ההצהרה לתקשורת שמסר שר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן ביום שני גרמה ללחץ רב בלשכת ראש הממשלה בירושלים, אבל התקבלה בחיוך ותחושת הקלה בבניין ממשלתי אחר, שנמצא כמה מאות מטרים משם מטה משרד החוץ. שש שנותיו של ליברמן כשר החוץ הגיעו לסיומן, והרוב המוחץ של הדיפלומטים הישראלים מקבלים את הבשורה הזו בברכה. ליברמן לא היה שר אהוד על אנשי משרדו, ומעטים בלבד מצטערים על לכתו.
את חוסר הכימיה בין השר לבין המשרד ניתן היה לראות מהרגע הראשון. ליברמן הגיע למשרד החוץ ב-2009, כשעמדותיו הפוליטיות המוצהרות עוד היו עמוק בימין. את הקדנציה הראשונה שלו בתפקיד הוא העביר בין התקוטטות מילולית עם שרי חוץ אירופים לבין עיסוק הולך וגובר בפרשיותיו ובחקירותיו, שהובילו לבסוף להתפטרותו הזמנית מהתפקיד. במקביל, הוא הפגין חוסר סבלנות נדיר כלפי דעות ועמדות שונות משלו, מה שיצר אווירה מתוחה בקרב הסגל הדיפלומטי. הדוגמה הטובה ביותר לכך הייתה בתחילת כהונתו כשנזף בקונסול ישראל בבוסטון, נדב תמיר, לאחר שזה חיבר מברק מעמיק על הסכנה הנשקפת ליחסי ישראל-ארה"ב.
עוד ידיעות פוליטיות בוואלה חדשות
המפתחות נמצאים בידיים של בנט: כל תרחישי הקואליציה
לא מסתפקים בהבטחות: כשמחאת האתיופים הגיעה ללשכת ראש הממשלה
טונים גבוהים וכינוס דחוף: זעם בבית היהודי על החזרת הדתות לש"ס
בנושאים האטסטרגיים החשובים ביותר לישראל, כמו היחסים עם הממשל האמריקני, המאבק בגרעין האיראני והמשא ומתן עם הפלסטינים, ליברמן כמעט ולא היה מעורב בקדנציה הראשונה שלו כשר חוץ. כל הסוגיות הללו נוהלו מלשכת ראש הממשלה, תוך הסתייעות בשרים אהוד ברק ודן מרידור.
ליברמן היה דמות לא רלוונטית בוושינגטון ולא פופולרית באירופה. הוא הכריז על כוונתו להביא לשיפור משמעותי ביחסי ישראל עם מדינות אפריקה ואמריקה הלטינית, רק כדי לראות את רוב המדינות בשתי היבשות הללו תומכות בהצבעה על הקמת מדינה פלסטינית בעצרת הכללית של האו"ם ב-2012.
בכירים בעבר ובהווה במשרד החוץ תיארו את התנהלותו של ליברמן בתקופה זו כ"מסתורית", "מוזרה" ו"מעוררת שאלות". מעטים בלבד ידעו כיצד נראה לוח הזמנים שלו. את העובדה שהוא הקדיש לא פחות מארבעה ביקורים לרפובליקת סרפסקה, יישות מדינית מוגבלת שמהווה חלק מהמדינה החשובה ביותר בוסניה-הרצגובינה, אף אחד לא הצליח להסביר עד היום. אותו הדבר נכון לגבי כמה מביקוריו החשאיים בבירות אירופה, בדגש על וינה מקום מושבו של איל ההון האוסטרי מרטין שלאף, שנחשב מקורב לליברמן זה שני עשורים.
מי בכל זאת יצא מוקסם?
