הרצוג מפחד לטעות וצופה מהצד בלפיד גונב את ההצגה

(הפגנת פעילי יש עתיד נגד ההסכם הקואליציוני עם יהדות התורה, היום)

הבחירות האחרונות הביאו עמן סימן קריאה ענקי בנוגע זהותו של ראש הממשלה הבא, אך סימן שאלה ענקי לגבי זהות יו"ר האופוזיציה הבא. על הנייר, יו"ר האופוזיציה הוא יצחק הרצוג. הוא עומד בראש סיעה של 24 מנדטים, הוא התמודד ראש בראש נגד נתניהו, ואם לא תהיה הפתעה של הרגע האחרון, הוא גם יישאר מחוץ לממשלה. כמי שניהל יחד עם ציפי לבני קמפיין תחת הסיסמה "זה אנחנו או הוא", להרצוג יש את כל הכלים להפוך לאופוזיציונר לוחם.

עם זאת, בפועל, הרצוג הוא מנותק קשר. ב-45 הימים שחלפו מאז הבחירות ועד היום, לא נשמעה דעתו של יו"ר האופוזיציה על תהליך הרכבת הממשלה. למעט שני פוסטים בעמוד הפייסבוק שלו על הצורך לשמור על בית המשפט העליון, לא ניתן היה להבין מה עמדתו של הרצוג בשום תחום שעלה לדיון בשבועות האחרונים – ביטול חוק הגיוס, הגדלת הממשלה, שינוי חוק הגיור או שובו של חוק נהרי, העוסק בין היתר בתקצוב מוסדות חינוך חרדיים. יו"ר המחנה הציוני העדיף להתנהל עד כה כמי שמנסה לשמור את כל האופציות פתוחות. מי יודע, אולי השיחות בין נתניהו לבנט ולליברמן יעלו על שרטון, והוא יוזמן אחר כבוד להיכנס לממשלה. חבל שיתפסו אותו באמירות שיצטער עליהן.

עוד על המו"מ הקואליציוני:
אין הסכמות בין נתניהו לדרעי - שדורש את הכלכלה ותיק נוסף
קריאה לנתניהו: הפסק את מעורבות נתן אשל במו"מ הקואליציוני
"בקשות צנועות": החרדים לא מבינים את הטענות על סחטנות במו"מ

תחת זאת, חזר לחיינו הציבוריים יאיר לפיד. בזמן שהרצוג, ממש כמו בקמפיין הבחירות, מתרחק מכל אמירה שנויה במחלוקת כדי לא להרגיז אף אחד ובסוף יוצא קירח מכאן ומכאן, דווקא יו"ר יש עתיד, מתוך סיעת 11 המנדטים שלו, מצא את עצמו כדמות הרלוונטית ביותר מחוץ לממשלת נתניהו הבאה. שינוי רפורמות לפיד בזו אחר זו הן זריקת רלוונטיות משמעותית למי שעד לפני שבועיים לא היה ברור במה יתעסק בכנסת הבאה, בתור ראש הסיעה השלישית בגודלה באופוזיציה (אחרי המחנה הציוני והרשימה המשותפת).

אפשר להבין מדוע החרדים התעקשו על הרבה מהתוספות התקציביות שדרשו. איך לפיד אמר בבחירות לכנסת ה-19? "אני רוצה להיות ש"ס של מעמד הביניים". ואכן כך נהג לפיד. הוא קיצץ בקצבאות הילדים, הוסיף את סעיף מיצוי כושר ההשתכרות, המחייב את בני הזוג לעבוד או לחפש עבודה כדי להיות זכאים לסיוע בדיור, ונלחם נגד מיסוי קרנות ההשתלמות. ממש כמו ש"ס, רק של מעמד הביניים. טבעי אפוא שביהדות התורה ירצו לדאוג לציבור החרדי ולאוכלוסיות המוחלשות, וההסכמים הקואליציוניים שעליהם חתמו עם נתניהו אכן משקפים זאת, לצד סעיפים רבים אחרים השנויים במחלוקת.

