראים עובדים מן השורה. עבודת הליווי היא מאוד סיזיפית: להאכיל, לנקות את הצרכים, להלביש ולהפשיט, ניקוי הבית, שליחויות, פעולות חודרניות עם הנכה, לטפל בנכים הלומי-קרב ללא שום הכנה והסבר, לדאוג לזכויות של הנכה שאגף השיקום הזניח. מעבר להתמודדות פיזית יש פה התמודדות נפשית מאוד גדולה. אני עובדת עשר שעות ביום לפי שכר מינימום בעבודה קשה מאוד. מחר בקלות אפשר לפטר אותי כאילו לא נתתי כלום מעצמי במהלך השנים, שלא לדבר על כך שלא עשו לנו עדכון שכר מ-2008. אני אם חד-הורית לקצין בצה"ל וחייבת לעבוד כי אחרת לא תהיה לי פרנסה ואיך לשלם שכירות, אבל גם העתיד לא נראה מזהיר כי גם בגיל הפנסיה אני לא צופה אפשרות של פרישה בנחת.
"אנחנו פשוט שקופים, אנחנו השעיר לעזאזל של כולם. יום אחד הגיעה אשת מקצוע לאחד מהנכים שהוא פגוע ראש, במשך 15 שנים היא לא הגיעה ובאותו יום היא באה לעשות שיחת סיכום. היא מתיישבת ולא מסתכלת אליי, גם לא מדברת אליי, פונה רק לנכה ולמשפחתו, כאילו אני לא קשורה, כאילו אני לא עושה את העבודה היומיומית איתו. פתאום כשהיא הבינה שהיא צריכה ממני משהו אז דברים השתנו, היא פנתה אליי ודרשה ממני לעשות משהו שלא בתחומי, אני סירבתי בנימוס והסברתי למה, כמובן שהיא לא אהבה את התשובה שלי. השבתי לה שזהו לא התפקיד שלי ואמרתי שאין לי בעיה שתיתן לי הכשרה מקצועית, התשובה שלה הייתה: 'אני לא המעסיקה שלך'. אמרתי לה שאם זה כך היא גם לא יכולה לתת לי הנחיות. איפה שנוח אז כן נותנים לנו הוראות, אנחנו כמובן נעשה הכול, ואיפה שלא - מתנערים מיתנו.
"העבודה שלנו היא עבודת קודש ולמרות זאת אנחנו לא מקבלים את התמורה שמגיעה לנו, למה שנהיה שקופים? הקמנו ועד ומשרד הביטחון לא התייחס אלינו בכלל. גם עם המשפחות היחס הוא מאוד תלוי, יש משפחות שמאוד מעריכות. בסופו של דבר, מבחינת המעסיק והמזמין אנחנו לא מוערכים ולא נספרים".
לפניות לכתבת: danayark@walla.com