דווקא בתקופה הכהונה השנייה של ליברמן בתפקיד, שהחלה בנובמבר 2013 לאחר זיכויו בבית המשפט המחוזי בירושלים ושהסתיימה אתמול אחר הצהריים, חל שיפור מסוים ביחסיו עם מנהיגי עולם, וגם עם עובדי משרדו. בחזית הבינלאומית, ליברמן השקיע מאמץ ניכר ליצור יחסי עבודה טובים עם שר החוץ האמריקני, ג'ון קרי, וזכה בתגובה לחיבוקים ומחמאות ממחלקת המדינה. במקביל, הוא הציג תדמית חדשה, מתונה ומפוכחת יותר בפגישותיו עם שרי חוץ מאירופה, והצליח להתחבב אפילו על שרים פרו-פלסטינים כגון שר החוץ של דנמרק, שיצא מוקסם מפגישה איתו בנובמבר האחרון.
בתוך משרד החוץ, ליברמן נאלץ להתמודד עם שביתה ממושכת שהכריז ועד העובדים במחאה על שחיקה מתמשכת בשכר ופגיעה בתנאי השירות של הדיפלומטים הישראלים. למרות הביקורת שהופנתה גם כלפיו אישית בנושא הזה, בשורה התחתונה, עובדים רבים במשרד שמחו על עצם כך שיש שר במשרה מלאה שיכול להתעסק בסוגיה, וזאת לאחר שבתקופת היעדרותו של ליברמן מהתפקיד, משרד החוץ תיפקד ללא שר קבוע. המצב האומלל הזה צפוי להתקיים גם כעת, בעקבות פרישתו, שכן ראש הממשלה נתניהו החליט לבינתיים לשמור את תיק החוץ תחת אחריותו.
המהלך הדיפלומטי החשוב ביותר שליברמן הוביל היה דיאלוג שקט ואינטנסיבי עם כמה גורמים חשובים בעולם הערבי. במשרד החוץ איש כמעט לא ידע על כך, וליברמן עצמו החל לתת ביטוי לפעלתנות הזו רק בקיץ שעבר, כשקרא לפתע להתחיל במשא ומתן עם מדינות ערב על בסיס יוזמת השלום הסעודית. ליברמן זיהה נכונה את העובדה שלצד העייפות וחוסר העניין של הציבור הישראלי בפלסטינים, יש חלקים נרחבים בציבור הישראלי שרוצים לראות התקרבות בין ישראל למדינות ערב, שחולקות אינטרסים משותפים. הוא קיווה שהפיכת הנושא למזוהה איתו, תסייע לו לשבור למרכז כשיגיעו הבחירות.
הריקוד הזה של ליברמן, פעם בימין ופעם במרכז, נפסק במערכת הבחירות, כשהתפוצצה חקירת השחיתות הנרחבת ב"ישראל ביתנו". הוא שבר חזק ימינה, ובכך איבד חלק גדול מההערכה שרכש במאמץ רב בזירה הבינלאומית מאז הזיכוי.
שגריר אירופי בכיר אמר לוואלה! NEWS כי שר החוץ של מדינתו, שלפני שנה בלבד התרשם עמוקות מ"ליברמן החדש והמתון", אמר לאחר הערותיו של ליברמן בתקופת הבחירות ("לערוף ראשים" וכדומה) כי הוא השתכנע סופית ששר החוץ הישראלי "משוגע לחלוטין".
לליברמן הייתה הזדמנות לנסות למצב את עצמו פעם נוספת במרכז, דווקא בממשלה הימנית-דתית במיוחד שנתניהו רצה להקים. קשה לדמיין זאת, אבל עד לפני יומיים, הוא היה המועמד המוביל להיכנס לנעליהם של אהוד ברק וציפי לבני כגורם המתון והשקול, שעוזר לנתניהו להפיג מתחים מול עולם. בסופו של דבר, הוא זה שמנע מעצמו את התפקיד כפוי הטובה הזה אולי בגלל שראה עד כמה ברק ולבני נחבלו ממנו. ההליכה לאופוזיציה משחררת אותו, ואילו את עובדי משרדו היא מחזירה לתקופה של חוסר ודאות בהיעדר שר קבוע אבל הפעם, בניגוד לתקופת ההתפטרות הזמנית, עם תקווה שבעתיד ימונה אדם מתאים יותר לתפקיד.
(עדכון ראשון: 20:14)
לפניות לכתב אמיר תיבון: amir.tibon@walla.co.il