העניין הוא לא להכריע מי צודק בין משה גפני ללפיד. העובדה המעניינת היא שאף ששניהם התחלפו במקומות במליאה – אחד עבר לקואליציה והשני לאופוזיציה, גם בכנסת ה-20 השניים מסתמנים ככוחות המשפיעים ביותר בכנסת, כל אחד מהעמדה שבה הוא נמצא. היום כבר יצאו פעילי יש עתיד להפגנות נגד ההסכם הקואליציוני שנחתם עם יהדות התורה. בהמשך מתוכננת עתירה לבג"ץ בנושא ושורת אירועי מחאה. כל הפעולות הללו אינן מקריות. לפיד מאמין, שכדי להיתפס ציבורית בעתיד כמועמד לראשות ממשלה, עליו לבסס קודם כל את מעמדו כיו"ר האופוזיציה. בהינתן שאיש במערכת הפוליטית כיום לא נמצא בעמדה של קריאת תיגר על שלטון נתניהו, הקרב המעניין של החודשים הקרובים יהיה בין יו"ר יש עתיד ויו"ר המחנה הציוני.

בליכוד ביקשו שוב ושוב ממשה כחלון לקיים אירוע חתימה חגיגי על ההסכם הקואליציוני בנוכחות תקשורת וצלמים, אבל שר האוצר המיועד סירב. נתניהו היה זקוק מאוד להצגת ההסכם עם כחלון הפופולרי כדי לאזן את הביקורת הציבורית נגד ההסכם שנחתם עם יהדות התורה, אבל אנשי כחלון הסבירו: "הוא לא אוהב מצלמות ולא נהנה מכל הרעש וההמולה התקשורתית". בסופו של דבר התקיים מעמד חתימה די מוזר, בנוכחות צלם אחד מטעם המפלגה. גם נציגי יהדות התורה לא קיימו אירוע חתימה חגיגי לתקשורת, אבל יצאו אחר כך למצלמות ואמרו כמה מילים שהבהירו עד כמה הם שמחים לשוב לקואליציה. כחלון, לעומת זאת, עזב את המקום מהיציאה הצדדית מיד בתום החתימה. חברי צוות המשא ומתן של הליכוד התקשו להסתיר את האכזבה מכך. האם זה אומר משהו לגבי יחסיהם העתידיים של נתניהו וכחלון, שעד לאחרונה היו בנתק ממושך של שנתיים? לא בהכרח.

בניגוד ליחסים בין נתניהו ושר האוצר הקודם, לפיד, שהתיעוב ההדדי ביניהם ניכר מן היום הראשון לממשלה, ואשר לא פסקו לרגע לתקוע זה לזה מקלות בגלגלים, בכל הנוגע ליחסי נתניהו וכחלון מסתמן שלום קר. השניים ככל הנראה לא יהיו החברים הכי טובים בכהונה הזאת, אבל ההסכמים ביניהם מפורטים מאוד ומסדירים היטב את גבולות הגזרה ואת מגבלות הכוח של שר האוצר מול ראש הממשלה. כחלון הוא גם לא טירון פוליטי כפי שלפיד היה כשקיבל את המשרד. הוא ידע בדיוק על אילו תפקידים להתעקש ועל מה לוותר, וביצר את מעמדו באמצעות שורה ארוכה של תפקידים, החל מוועדה מיוחדת לרפורמות שתעקוף את ועדת הכספים, ועד הזכות לערוך מינויים בוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה. אם נתניהו לא יעזור לו, הוא לפחות לא יוכל להתערב.

למרות הפוטנציאל הגדול שיש לו להצליח בתפקיד, גורמים המקורבים לאוצר מסבירים כי ההתחלה לא צפויה להיות פשוטה: רק באמצעות ההסכמים הקואליציוניים, נתניהו כבר הכניס לתקציב המדינה שורה של התחייבויות ליהדות התורה בעלות כוללת של כארבעה מיליארד שקל. עוד 4.5 מיליארד שקל דורש צה"ל כתוספת תקציב, ומע"מ אפס על מוצרי יסוד – הדרישה של יו"ר ש"ס אריה דרעי – מוערך גם הוא בכמיליארד שקל. גם אם ההערכות הללו מוגזמות והמספרים יהיו נמוכים בהרבה, זה ללא ספק לא משאיר לשר האוצר הבא די תקציב פנוי לערוך את כל הרפורמות שהיה רוצה.

נפתלי בנט הודיע בסוף השבוע שעבר כי הוא "דורש" לקבל את תיק החינוך. מדובר באותו תיק שעליו דיבר רק לפני חודש, אחרי הבחירות, במידה לא מבוטלת של זלזול. בהקלטות המרתקות שחשף עידו בנבג'י בגלי צה"ל מכנס סגור של הבית היהודי, נשמע היו"ר מסביר לפעילי המפלגה כי הוא מעוניין "להיות למעלה, להשפיע על הדברים המרכזיים של מדינת ישראל (...) חד-משמעית, אנחנו רוצים עמדה מדינית בכירה מאוד. חוץ, ביטחון". במהלך מערכת הבחירות, כשנשאל על ההבטחות של הרצוג לסייעת שלישית בגני ילדים, הוא אמר: "זה לא רציני". שלשום הסבירו בסביבתו כי ללא תקציב לסייעת נוספת בגנים, הוא יתקשה לקחת את החינוך. בנט הרים השבוע את הדגל שהרצוג זנח לפני יותר מחודשיים.

כשיצא לקמפיין הבחירות, מסנוור מסקרים שניבאו 18 מנדטים, לא רחוק מהליכוד, בנט האמין שהשמים הם הגבול. אבל את הקמפיין לתפקיד שר הביטחון הוא ניהל באמצעות סרטונים מצחיקים שבהם הסתובב ברוטשילד מחופש להיפסטר. הפלופ של אלי אוחנה היה קו פרשת המים. הציבור התבלבל מרוב גימיקים, ולא הצליח להבין מיהו יו"ר הבית היהודי – הקצין הקרבי והמנוסה שנוכחותו בקבינט חשובה מאין כמוה, או הסחבק שמתעסק בסרטוני יוטיוב ויראליים, בנגינה על גיטרה ובצילומי סלפי עם תיכוניסטים.

מאז העסק לא לגמרי התייצב. כעת הוא מוביל סיעה של שמונה חברי כנסת, ומחציתם – מוטי יוגב, ניסן סלומינסקי, אורי אריאל ובצלאל סמוטריץ' – נמצאים עמו במידה כזו או אחרת של מתיחות. סמוטריץ' ואריאל, המשתייכים לסיעת תקומה במפלגה, דורשים שאריאל יקבל גם את המשרד לפיתוח הנגב והגליל ואת המנהלת להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב, נוסף על תיק החקלאות והחטיבה להתיישבות. התחושה שם היא שבנט לא מזיע למענם, ודואג בעיקר לדרישות שנוגעות אליו ולאיילת שקד. עם סלומינסקי ויוגב הוא נמצא ביחסים רעים עוד מהכהונה הקודמת. כעת הוא מבקש להעביר חוקה שתבצר את מעמדו ותקבע אוטומטית כי אדם שיצביע נגד עמדת הסיעה ייחשב כאילו התפטר באותו רגע מכל תפקידיו בכנסת. לא בדיוק צעד שמשדר שליטה על השטח. ובכל זאת, מוקדם מאוד להספיד אותו. בנט הוא חיה פוליטית במלוא מובן המילה. הוא חד, ציני, פיקח ומהיר מחשבה. הוא מבין את שפת המצביעים הצעירים טוב יותר מכל פוליטיקאי אחר. השאלה אם יצליח לאזן בכהונה הזאת בין גימיקים לעשייה.

סעיף 12 בהסכם שנחתם בין הליכוד ליהדות התורה קובע כי במסגרת ניסיון להגביר את המשילות, תיבחן הצעה להגדלת משרות אמון במשרדי הממשלה, "לשם טיוב עבודתם". מעניין מה היה אומר על כך שר האוצר נתניהו, שנשא בשנת 2003 את נאום "השמן והרזה" ובו הסביר מדוע הציבור אינו צריך לשאת על גבו שירות ציבורי מנופח ולא יעיל.

לפניות לכתב: omri_n@walla.net.il